משפחת Gerstenfeld

המסמך הראשון העומד לרשותו של ההיסטוריון הנושא את השם Gerstenfeld אינו שטר נוטריוני: הוא השם עצמו. שקיפותו הלשונית הופכת אותו לנושא מחקר בפני עצמו. Gerstenfeld הוא שם מורכב מלאכותי יהודי-אשכנזי, שנוצר מן הגרמנית Gerst(en), "שעורה", ו־Feld, "שדה" [Geneanet, על פי DAFN2, 2022]. התואר "מלאכותי" מכריע כאן: הוא מצביע על כך שהשם אינו נגזר ממקום מוצא ואף לא ממקצוע שעבר בירושה, אלא מבנייה אונומסטית — נוהג המאפיין שמות המשפחה שאימצו יהודי אשכנז.

תכונה זו מחזירה אותנו לרגע מוגדר בהיסטוריה האירופית. בשטחי האימפריה ההבסבורגית, בפרוסיה ובמדינות גרמניה, כפו השלטונות על האוכלוסייה היהודית, בפנותה של המאה השמונה עשרה אל המאה התשע עשרה, לאמץ שמות משפחה קבועים ותורשתיים לצרכים מינהליים ופיסקאליים. שמות רבים נוצרו מיסודות הלקוחים מן הטבע — פרחים, עצים, אבנים, נופים — ויצרו פריחה של צירופים פיוטיים או כפריים: Rosenfeld, Blumenthal, Grünberg, וביניהם Gerstenfeld, "שדה השעורה". השעורה, דגן צנוע ומזין, נמנית עם הרפרטואר האגרארי הזה, שאינו מרמז על בעלות אמיתית על אדמות — שממנה הודרו היהודים לרוב — אלא שייך לאסתטיקה המינהלית ולדמיון של הנוף הכפרי.

עיון במילונים המקצועיים מאשש את קביעות הקריאה הזו. השם מזוהה כיהודי-אשכנזי, ומשמעותו כצירוף של שעורה ושדה [23andMe, על פי DAFN2]. הוא מתועד ב־Dictionary of American Family Names, מהדורה שנייה, 2022 [Ancestry, על פי DAFN2]. הפיזור הגאוגרפי של שם המשפחה נותר מצומצם, דבר העולה בקנה אחד עם שם שנולד באזור לשוני מוגדר בטרם התפזר, על אורח הנדידות, אל אירופה הדרומית ולאחר מכן, מאוחר יותר, אל אמריקה ואל ישראל.

נשמור מפרק זה ודאות אחת וכיוון אחד. הוודאות: השם Gerstenfeld הוא, בצורתו, אשכנזי ודובר-גרמנית ללא כל ספק. הכיוון: נוכחותו ברשימה איטלקית מחייבת להבין באילו דרכים יכלה משפחה כזו לעבור את האלפים ולהצטרף לקהילות חצי האי — שאלה שהפרקים הבאים מבקשים לענות עליה.

נוכחותה של משפחה בעלת שם גרמני באיטליה אינה מפתיעה את ההיסטוריון כלל: היא נשתלת בתוך תופעה עתיקה ומתועדת היטב, תופעת הגירת יהודי אשכנז לחצי-האי. כבר בסוף ימי הביניים ובראשית העת החדשה, התיישבו קהילות יהודיות דוברות גרמנית — האשכנזים, או בשמם במקורות האיטלקיים ebrei tedeschi — בצפון איטליה, בפיאמונטה, בלומברדיה, בוונציה ובפריול, אזורים הפתוחים באופן טבעי אל המעברים האלפיניים ואל עולמות גרמניה והדנובה.

Robert Bonfil תיאר בכישרון מופלא את חיי היהודים בתקופת הרנסנס האיטלקי כפסיפס של "אומות" — איטלקית, גרמנית, ספרדית ולבנטינית — המתקיימות זו לצד זו, ולעתים מתחרות זו בזו, בתוך אותו המרחב העירוני [Bonfil, 1994]. ליהודים ממוצא גרמני היה בו תפקיד מיוחד: הם הביאו עמם את מנהגי תפילתם הייחודיים (מנהג אשכנז), את מסורות לימוד התלמוד שלהם, והיו לעתים קרובות בין חלוצי מלווי הרבית בערים הקטנות — פעילות שהתקנות המקומיות התירו להם. הגירה זו, שהייתה רחוקה מלהיות שולית, עיצבה לאורך זמן את הנוף הדתי והתרבותי של יהדות צפון איטליה, שבה נותרו שנים ארוכות בתי כנסת ומנהגי תפילה מן המסורת הגרמנית לצד המנהגים האיטלקיים והספרדיים.

