משפחת Fould

משפחת Fould שורשיה נטועים בקהילה היהודית של Metz, עיר בלורן שיהדותה, שהוּתרה לשוב ולהתיישב בה רשמית במאה הט"ז, הוותה תחת המשטר הישן אחד משלושת הריכוזים היהודיים הגדולים בממלכת צרפת, לצד אלזס ודרום-מערב ספרד. יהודי Metz, אשכנזים ברובם, הוגבלו לתחומי פעילות כלכלית מצומצמים — הלוואה, מסחר ומכירת בקר וסוסים — אך פיתחו בתוכם מיומנות פיננסית מתמשכת.

מתוך קרקע זו צמח Beer Léon Fould, שנולד ב-Metz בשנת 1767 ונפטר בפריז בשנת 1855, ונחשב למייסד האמיתי של הון המשפחה. לאחר שהתיישב בפריז, הקים שם בית בנקאי — הבנק "Fould-Oppenheim" — ששגשג לאורך המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. על פי הערך של Association des Amis et Passionnés du Père-Lachaise, היה Léon Beer Fould (1767–1855) אחד מן הבנקאים היהודים הפריזאים של המחצית הראשונה של אותה מאה, וקברו עדיין מעיד על השתרשות המשפחה בבירה [APPL, Père-Lachaise].

עלייתם של Fould אינה ניתנת להפרדה מן האמנציפציה המהפכנית. הצו מיום 27 בספטמבר 1791 העניק ליהודי צרפת אזרחות מלאה, ושם קץ להפליות המשפטיות שהנחיל המשטר הישן. שוויון אזרחי זה פתח בפני משפחות כמשפחת Fould אופקים שלא הכירו קודם לכן: גישה למקצועות, לקניין ולחיים הציבוריים. דורו של Beer Léon Fould היה אפוא דור המעבר — מן הקהילה הממסגרת של Metz אל הבורגנות הפיננסית הפריזאית. Isaiah Berlin הראה עד כמה הציבה אמנציפציה זו את יהודי מערב אירופה בפני בחירה היסטורית בין התבוללות לבין נאמנות לזהות, דילמה שמסלולה של משפחת Fould ממחישה בצורה מופתית [Berlin, 1973].

ההשתקעות בפריז לא ניתקה מלכתחילה את הקשר עם המסורת. בית Fould שמר זמן רב על עיגון במרחב החברתי היהודי של הבירה, השתתף במימון מוסדות הקהילה ובשמירה על זהות יהודית, עד שהדורות הבאים חוו מסלולים דתיים מתבדלים יותר.

בית הבנקאות שייסד Beer Léon Fould משתייך לקטגוריה של ה"הוט בנקה" הפריזאית, אשר לצד Rothschild ,Mallet ,Hottinguer ו-Pereire עיצבה את האשראי הפרטי של צרפת שלאחר המהפכה ושל מלוכת יולי. מוסדות אלה, הנמצאים בין בנק המשפחה לבנק העסקים, מימנו את הסחר הבינלאומי, את הלוואות המדינה ובהדרגה גם את הפעילות התעשייתית.

ל-Beer Léon Fould היו מספר בנים, ושתי הדמויות הבולטות ביניהם היו Benoît (Benedict) Fould ו-Achille Fould. Benoît Fould המשיך ופיתח את פעילות הבנקאות, בעוד Achille פנה לזירה הפוליטית. הבית נשא את השם המסחרי "Fould, Oppenheim et Cie", וביסס את מעמדו בין הבנקים המשפיעים בעולם הפיננסי הפריזאי של שנות ה-1830–1840.

