Frankfurter

שם המשפחה Frankfurter משתייך לאותה קטגוריה של שמות יהודיים הנקראים טופונימיים, שנוצרו מתוך שם מקום מוצא או מגורים — במקרה זה, עיר הממלכה החופשית Francfort-sur-le-Main (Frankfurt am Main), אחד ממוקדי החיים היהודיים האשכנזיים הגדולים מאז ימי הביניים. על פי מילוני שמות המשפחה הפטרונימיים המרכזיים, מספר ניכר של שמות משפחה יהודיים ממרכז אירופה ומזרחה התגבשו סביב ציונים גאוגרפיים, ו-"Frankfurter" פירושו כפשוטו "זה שמן Francfort" — כלומר יחיד או לינאז' שאבותיו עזבו את המטרופולין על גדות הריין כדי להשתקע במקום אחר, שם הפך שם הגנטיב לסימן היכר ייחודי [מילוני שמות משפחה יהודיים ממזרח אירופה ומהמסורת היהודית-גרמנית].

ההיגיון עקבי בכל האונומסטיקה היהודית: דווקא בהגר זוכים לשאת את שמה של העיר שנעזבה, שכן אין איש מכנה עצמו "הפרנקפורטי" כל עוד הוא שוהה בפרנקפורט. שם המשפחה הוא אפוא, כשלעצמו, תמצית של ניידות וגלות. הוא מזכיר כי Judengasse המפורסמת של פרנקפורט — הסמטה היהודית שנוסדה במאה ה-15 — הייתה בעת ובעונה אחת מרחב של כפייה ומצר, ומקור פורה ויוצא דופן של חיים אינטלקטואליים, כלכליים ורבניים, שצאצאיו התפזרו ברחבי האימפריה הקדושה, בוהמיה, הונגריה, פולין, ובמועד מאוחר יותר — לעולם החדש.

ספר הגדול הזה אינו שואף לשחזר ייחוס ביולוגי רציף ויחיד — שכן Frankfurter מעולם לא היוותה משפחה אחת, אלא כמה גזעים בעלי שם זהה — אלא לאתר את השכבות ההיסטוריות שהשם מכסה: לידתו בעולמם של יהודי החצר וגטו הריין, התפשטותו במרכז אירופה, ולבסוף השתלתו באמריקה, שם עתיד היה להצמיח אחת הדמויות המשפטיות הנכבדות ביותר של המאה ה-20 — השופט Felix Frankfurter של בית המשפט העליון של ארצות הברית. בין הסמטה המימי-ביינימית לאולם בית המשפט בוושינגטון, מתווה השם Frankfurter מסלול מופתי של ההיסטוריה היהודית המודרנית.

כדי להבין את שם המשפחה, יש להבין תחילה את העיר. Francfort-sur-le-Main אירחה, החל מן המאה השתים-עשרה, אחת מן הקהילות היהודיות הוותיקות והמכובדות ביותר בארצות הגרמניות. לאחר טבחים וגירושים חוזרים ונשנים שאפיינו את ימי הביניים, רוכזו יהודי העיר החל משנת 1462 בJudengasse, סמטה צרה וצפופה שהפכה, באופן פרדוקסלי, במרוצת הדורות, למרכז מרכזי של חכמה תלמודית, דפוס עברי ומסחר בין-לאומי ברמה הגבוהה ביותר.

בהקשר זה נולדת מכניקת השם. המילונים המלומדים קובעים כי השם "Frankfurter" שייך לקטגוריית שמות המשפחה הטופונימיים, שנכרכו ביהודים ילידי Francfort ונקבעו במועד שבו התיישבה המשפחה בעיר אחרת — בבוהמיה, במורביה, בפולין או בממלכת הונגריה [מילוני שמות משפחה יהודיים ממזרח אירופה ויהודים-גרמניים]. אותה קורפוס לקסיקוגרפי מבחין בקפדנות בין שמות יהודיים-גרמניים לבין שמות מסולאביים, ומזכיר כי קיבוע חובה של שמות משפחה יהודיים, בצורה תורשתית, הפך כללי רק בשלב מאוחר יחסית, בפנות המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, בדחיפת המינהלות האימפריאליות האוסטרית, הפרוסית והרוסית [מילוני שמות משפחה יהודיים ממזרח אירופה ויהודים-גרמניים].

