משפחת Geffen

שום בירור של שם המשפחה Geffen אינו יכול להתעלם מהרובד המקראי והליטורגי המעניק לו את משמעותו. הגפן, gefen, אינה בטקסטים העבריים רק צמח: היא מטפורה לישראל עצמו. המשורר מהלל את הגפן שהוציא אלוהים ממצרים ושתל במקום אחר; הנביאים שבים ושבים אל דימוי הכרם כדי לעורר את הברית, הפריון, ולעיתים את בגידת העם. מרכזיות סמלית זו מסבירה מדוע יכול היה המילה לשמש, בכל הדורות, שורש לשמות פרטיים, שמות משפחה ושמות מקומות.

ברכת היין, bore peri ha-gefen — "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן" — הנאמרת בשבת, במועדים ובטקסי המעבר, מעגנת את המונח במרכזו של החיים היומיומיים ממש. שם הנשען על gefen אינו אפוא ניטרלי לעולם: הוא מזמן עומק ליטורגי הניכר מיד לכל דובר עברית. זוהי נתון מכריע להבנת מדוע, בשעת ההיברואיזציה המודרנית של השמות, הגפן נמנית עם המוטיבים המבוקשים ביותר, לצד האור (or), ההר (har) והארז (erez).

היהדות המודרנית, כפי שמנתח Maurice-Ruben Hayoun, מתאפיינת ביחס חדש אל מקורותיה שלה: המסורת אינה עוד רק מקובלת, אלא הופכת לנשוא של הפנמה מודעת [Hayoun, 1992]. והאונומסטיקה שותפה לתנועה זו. לבחור או לעצב מחדש שם סביב הגפן — פירושו להחיות מחדש מורשת סמלית תוך כדי השלכתה אל מודרניות מוצהרת. Shmuel Trigano, בבוחנו את מקור הפוליטיקה בתורה, מראה עד כמה הקטגוריות המכוננות של היהדות — ובהן המטפורות הגדולות של החקלאות והצמח — מבנות לעומק את התודעה הקולקטיבית היהודית, ומפיגות את עצמן כך להחייאות זהותיות מאוחרות [Trigano, 1991].

נמצאנו למדים אם כן ש-Geffen, טרם שהיה שם משפחה, הוא קודם כול מילה טעונה — מילה שכוח ההיזכרות שלה מתנה את כל גורלה הפטרונימי. ממד זה שייך כאן לגדר המבוסס: הטקסטים המקראיים והליטורגיים מעידים ללא עוררין על מרכזיות הגפן בתרבות העברית.

הרוב המכריע של יהודי מרכז אירופה ומזרחה נשאו שם משפחה תורשתי קבוע רק במועד מאוחר יחסית. רק בשלהי המאה השמונה-עשרה ובראשית המאה התשע-עשרה, בעקבות הצווים המינהליים של האימפריות האוסטרו-הונגרית, הפרוסית והרוסית, הוטלה על הקהילות היהודיות בהיקף נרחב החובה לאמץ שם משפחה יציב. בירוקרטיזציה זו הפיקה שמות ממקורות שונים: פטרונימיים, טופונימיים, מקצועיים, ולעיתים — שמות שהוכתבו או נבחרו — שמות "קישוטיים" שנוצרו משורשים גרמניים או עבריים.

בעולם זה שפת היומיום הייתה היידיש, שאת תולדותיה תיאר Jean Baumgarten כ"שפה נודדת", כור היתוך שבו שזורים מרכיבים גרמניים, עבריים וסלאביים [Baumgarten, 2002]. שם הנשען על הגפן יכול היה, בהקשר זה, לקבל צורות גרמניות-יידישיות — סביב Wein (היין) או Weingarten (הכרם) — לא פחות מאשר צורות עבריות ישירות. המעבר המאוחר של צורות שכאלה לעברית טהורה גפן ממחיש תופעה של תרגום וצמצום, האופיינית למסלול האשכנזי אל המודרניות.