בהקשר זה יש לשים, בזהירות הראויה, את השתרשותה של משפחת Gerstenfeld באיטליה. שמה מציין אותה כיורשת של גזע אשכנזי זה. סביר להניח — ואין בידינו תיעוד ארכיוני מקומי שיאפשר לקבוע את המועד — שנושאי השם השתייכו לקהילות ממסורת גרמנית שבצפון, שבהן נשמרה זיכרון מוצאם שמעבר להרים ושבהן שם משפחה גרמני לא היה דבר יוצא דופן. Bonfil אף מדגיש את ניידותן של משפחות יהודיות אלה, שנעו מעיר לעיר בעקבות כתבי ההגנה, הגירושים והזמנות החזרה [Bonfil, 1994].

יש עם זאת לנסח בכנות את אי-הוודאות. הצורה Gerstenfeld היא של שם משפחה תורשתי מאוחר, כפי שהתייצב בעיקר סביב ראשית המאה התשע-עשרה. אם כן, שתי השערות קיימות זו לצד זו: או שהמשפחה יורדת מסניף אשכנזי שהתיישב מקדמת דנא באיטליה ואימץ שם זה בתקופת קמפיין קיבוע שמות המשפחה הנפוליאוני ושלאחריו; או שהיא מייצגת הגירה מאוחרת יותר, מן המאה התשע-עשרה, מאדמות האימפריה האוסטרו-הונגרית אל איטליה שהייתה בדרכה לאיחוד. הרישום של Schaerf, המעיד על נוכחות השם בקרב המשפחות היהודיות באיטליה, מכריע לטובת ההשתרשות הממשית מבלי לפרט את עתיקותה [Schaerf, 1925].

כל חקירה של שם המשפחה Gerstenfeld חייבת לשוב אל מקורה הראשוני: חיבורו של Samuele Schaerf. I cognomi degli ebrei d'Italia, בצירוף נספח על משפחות האצולה היהודיות באיטליה, הוא יצירתו של Samuele Schaerf [Schaerf, 1925]. רשימה זו, שנדפסה בפירנצה בהוצאת "Israel", מהווה אחד מן הכלים המלומדים הראשונים של האונומסטיקה היהודית האיטלקית — מפעל של איסוף וסיווג השמות שנשאו משפחות יהודיות ברחבי חצי האי.

היקף הקורפוס ראוי להדגשה. הרשימה הנגזרת מחיבורו של Schaerf מונה 1628 שמות משפחה יהודיים באיטליה [Rossoni, על-פי Schaerf]. בתוך מכלול נכבד זה, נוכחות השם Gerstenfeld אינה מקרית: היא נובעת ממלאכת מיון שיטתית, ומשום כך ההיעד מקנה לתיעוד ערך מוצק של מקור ראשוני. דווקא המפגש הזה בין זיכרונה של משפחה לבין ארכיון הקטלוג הוא שמצדיק את רישום הצומת: השם המועבר בירושה מוצא את אישורו במקור המודפס של הייחוס.

יש עם זאת לאמוד בדייקנות מה שהקטלוג אומר ומה שהוא שותק עליו. Schaerf מבסס כי שם קיים בנוף היהודי האיטלקי; הוא אינו מבסס לא את היוחסין, לא את המקום המדויק, לא את המקצוע ולא את מועד הגעת נושאי השם. הקטלוג הוא מפת נוכחויות, לא סיפור לינאות. ההיגיון מחייב איפוא לראות בנוכחות השם Gerstenfeld עובדה מבוססת, תוך שמירת פרטי ההיסטוריה המשפחתית לתחום הסביר והמשוער. יצוין אגב כי הרשימות הנגזרות מן החיבור מונות, תחת האות G, סדרה עשירה של שמות יהודיים איטלקיים — Gentili, Gentilomo, Galligo ורבים אחרים — שבתוכם שזורים שמות אב ממוצא גרמני ברור, המאשרים את הדו-קיום של השכבות האיטלקית, הספרדית והאשכנזית שאותן מתאר Bonfil [Bonfil, 1994].

התאריך עצמו של החיבור — 1925, עם מהדורות ותוספות מאוחרות יותר — ממקם קטלוג זה ברגע מפנה של ההיסטוריה היהודית האיטלקית: קהילה עתיקה, שהשתלבה במידה רבה בחברה מאז האמנציפציה של ה-Risorgimento, ערב השנים האפלות שחוקי הגזע של 1938 עתידים היו לפתוח. מנות השמות היה גם, בלא כוונה, לערוך מלאי של עולם שעמד בפני איום.

אם צפון איטליה שימש שער לכניסת יהודי גרמניה, הרי שהנמל התוסקני הגדול של Livourne היה, בעת החדשה, צומת הדרכים של כל הדיאספורות היהודיות של הים התיכון. לא ניתן לשרטט את תולדות משפחה יהודית מאיטליה מבלי להזכיר מוקד יוצא דופן זה, שבו נפגשו ספרדים פורטוגלים, יהודים איטלקים, לבנטינים, ועל שולי הבמה — מספר משפחות ממוצא גרמני.