יש אפוא להפיג אשליה גנאלוגית עיקשת: לא כל נושאי השם Frankfurter יורדים מאב קדמון אחד. השם יכול היה להינתן באופן עצמאי, במקומות ובזמנים שונים, לכל משפחה שזיכרונה או פנקסיה שמרו עדות למוצא מ-Francfort. ריבוי גזעי השורש הזה הוא הכלל עבור שמות משפחה טופונימיים הנגזרים מערים גדולות.

חשיבותה של Francfort בדמיון היהודי נמדדת גם בכך שהעיר הצמיחה שושלות נוספות הנושאות את חותמה: המפורסמת שבהן היא שושלת Rothschild, ששמה מגיע מן הסימן עם המגן האדום (zum roten Schild) על ביתם בJudengasse. Frankfurter ו-Rothschild אינם קרובי משפחה, אך שניהם יונקים מאותה קרקע: אותה סמטה שבה נתעצבה, בצל האיסורים, בורגנות יהודית שעתידה הייתה לשחק תפקיד בלתי-פרופורציונלי בהיסטוריה הפיננסית והתרבותית של אירופה המודרנית.

ההקשר שבו שגשגו המשפחות שמוצאן מ-Francfort ומגטאות האימפריה הוא זה של האבסולוטיזם הנסיכותי של המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, עידן הזוהר ועידן הסכנה של יהודי החצר (Hofjuden). Selma Stern, במחקרה הקלאסי, הראתה כיצד תפסו אותם אנשי הכספים, ספקי הצבאות ומממני קופות הנסיכים עמדה נעלה ורעועה כאחד — הכרחיים לשליטים אך נטולי כל הגנה משפטית מתמשכת [Selma Stern, The Court Jew]. עושרם היה תלוי ברצונו של נסיך; נפילתם יכלה להיות פתאומית כעלייתם.

Léon Poliakov, בכרך הראשון של Histoire de l'antisémitisme, ניתח את הפרדוקס של ה"סובלנות המתועלת": יהודי החצר נסבל בשל תועלתו, נשנא בשל בולטותו, ונמסר לזעם ההמון ברגע שחדל לשרת [Léon Poliakov, Histoire de l'antisémitisme, I]. הדמות המייצגת של גורל זה היא Joseph Süss Oppenheimer, הידוע בשם "Jud Süß", איש הכספים של דוכס Wurtemberg, שנשפט והוצא להורג בשנת 1738 במשפט שנעשה, שני מאות שנה לאחר מכן, חומר גלם לתעמולה. Yair Mintzker פירק לאחרונה את הרבדים הסותרים של הסיפורים על פרשה זו, והראה עד כמה ה"אמת" של משפט כזה היתה בעצמה מושא לניכוס פוליטי ומנייפולציה של הזיכרון [Yair Mintzker, The Many Deaths of Jew Suss].