תקופה זו מקבילה לעלייתו של הקפיטליזם הפיננסי הצרפתי, שבו מילאו בנקאים ממוצא יהודי תפקיד מרכזי. הגישה של יהודים משוחררים למקצועות הפיננסיים — בהמשך למיומנויות שפותחו באופן היסטורי תחת כפייה — הייתה גם גורם לאינטגרציה וגם מקור לדעות קדומות מתמשכות, שכן האנטישמיות הכלכלית ייחסה שלא כדין ליהדות את שלטון הממון. פרדוקס זה, המופיע בשיח הפוליטי של אותו מאה, נגע ישירות ל-Fould כאשר Achille עלה לשלטון. תפקידן של המשפחות היהודיות במודרניות הכלכלית האירופית משתלב בתוך היסטוריה ארוכה של הסתגלות למגבלות שהטילו עליהן החברות הרוביות — נושא שאותו תיעדה המחקרית העוסקת ביחסים בין יהודים ולא-יהודים תיעוד מקיף מאז העת העתיקה [Feldman, 1993].

יציבותה של בנק Fould העניקה ל-Achille את הבסיס החומרי ורשת הקשרים שהזינו את הקריירה הציבורית שלו. הפיננסים היוו, לדור זה, את הקרש הקפיצה אל עולם המדינה.

אכיל מרקוס Fould, שנולד בפריז בשנת 1800 ונפטר בטירת Laloubère (סמוך ל-Tarbes) בשנת 1867, מהווה את הדמות המרכזית של הלינאז'. איש בנקאות שהפך לאיש מדינה, הוא היה, על פי רשומת Fondation Napoléon, אחד מעמיתיו הקרובים והנאמנים ביותר של Louis-Napoléon Bonaparte בתחום הפיננסי, לפני המהפכה של 1851 ולאחריה [napoleon.org].

לאחר שנבחר לצירות Hautes-Pyrénées בתקופת Monarchie de Juillet, מיהר אכיל Fould להצטרף אל הנסיך-נשיא. הוא כיהן בתפקיד שר האוצר מספר פעמים: בפעם הראשונה בפרק הזמן שבין 1849 ל-1852, בתקופת Deuxième République ובשלב הקמת המשטר הקיסרי, ושוב בין 1861 ל-1867 תחת Second Empire. בינתיים כיהן כ-ministre d'État ושר של בית הקיסר — תפקיד של אמון שהפכו לאחד מהגלגלים המרכזיים בשלטון הנפוליאוני.

שובו של אכיל Fould למשרד האוצר בשנת 1861 קדמה לו פרשה מפורסמת: מכתב-זיכרון שנשלח אל Napoléon III, בו דגל לאיזון תקציבי, להגבלת ההוצאות החריגות ולפיקוח פרלמנטרי מוגבר על התקציב. מסמך זה, שהובא לידיעת הציבור, תרם לשינוי מגמה במדיניות הפיננסית של האימפריה לעבר משמעת תקציבית רבה יותר, ושב והחזיר את Fould לעמדת השפעה. ניהולו התאפיין בדאגה לסדר תקציבי, וזאת בתוך משטר שנשא בעול הוצאות עצומות לתכנון עירוני ולתשתיות.

אכיל Fould היה גם מֵיצֵנָס ומגן האמנויות, ישב בלב חיי הרשמיות של Second Empire. קריירתו מגלמת את שיאה של השתלבות פוליטית של משפחה יהודית בצרפת של המאה התשע-עשרה — אף כי מבחינה דתית, התרחק אכיל מן היהדות, ומספר בני ענפו אימצו את הפרוטסטנטיות, כאות לשינויים הזהותיים שהאמנציפציה הפכה לאפשריים.

התרומה המתמשכת ביותר של דורו של Achille Fould להיסטוריה הכלכלית נעוצה בייסוד, בשנת 1852, של Société générale du Crédit mobilier. מוסד זה, שנוצר בעיקר על ידי האחים Émile ו-Isaac Pereire — שאף הם צאצאי משפחה יהודית ספרדית מ-Bordeaux ותלמידים לשעבר של התנועה הסן-סימוניסטית — נהנה מתמיכתה המכרעת של משפחת Fould: Benoît Fould היה אחד ממייסדיו ומנהליו, ואילו Achille, כאיש ממשל, סייע בידיו לקבלת האישורים הנדרשים.