ראוי להדגיש כאן זהירות מתודולוגית. נושאי השם גפן בעולם האשכנזי והאנגלו-סקסי כיום יורדים לעיתים קרובות ממשפחות ששם אבותיהן המקורי היה שונה, ושעיברתו או תרגמוהו לאנגלית במהלך ההגירות. דמותו של הרב Tobias Geffen (1870–1970), שנולד בליטא והפך לסמכות הלכתית בכירה ב-Atlanta — ידוע בעיקר בפסיקתו בנוגע לכשרות של משקה קל-צבאי אמריקאי מפורסם — מעידה על התפשטות השם בתפוצות צפון אמריקה. עם זאת, רשימה זו נסמכת על ידע ביוגרפי כללי: בהיעדר גישה למקור ראשוני מאומת בגדרי חיבור זה, היא מובאת בגדר אינדיקציה בלבד ולא כעובדה שהוכחה על ידי הארכיון.

מה שנותר מתועד היטב, לעומת זאת, הוא המסגרת הכללית: Annie Kriegel הראתה כיצד האמנציפציה היהודית באירופה התלוותה בעיצוב מחדש של הזהויות, שבו שם המשפחה הוא אחד הסמנים הרגישים ביותר [Kriegel, 1977]. השם הופך להיות נושא של שייכות, שמירה על אנונימיות או הצהרת זהות, בהתאם לאסטרטגיות של המשפחות מול העולם הסובב אותן.

הנקודה המכרעת בתולדות שם המשפחה Geffen מצויה בתנועה שכינתה Delphine Bechtel בשם "התחייה התרבותית היהודית" במרכז אירופה ובמזרחה, בין השנים 1897 ו-1930 [Bechtel, 2002]. תקופה זו רואה פריחתו של עמל עצים של בניין לאומי דרך השפה והספרות: העברית, שנכלאה זמן רב בגבולות הליטורגיה והלימוד, שבה להיות שפה חיה, כלי ליצירה ולזהות קולקטיבית. במעבדה תרבותית זו מקבלת שאלת השם חדות חדשה.

אימוץ שם עברי, או העברת שם שירש מן הגלות, הופך למחווה תוכניתית. מדובר בניתוק מן השמות שנתפסו ככפויים על ידי הגלות — לרוב גרמנים או סלאוים — ובחזרה אל שפה שנחשבה אותנטית במהותה הלאומית. כאן היא הנקודה שבה ההצטלבות בין זיכרון והיסטוריה חדה ביותר: המסורת הסמלית של הגפן (זיכרון ליטורגי) פוגשת את הפרויקט ההיסטורי של התחייה העברית (ארכיון תרבותי מתועד). Geffen נולד, או נולד מחדש, בדיוק בנקודת מגע זו.

המודל האינטלקטואלי של השיחזור הזה מוצא הקדמה רחוקה אצל Moses Mendelssohn, שעליו הראה Dominique Bourel כי הוא מבשר את לידתו של היהדות המודרנית בשלבו נאמנות למסורת עם כניסה לתוך המודרניות האירופית [Bourel, 2004]. אם Mendelssohn שייך לרגע שונה לחלוטין — זה של הHaskala הגרמנית של המאה ה-XVIII — הוא מתקין מטריצה אינטלקטואלית: זו של יהדות המסוגלת לחשוב על עצמה, לבחור את צורותיה, לרבות שמותיה. התחייה התרבותית של סוף המאה ה-XIX מקצינה אפשרות זו על ידי הפיכתה ללאומית.

כך מתברר שהשם Geffen, בצורתו העברית הטהורה, הוא כנראה פרי של דינמיקה זו: לא שריד קדמוני, אלא יצירה או יצירה מחודשת של העת החדשה, טעון משמעות תוכניתית. המעמד ה"סביר" מתחייב כאן, שכן אם המסגרת ברורה, המסלול המדויק של כל משפחה מן משפחות Geffen דרך תנועה זו נמלט ברוב המקרים מן התיעוד הישיר.

עם הקמת מדינת ישראל ב-1948, חדלה ההעברתה של שמות המשפחה להיות שאיפה תרבותית בלבד והפכה לתופעה המונית, שזכתה לעידוד מצד המוסדות ולעיתים הייתה כמעט מחויבת עבור פקידי ממשלה, דיפלומטים וקצינים. ספרי העיון הישראליים בתחום האונומסטיקה מתעדים את הרגע הזה במדויק: Family Names in Israel מאת Eshel ו-The Book of Names מאת Ariel מונים את שמות המשפחה הנפוצים ביותר ומנתחים את מנגנוני היווצרותם [Family Names in Israel ; The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel]. Geffen מופיע בהם כסוג אופייני של שם עברי מודרני המבוסס על מוטיב טבעי.