מסגרת זו מאירה בעקיפין את מצבן של המשפחות שאומצו תחת הכינוי "Frankfurter". מבלי שניתן לקבוע כי ענף מסוים הנושא שם זה מנה בקרבו Hofjude בכיר, מסתבר שחלק מן המשפחות הללו השתתפו בעולם המסחר, ההלוואה והתיווך שקישר את הגטו לחצרות הנסיכים. הזיכרון הקולקטיבי היהודי והארכיון המנהלי משיבים כאן אלה לאלה: המסורת מעבירה את זכר הסוחרים ואנשי הלמדנות, ואילו פנקסי המס וכתבי ההגנה מאשרים את קיומה של אליטה יהודית ניידת ונושאת תרבות, שביטחונה נותר תלוי בזכות הניתנת לביטול [Selma Stern, The Court Jew]. ואף מצאים, בשלב מוקדם יותר, אותה דיאלקטיקה עצמה של שילוב ודחייה בעולם המרנים האיברי, שאותו חקר Yosef Hayim Yerushalmi דרך דמותו של Isaac Cardoso, הרופא שעבר מחצר ספרד לגטו האיטלקי — ראיה לכך שהרעיעות של הזכות היתה קבוע בלתי-משתנה של המצב היהודי האירופי, ממערב למזרח [Yosef Hayim Yerushalmi, De la cour d'Espagne au ghetto italien].

ככל שהיהודים עזבו את פרנקפורט או גורשו ממנה, שם המשפחה התפשט מזרחה ודרום-מזרחה של הקיסרות הרומית הקדושה. מוצאים Frankfurter מתועדים בבוהמיה, במורביה, בממלכת הונגריה ועד לגליציה — אותן ארצות שלאחר חלוקות פולין עברו לשלטון שושלת ההבסבורגים. מילוני שמות המשפחה המוקדשים לגליציה ולממלכת פולין מונים בדיוק את סוג השמות הטופונימיים הזה כסימני היכר להגירות פנימיות במרחב הגרמני-סלאבי [מילוני שמות משפחה יהודיים ממזרח אירופה ויידיש].

דווקא בווינה הקיסרית, בירת מלוכה שתחת יוסף השני סללה בצו הסובלנות משנת 1782 את הדרך לשחרור הדרגתי, עתיד היה השם לרכוש נוכחות מלומדת. הסניף הווינאי של Frankfurter כלל חוקרים וספרנים: Solomon Frankfurter (1856–1941), דמות בולטת במזרחנות ובשימור הידע, היה מנהל הספרייה האוניברסיטאית של ווינה ודודו של השופט האמריקאי העתידי. השתלבות זו במוסדות התרבות של הקיסרות ממחישה את תהליך העלייה של הבורגנות היהודית המשוחררת, שהשקיעה עצמה רבות במשפט, ברפואה, בעיתונות ובאוניברסיטה לאורך המאה התשע-עשרה הארוכה.

ווינה של סוף המאה — שבה גדלה משפחה זו — הייתה בעת ובעונה אחת הזירה של פריחה אינטלקטואלית יהודית יוצאת דופן — מפרויד ועד מאהלר, משניצלר ועד הרצל — ומעבדה לאנטישמיות פוליטית מודרנית, זו של ראש העיר Karl Lueger, שהיטלר הצעיר עתיד היה לראות בו מודל לחיקוי. מתח זה בין הבטחת השילוב ואיום הדחייה מהווה את הרקע הישיר להחלטה שעמדה לשנות את גורלו של סניף אחד מ-Frankfurter: ההגירה לאמריקה.

בשנת 1894, עוזבת משפחתו של Leopold Frankfurter, סוחר וינאי, לארצות הברית ומתיישבת בLower East Side של ניו יורק, שהיה אז אֶפִּיצֶנְטְרוֹן ההגירה היהודית ממרכז אירופה ומזרחה. בין הילדים — נער בן שתים-עשרה בשם Felix, יליד וינה מה-15 בנובמבר 1882, שעדיין אינו יודע אנגלית. המעבר הזה נחרת בתוך הגל ההגירתי הגדול שהוביל, בין השנים 1881 ו-1924, למעלה משני מיליון יהודים אל חופי אמריקה.