Lionel Lévy הקדיש מחקרים יסודיים למה שנקרא "האומה היהודית הפורטוגלית" ולקהילה הליוורנית, והראה כיצד הפך הנמל התוסקני, מן המאה ה-16 ועד המאה ה-20, למרכז מסחר, תרבות והשפעה דתית המחבר את Livourne עם Amsterdam, עם Tunis ועם כל אגן הים התיכון [Lévy, 1999] ; [Lévy, 1996]. ה-Livornine, אמנות הזכויות שהעניקו המדיצ'י, הבטיחו ליהודים חירות נדירה לתקופתה, ומשכה אליה סוחרים, מדפיסים ואנשי רוח.

אין עדות ישירה להתיישבות משפחת Gerstenfeld ב-Livourne, והיושר מחייב לומר זאת. אך אזכורו של מוקד זה אינו שרירותי: הוא מאיר מנגנון יסודי בהיסטוריה היהודית האיטלקית — מנגנון התנועה של משפחות בין קהילות. משפחה אשכנזית מן הצפון יכלה, בדרך המסחר, הלימוד או הקשר הנישואין, להיכנס במגע עם הרשתות הספרדיות והליוורניות. המרכזים היהודיים הגדולים באיטליה פעלו כמערכת אחת, ושם משפחה גרמני יכול היה להופיע, על ידי נישואין או מסחר, בפנקסיהן של קהילות בעלות אופי ספרדי מובהק.

פרק זה שייך אפוא לתחום הסביר ולהקשר ההיסטורי: אין בכוונתו לקשור את Gerstenfeld ל-Livourne, אלא להזכיר כי איטליה היהודית הייתה מרחב של מפגש ומיזוג, שבו הזהויות "הגרמנית", "האיטלקית" ו"הפורטוגלית" נפגשו ולעיתים נטמעו זו בזו. עושר הדפוס העברי הליוורני, שתואר על ידי Lévy כאחד מבתי המלאכה האחרונים והגדולים של היהדות הים-תיכונית, פיזר ספרים אף לקהילות הצפון, וארג ביניהן תרבות משותפת של הטקסט [Lévy, 1996].

המאה ה-XX חילקה מחדש, ביסודה, את הגיאוגרפיה של שם המשפחה Gerstenfeld, כשם רוב שמות המשפחה היהודיים באירופה. הרדיפות, השואה וההגירה פיזרו את נושאי השם לצפון אמריקה ולישראל, בעוד מוקד הולדתו האירופי הלך והצטמצם. מילוני האונומסטיקה העכשוויים מתעדים תזוזה זו: השם נפגש כיום בפרט בארצות הברית, שם הוא עודנו נדיר [23andMe, לפי DAFN2]; [Ancestry, 2022].

דמות אחת מגלמת כראוי את גורל הגלות והחכמה הזה: Manfred Gerstenfeld. יליד וינה בשנת 1937, היה סופר וחוקר ממוצא אוסטרי שהפך לאזרח ישראלי [Wikipedia; manfredgerstenfeld.com]. הוא עמד בראש הוועדה המנהלת של Jerusalem Center for Public Affairs, ובמסגרתו ייסד וניהל את התוכנית העוסקת בתקופה שלאחר השואה ובאנטישמיות, עד לפטירתו ב-25 בפברואר 2021 [Wikipedia]. מסלול חייו — מוינה שלפני המלחמה עד ירושלים — ממחיש באופן מובהק את מסלולן של משפחות בעלות שמות גרמניים שעברו את מבחן המאה: הגלות, הבנייה מחדש בישראל, המחויבות האינטלקטואלית לשמירת הזיכרון היהודי.

מקרהו של Manfred Gerstenfeld אינו מחבר בהכרח את המחבר למשפחה האיטלקית שתיעד Schaerf; יש להישמר מאיחוד שני ענפים שאין כל הוכחה לקשר ביניהם. אך הוא מעיד על חיוניות השם ועל עיגונו בעולם האשכנזי והישראלי העכשווי. הוא מראה גם כיצד שם משפחה, שהיה פעם רשומה פשוטה בקטלוג, יכול לשוב ולהפוך לשם מחבר, הקשור ליצירה ולמחשבה.

ממד אינטלקטואלי זה ממשיך מסורת ארוכה. המחשבה היהודית, מן הפילוסופיה הימי-ביינימית שחקרה Colette Sirat דרך כתבי-היד [Sirat, 1983] ועד להרהוריו העכשוויים של Maurice-Ruben Hayoun על הפילוסופיה היהודית [Hayoun, 2023], תמיד שילבה בין נאמנות לטקסט ובין פתיחות לעולם. העובדה שהשם Gerstenfeld נמנה כיום עם שמות מחברים וחוקרים מעידה על רציפות זו, חרף הקרעים הגאוגרפיים.