שלושה היגיונות עומדים בבסיס ההעברתות הללו. הראשון הוא תרגום: שם גלותי הקשור ליין או לגפן הופך באופן טבעי ל-Geffen. השני הוא הדמיית צלילים: שם משפחה זר שצלילו מזכיר עברית מעוצב מחדש כך שייגזר משורש עברי. השלישי הוא בחירה סמלית טהורה: מאמצים את Geffen מתוך יופיו ותהודתו המקראית של המונח, ללא כל המשכיות עם השם הקודם. A. Stahl, במחקרו על מקורות השמות היהודיים, מדגיש את ריבוי המנגנונות הזה, השולל כל אפשרות לגנאלוגיה ליניארית של השם [Origins of Jewish Names].

התוצאה היא שם משפחה ישראלי עמוק שורשים, הנישא כיום על ידי משפחות ללא קשר הדדי, המאוחדות רק בבחירת אותו שורש. הנראות התרבותית של השם בישראל של ימינו — במוזיקה, באמנויות ובחיים הציבוריים — מעידה על השתרשותו. כאן הארכיון האונומסטי איתן: מלאכת יצירת השמות הישראלית היא אחד הפרקים המתועדים ביותר בהיסטוריה התרבותית של המדינה, ו-Geffen נרשם בה ללא עוררין כשם-סמל של העברית שנולדה מחדש.

יש להציב תופעה זו בתוך הדינמיקה הרחבה יותר שMaurice-Ruben Hayoun מתאר כיהדות המודרנית: יהדות הנוטלת את קטגוריותיה שלה ומנסחת אותן מחדש בשפת הלאום והמודרנה [Hayoun, 1992]. השם Geffen הוא דוגמה מופתית לכך.

אם ההיסטוריה של שם המשפחה Geffen היא בעיקרה אשכנזית וישראלית, הנאמנות האנציקלופדית מחייבת לבחון גם את העולמות הספרדי והמגרבי, שבהם הגפן אף היא הזינה את הדמיון האונומסטי, אם כי בדרכים לשוניות אחרות. בקהילות אלו, אוצר המילים של היין והגפן היה נפוץ בעברית, ביהודית-ערבית וביהודית-ספרדית, ויצר שמות שונים מהצורה העברית הטהורה Geffen.

Jacques Taïeb תיאר את החברות היהודיות במגרב המודרני כ"עולם בתנועה", שחצו אותו נדידות פנימיות ושינויי מבנה מתמידים [Taïeb, 2000]. בעולם שכזה, שמות משתנים בעקבות תזוזות ומגעים לשוניים. Moshe Bar-Asher, בניתוחו את המרכיב העברי של היהודית-ערבית האלג'ירית, הראה כמה המילון העברי — ובכלל זה gefen — נותר חי בניבים היהודיים של המגרב, לרבות לציון מציאויות חקלאיות ופולחניות [Bar-Asher, 1992]. ברכת היין, הנוכחת בכל מקום, שמרה על המילה בשימוש היומיומי.

האם יש לשער על כן משפחות Geffen ספרדיות קדומות? הזהירות מחויבת, ולכן פרק זה מסומן כשיערי. André Chouraqui, בהיסטוריה המקיפה שלו על יהודי צפון אפריקה, מספק את המסגרת הכוללת של נוכחות בת אלפי שנים שעקבותיה ניכרים בשמות המשפחה [Chouraqui, 1965]; אולם הצורות המדויקות שנטל מוטיב הגפן באונומסטיקה הספרדית נותרות, בהיעדר מחקר ספציפי שנסתייענו בו כאן, בגדר השערה. Yosef Hayim Yerushalmi, בחקרו את ההיסטוריה של האנוסים ושל הנוצרים-החדשים ממוצא היספנו-פורטוגזי, מזכיר אגב כך עד כמה שמרו השמות הספרדיים את חותם השברים של גלות ספרד, דבר המסבך כל ייחוס ישיר [Yerushalmi, 1998]. נשמור לפיכך על קיומם של הדים אפשריים, לא על רצף שהוכח: הגפן מדברת כמה שפות יהודיות, אך Geffen, בכתיבו העברית, נותרת קודם כל צורה מודרנית וישראלית.