Hasia Diner תיארה באופן מופתי את חוויית ההגירה הזו, והראתה כיצד אמריקה נתפסה כארץ של שפע ושל התחלה חדשה בעיני אוכלוסיות שהכירו כפייה ומחסור, וכיצד הפכו הפרקטיקות היומיומיות — עד כדי האוכל ממש — לסמני הסתגלות וזהות בעולם החדש [Hasia R. Diner, Hungering for America]. ה-Lower East Side היה כור ההיתוך של תהליך האמריקניזציה הזה: שכונה צפופה, עלובה וסוערת, שגידלה דורות של עורכי דין, רופאים, פעילי איגודים מקצועיים ואנשי רוח שגדלו במשפחות שרק זה עתה עלו לחוף.

Stephen Whitfield ניתח את האופן שבו הגירה זו הולידה תרבות יהודית אמריקנית ייחודית, שבה נאמנות לשורשים השתלבה עם שאיפה לשילוב אזרחי ואמונה במוסדות הדמוקרטיים [Stephen J. Whitfield, In Search of American Jewish Culture]. מסלול חייו של Felix Frankfurter הצעיר הוא כמעט המחשה המושלמת לכך: לאחר שנמנה עם תלמידי בתי הספר הציבוריים של ניו יורק, הוא לומד ב-City College ומגיע, בכוח הישגיו הלימודיים בלבד, אל בית הספר למשפטים של Harvard, שממנו יוצא ראשון בכיתתו בשנת 1906. עלייתו של מהגר חסר אמצעים אל פסגת העילית המשפטית האמריקנית מגשימה את ההבטחה שאירופה מנעה מיהודיה.

הקריירה של Felix Frankfurter מהווה את נקודת השיא בתולדות השם. לאחר Harvard, הוא הפך לתובע פדרלי סגן בניו יורק, ולאחר מכן הצטרף למשרד המלחמה ולמינהל הפדרלי, שם בלט בקפדנותו ובמחויבותו הרפורמטורית. מונה כפרופסור ב-Harvard Law School בשנת 1914, לימד שם רבע מאה ועיצב דורות של אנשי משפט, ובמקביל הפך לאחד מיועציו הבלתי-רשמיים הראשיים של הנשיא Franklin D. Roosevelt במהלך ה-New Deal.

קרוב לשופט Louis Brandeis — היהודי הראשון שמונה לבית המשפט העליון בשנת 1916 — Frankfurter עסק גם בסוגיות הגדולות של זמנו: כשותף מייסד של American Civil Liberties Union, הגן על זכויות האזרח ונקט עמדה פומבית, תוך סיכון שמו הטוב, לטובת עיון מחדש במשפטם של Sacco ו-Vanzetti בשנות ה-1920. ציוני מראשית ימיו, השתתף בדיונים הדיפלומטיים סביב הצהרת Balfour ונותר קשור לעניין הבית הלאומי היהודי.

בשנת 1939 מינה אותו Roosevelt לשופט עמית בבית המשפט העליון של ארצות הברית, שם כיהן עד שנת 1962. שם הפך לתיאורטיקן הראשי של דוקטרינת ה-judicial restraint — ריסון שיפוטי —, בטענה שבתי המשפט צריכים להימנע מכפיית העדפותיהם הפוליטיות ולהותיר לרשות המחוקקת הנבחרת את הכרעות הבחירות החברתיות הגדולות. פילוסופיה זו הציבה אותו לעתים בניגוד לזרמים האקטיביסטיים ביותר של בית המשפט, ובמיוחד בעת ההכרעות הגדולות בנושא זכויות האזרח. כיהודי השני אחרי Brandeis שהגיע לערכאה השיפוטית העליונה של המדינה, Felix Frankfurter מגלם את שיאה של מסלול דיאספורי: ילד מגטו וינה, שהגיע ללא מילה אחת באנגלית, והפך לאחד מאפוטרופסי החוקה האמריקאית. מסלולו מאשש את ניתוחו של Whitfield על האופן שבו מצאה התרבות היהודית-אמריקאית במשפט ובמעורבות האזרחית שפה של שייכות לאומה [Stephen J. Whitfield, In Search of American Jewish Culture].