ה-Crédit mobilier הציג מודל בנקאי מהפכני: בנק עסקי מוניות-ישתף, שהיה מסוגל לגייס את חסכונות הציבור כדי לממן בהיקף נרחב מפעלים תעשייתיים, חברות רכבות, עבודות עיור והלוואות. הוא שבר עם ההגיון הזהיר של הבנקאות הגבוהה המסורתית של Rothschild, ויצר יריבות מפורסמת בין שתי תפיסות הקפיטליזם הפיננסי. כך היה ה-Crédit mobilier אחד מהמכשירים הגדולים של המודרניזציה הכלכלית של האימפריה השנייה, עד שמחויבויותיו המוגזמות הובילו אותו למשבר ולפירוקו בשנת 1867.

מפעל זה ממחיש את התפקיד החלוצי שמילאו המשפחות היהודיות המשוחררות — Fould, Pereire — בהמצאת הפיננסים המודרניים. הדבר לא היווה כל "קנוניה", כפי שטענה הפולמוסיקה האנטישמית של אותו המאה, אלא היתה זו הסתגלות יזמית לצרכיה של כלכלה בעיצומה של תיעוש, שנשאו אנשים שפתיחתה האזרחית אפשרה להם בדיוק אז להשקיע בכל תחומי הפעילות הלאומית. המבט ההיסטורי מזמין להבחין בקפידה בין העובדות המוכחות לבין הייצוגים האידיאולוגיים שעיוותו אותן — דרישה ביקורתית שהמסורת האינטלקטואלית היהודית עצמה הציבה במרכז יחסה לידע [Askénazi, 1999].

לדורות הבאים, התפצלה משפחת Fould והתחברה לבתים גדולים אחרים, תוך שהיא ממשיכה את נוכחותה בבנקאות, בפוליטיקה, בצבא ובאמנות. Gustave Fould, בנו של Achille, היה איש ספרות ודמות בולטת בחיי Paris; ענפים אחרים הוציאו קצינים, תעשיינים ואישיות חברתיות. המשפחה נותרה נוכחת בחברה הגבוהה הצרפתית עד המאה העשרים.

אחד הענפים הבולטים ביותר הוא זה של Fould-Springer, שנולד מן הברית עם משפחת Springer, ממוצא אוסטרו-הונגרי, אף היא יוצאת מחיק הבנקאות היהודית הגדולה של מרכז אירופה. ענף זה הצטיין בארמונות מפוארים ובתפקיד בכיר במֵקֵנוּת ובחיים התרבותיים. בזכות קשרי הנישואים, צאצאי Fould-Springer קשרו עצמם לאצולה האירופית: כך נישאה Liliane Fould-Springer לברון Élie de Rothschild, ואחותה, בנישואים אחרים, נכנסה לשושלת Beaumont-Berghersh. ברית-זוגות אלו חתמו על המיזוג החלקי של הבנקאות היהודית הגבוהה עם האצולה היבשתית.

כאן, הזיכרון המשפחתי והארכיון משיבים זה לזה: המסורת של שושלת ש"עלתה" מן הקהילה של Metz אל הסלונים הקוסמופוליטיים של אירופה, מוצאת את אישורה ברישומי מעמד האישי, בחוזי הנישואים ובספרי היחס. ואולם, ההצלחה המרהיבה הזו נלוותה גם להתרחקות הדרגתית של חלק מן המשפחה מן הפרקטיקה הדתית היהודית, כאשר ענפים אחדים אימצו את הפרוטסטנטיות או את הקתוליציות. גורלם של Fould ממחיש אפוא את הדיאלקטיקה של ההשתלבות: האמנציפציה, שהייתה מקור להגשמה, יכלה להיחוות גם כהמסה של הזהות המקורית — מתח שהמחשבה היהודית המודרנית לא חדלה לבחון [Hayoun, 2023].