שום ספר המוקדש לשושלת יהודית אירופאית לא יוכל לעבור בשתיקה על השבר המוחלט של המאה העשרים. המשפחות הנושאות את שם Geffen — או את השמות שיועברו לאחר מכן לצורתו העברית Geffen — שייכות לעולם האשכנזי שנוכחד ברובו המכריע בשואה. השם הופך אז, עבור הניצולים וצאצאיהם, למקום זיכרון לא פחות מאשר לפרט אזרחי.

עדותה של Charlotte Delbo, בסיפור גירושה, אומרת בריסון מזעזע מה הייתה אותה השמדה ומה משמעותו, עבור הניצולים, של נטל העדות [Delbo, 1970]. באופק שכזה, לאמץ או להמשיך לשאת שם עברי כגון Geffen — הגפן, סמל חיים ותחייה — מקבל ערך החורג מעבר לאונומסטיקה גרידא: זהו מעשה של השרשה מחודשת, דרך להציב מול ההשמדה את רציפותו של שורש מקראי. רובד זה שייך לתחום המסור: מדובר במשמעות שנושאת אותה זיכרון המשפחות, שהארכיון אינו יכול לא לבסס ולא להפריך, אך שעל ההיסטוריון לקלוט בכבוד הראוי.

Emmanuel Levinas, שאת נאמנותו למקור העברי הגתה Catherine Chalier, עשה מן העקבה את מושג נוכחות המתמידה מעבר למחיקה [Chalier, 2002]. שם הוא בדיוק זאת: עקבה. שם המשפחה Geffen, הנשא לאחר האסון, חורת בהווה נאמנות לדורות שנעלמו ולטקסטים שהזינו אותם. הגפן, שנגדעה אך לא נעקרה, הופכת לסמלה של שרידה.

כך מרכז שם Geffen בתוכו, בדרכו השקטה, את התנועות הגדולות של היהדות בת זמננו: הנאמנות וההתייסדות מחדש, הגלות והשיבה, החורבן והתחייה. בכך הוא ראוי לספר גדול, לא כשריד של יחוס ייחודי, כי אם כנקודת מפגש של זיכרונות אחדים.

בסיום מסע זה, מצטיירת תמונה ברורה: שם שאינו בהכרח מורשתו של גזע יחיד, אלא צומת של סיפורי חיים יהודיים רבים. Geffen, הגפן, הוא שם משפחה עברי מודרני, שמקורו הלשוני העברי מאושר על-ידי מקורות האונומסטיקה הסמכותיים [Q66721936 — Wikidata], והוא נמנה בקטלוגים הישראליים הגדולים בין השמות המייצגים של תחיית הלשון העברית [Origins of Jewish Names ; Family Names in Israel ; The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel].

שלושה לקחים עולים מכאן. ראשית, מרכזיותו הסמלית של מוטיב הגפן במסורת המקראית ובפולחן הדתי מסבירה את עושרו של הדימוי: gefen לא חדל מעולם להיות מילה חיה, טעונת משמעות קדושה. שנית, הצורה העברית הטהורה של השם היא כנראה תוצר של העת החדשה — של התחייה התרבותית היהודית [Bechtel, 2002] ושל ההֶעְבְרָיָה הישראלית של שמות משפחה — ולא שריד של עבר קדמון. שלישית, משפחות Geffen הן מגוונות: מאוחדות על ידי שורש משותף ולאו דווקא על ידי קשרי דם, והן ממחישות את ההיגיון עצמו של האונומסטיקה היהודית המודרנית, שבה השם נבחר לא פחות ממה שהוא מועבר בירושה [Kriegel, 1977].

הספר הגדול הזה הבחין בקפידה בין מה שהארכיון מבסס לבין מה שהזיכרון מעביר. הוא משאיר פתוחות את השאלות שהתיעוד שנסקר אינו מאפשר להכריע בהן — ההדים הספרדיים של המוטיב, מסלוליה המדויקים של משפחה זו או אחרת. אך הוא קובע בוודאות אחת: לשאת את השם Geffen פירושו לשאת גפן, וגפן בתרבות היהודית אינה מעולם צמח בלבד. היא סמלו של עם שאף כי נעקר ונכרת לעתים, לא פסק מלהכות שורש מחדש.