השם Frankfurter אינו מצטמצם לנציגו האמריקני. נושאי שם המשפחה האחרים ממחישים, כל אחד בדרכו, את ייסורי המאה העשרים היהודית. הבולט שבהם הוא David Frankfurter, סטודנט לרפואה ממוצא קרואטי, בנו של רב, אשר ב-4 בפברואר 1936 בדאבוס ירה ב-Wilhelm Gustloff, ראש הארגון הנאצי בשוויץ. מעשה זה — אקט אישי של התנגדות מול עליית הנאציזם — הפך אותו, בעיני חלק מהדעה הציבורית היהודית, לנוקם סמלי; הוא נידון לשמונה עשרה שנות מאסר על ידי הצדק השוויצרי, חנון לאחר המלחמה, והיגר לישראל. Gustloff, שהוקם לגדולת קדוש על ידי משטר היטלר, נתן את שמו לאנייה שטביעתה ב-1945 הייתה האסון הימי הגדול ביותר בהיסטוריה.

גורל זה נחקק בתוך הדיאלקטיקה הארוכה של הפגיעוּת והתגובה היהודית שניתח Poliakov: כאשר שלטון החוק מתמוטט והרדיפה הופכת למדיניות רשמית, האקט האישי עולה כמפלט מוסרי אחרון [Léon Poliakov, Histoire de l'antisémitisme]. כאן, הזיכרון המשפחתי והקהילתי — זה שעשה מ-David Frankfurter דמות של אומץ — מתעמת עם הארכיון השיפוטי, המתעד רצח, משפט ועונש; ההצטלבות בין שני הרגיסטרים חושפת את כל האמביוולנטיות הטרגית של המעשה.

Frankfurter-ים אחרים הצטיינו באמנויות ובספרות, כגון Alfred Frankfurter, היסטוריון ומבקר אמנות אמריקני, או במדעים. דמויות מפוזרות אלו, ללא קשר גנאלוגי הכרחי ביניהן, מאשרות את התזה הראשונית: "Frankfurter" אינה משפחה אחת אלא קבוצת כוכבים של משפחות, המאוחדות אך ורק על ידי הזיכרון של עיר-אם ועל ידי השיתוף בגורל גלותי אחד — זה שמה-Judengasse הימי-ביניימית ועד גלויות המאה העשרים, עשה מן הנדידה את החוט האדום של היסטוריה משותפת.

הכינוי Frankfurter הוא פלימפססט. הוא נושא, חרוט בייעוד גאוגרפי אחד בלבד, את ההיסטוריה כולה של גולה אחת: הלידה בגטו שעל הריין ובצפיפותו האינטלקטואלית והמסחרית המופלאה; ההתפשטות לעבר מרכז אירופה ומזרחה בעקבות גירושים והגירות; שבירות הגורלות היהודיים בעידן יהודי החצר, כפי שתיאר אותה כל כך היטב Selma Stern ו-Léon Poliakov [Selma Stern, The Court Jew] [Léon Poliakov, Histoire de l'antisémitisme]; ואחר כך המעבר הגדול לאמריקה, שם הבטחת האמנציפציה שאירופה סרבה לה יכלה סוף סוף, עבור מקצתם, להתממש [Hasia R. Diner, Hungering for America] [Stephen J. Whitfield, In Search of American Jewish Culture].

מסמטת Frankfurter ועד לאולם המשפטים בוושינגטון, מ-David Frankfurter בדאבוס ועד לשופט Felix Frankfurter בבית המשפט העליון, השם מתווה גאוגרפיה של גלות ושל התחלות מחדש. הוא מזכיר כי כינוי יהודי הוא לעיתים נדירות תווית גרידא: הוא לרוב השריד האחרון של מקום אבוד, המועבר מדור לדור כזיכרון נייד. בכך, הספר הגדול של Frankfurter אינו סיפורה של לינאז' אחת, אלא סיפורה של נחלה — נחלתו של עם שאפילו שמותיו מספרים את הדרכים שעבר.