עצם הנראות של משפחת Fould חשפה אותה להתקפות האנטישמיות הפוליטיות של המאה ה-19. כשר יהודי — או ממוצא יהודי — של קיסר, היה Achille Fould למטרה חוזרת של הסופרים הפוליטיים, מן השמאל כמן הימין, שעשו מדמותו את ארכיטיפ "הבנקאי היהודי בשלטון". שיח זה, שקישר שלא כדין בין הפיננסים, היהדות ואחיזה נטענת במדינה, זכה לאורך חיים ממושך והקדים את הקמפיינים של סוף המאה. מחקרי תולדות האנטישמיות מראים שפרדוקס זה — הסטיגמטיזציה של דמויות המשולבות בחברה ולעיתים קרובות מנותקות מהפרקטיקה הדתית — חוצה את כל המאה ה-19 הצרפתית, לרבות בזרמים מסוימים של השמאל [Zakhor Online, לפי M. Dreyfus].

מורשתם של Fould היא כפולה. מבחינת ההיסטוריה הלאומית, הם נותרים קשורים להמצאת הפיננסים המודרניים ולמיודרנות הכלכלית של האימפריה השנייה. מבחינת ההיסטוריה היהודית, הם מייצגים מקרה מובהק של אמנציפציה ואמביוולנטיותיה: עלייה מבריקה, תרומה מרכזית לאומה, אך גם מחיקה הדרגתית של השייכות הדתית. הזיכרון המשפחתי, המועבר על-ידי הצאצאים ועל-ידי הארכיונים, שומר את עקבותיה של מוצא זה ממֶץ, שהברק החברתי נטה לפעמים לכסות עליו.

להשיב היסטוריה זו למקומה משמעו ביצוע מלאכת זכור, של זיכרון ביקורתי, המסרב גם לשכחה וגם לאגדה. כפי שהדגיש Yerushalmi, הזיכרון היהודי אינו מתמזג עם ההיסטוריוגרפיה, אך שניהם מזינים זה את זה במאמץ ההעברה [Yerushalmi, 1984]. שם Fould, החקוק בוויכוחים הפרלמנטריים, במאזנים הבנקאיים ובאבני ה-Père-Lachaise, ממשיך לשאת עדות על רגע מכריע בתולדות יהודי צרפת.

ממקהלת היהודים במץ ועד סלוני האצולה האירופית, עברה שושלת Fould במהלך דורות אחדים על פני כל הספקטרום של הניסיון היהודי בצרפת שלאחר האמנציפציה. Beer Léon Fould הניח את יסודותיה הפיננסיים; Benoît ו-Achille Fould הביאו את שמה לפסגת עולם הבנקאות והמדינה — האחד בראש Crédit mobilier, השני במשרד האוצר של Napoléon III; ואילו Fould-Springer השלימו את ממדה הקוסמופוליטי באמצעות הברית הגדולות.

מסלול זה, המהווה דוגמה למובטחות וגם למתחים של האמנציפציה, ניתן לקריאה כתמצות של ההיסטוריה: זו של צרפת המתועשת במאה התשע-עשרה, זו של היהודים שהפכו לאזרחים שווי זכויות, וזו של שינויי הזהות שהביאה ההשתלבות בחברה. היא ממחישה את השזירה ההדדית שבין מזכרת משפחתית לבין הארכיון ההיסטורי, שמתוך הדו-שיח ביניהם ניתן לשחזר אמת מדוקדקת, מנוקה מן ההגנה ומן העלילה כאחת. גורלם של Fould מזכיר כי ההיסטוריה של משפחה יכולה להיות גם ההיסטוריה של אומה, וכי הנאמנות לשורשים והשאיפה לאוניברסלי לא חדלו מעולם אצל יורשי האמנציפציה להיות בשיחה מתמדת, ולפעמים בסתירה.