בסיומו של מסע זה, נותר לנו לחקור את השם Gerstenfeld לא עוד כנתון ארכיוני, אלא כאתר זיכרון. שכן שם משפחה אינו אי-פעם סימן מינהלי גרידא: עם הזמן הוא הופך לנאמן זהות, לנקודת עיגון של סיפור משפחתי המועבר מדור לדור.

Yosef Hayim Yerushalmi הראה, במסתו שנעשתה כבר לקלאסיקה, כי היהדות מקיימת יחס מיוחד אל העבר: פחות עסוקה בהיסטוריוגרפיה ביקורתית מאשר במצוות הזכירה, היא העדיפה זה מכבר את הזיכרון הליטורגי והריטואלי על פני השחזור העובדתי [Yerushalmi, 1984]. מתח זה מאיר את עצם מפעלנו. אולי נושאת משפחת Gerstenfeld בתוך מסורתה הבעל-פה סיפור מוצאות — מקום, עיר, אב-קדמון מייסד — שהארכיון אינו מאשש ואינו מפריך. לסיפור המועבר הזה יש אמיתו שלו, הנבדלת מן האמת המבוססת של קטלוג Schaerf.

יושרו של ההיסטוריון נדרש להחזיק את השתיים גם יחד מבלי לערבבן. Léon Askénazi הזכיר כי המסורת היהודית אינה ידע קפוא, אלא דבר חי, המתפרש מחדש ללא הרף בידי מקבליו [Askénazi, 1999]. כמו כן, Armand Abécassis הראה כיצד המחשבה היהודית נפרשת מן המדבר אל התשוקה, כלומר מחסרון קמאי אל חיפוש תמידי המתחדש של זהות ומשמעות [Abécassis, 1987]. השם Gerstenfeld שותף לדינמיקה זו: « שדה שעורים » ללא קרקע ממשית, הוא מייצג שייכות סמלית יותר מאשר חזקה, השרשה דמיונית באדמה שההיסטוריה מנעה לרוב מיהודי אירופה.

Isaiah Berlin, לבסוף, ניתח את המצב היהודי כזהות הנתונה בין עולמות אחדים, המחויבת ללוּציד על-ידי מצבה שבין-לבין [Berlin, 1973]. שם המשפחה Gerstenfeld מעבה בדיוק את הבין-לבין הזה: גרמני בלשונו, איטלקי בעדותו, אשכנזי במסורתו, ישראלי ואמריקאי בפיזורו הבן-זמננו. בריבוי זה, ולא על אף קיומו, טמונה עושר ההיסטוריה שלו.

השם Gerstenfeld מגלה, למי שיודע לקוראו, את קווי המתאר של סיפור צנוע ומופתי כאחד. צנוע, מפני שהארכיון אינו שומר עבורו את שרשרת המסמכים הרציפה שתאפשר לכתוב יוחסין בטוח. מופתי, מפני שמבנהו בלבד — צירוף גרמני, "שדה שעורה", המאושר בין המשפחות היהודיות באיטליה — מרכז בתוכו את התנועות הגדולות של ההיסטוריה היהודית האירופית: נדידת האשכנזים לחצי האי, קיבוע שמות המשפחה ברישומים הרשמיים בפנייה אל המאה ה-XIXᵉ, ההתמזגות של הלאומים היהודיים במוקדי החיים האיטלקיים, ולבסוף הפיזור של המאה ה-XXᵉ לישראל ולאמריקה.

שלוש ודאויות עולות מן הניתוח. השם, בצורתו, הוא ללא ספק אשכנזי ודובר גרמנית [DAFN2, 2022]. הוא מאושר כשם משפחה יהודי באיטליה על ידי מקור הייחוס שהוא קטלוג Schaerf [Schaerf, 1925]. הוא נותר, במאה ה-XXᵉ, שם חי, הנישא בין היתר על ידי דמויות מן העולם האינטלקטואלי היהודי כגון Manfred Gerstenfeld, שנולד בווינה בשנת 1937 והפך לחוקר ישראלי [Wikipedia]. סביב ודאויות אלה, סיפור המשפחה נשאר פתוח, עשוי מהסתברויות מחושבות ומסורות שיש עוד לאסוף.

הספר הגדול הזה לא ביקש אפוא למלא בהמצאה את שתיקות הארכיון. הוא העדיף, נאמן לתורתו של Yerushalmi, לקיים יחד את ההיסטוריה והזיכרון [Yerushalmi, 1984], ולהציע לנושאי השם Gerstenfeld היום לא רומן של מוצאות, אלא מסגרת כנה שבה יוכלו לרשום את סיפורם שלהם — אותו שדה שעורה שבו, מדור לדור, נזרעת זהות ומועברת הלאה.