משפחת Fasulo

המקור הראשון והמהימן ביותר בנוגע למשפחת Fasulo הוא הקטלוג של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שפורסם ב-Florence בשנת 1925. חיבור זה סוקר בשיטתיות את שמות המשפחה שנשאו המשפחות היהודיות בחצי האי, ומהווה כלי עבודה בלתי נמנע לגנאלוגים ולהיסטוריונים. רישום השם Fasulo במדריך זה מבסס, באורח תיעודי, כי מדובר בשם משפחה יהודי-איטלקי המוכח מראשית המאה העשרים, ואשר השימוש בו השתרע, על פי כל הסבירות, לתקופות קדומות יותר [Schaerf, 1925].

האונומסטיקה היהודית-איטלקית נשמעת להיגיונות מגוונים שהמחקר הלך והבהיר בהדרגה. שמות המשפחה של יהודי איטליה מתחלקים לקטגוריות גדולות: שמות הנגזרים מטופונימים (מקומות מוצא), שמות פטרונימיים במובן המדויק (הנגזרים משם אב קדמון), שמות מקצועות, שמות עבריים שתועתקו לכתב לועזי, ולבסוף קטגוריה מיוחדת של שמות הנגזרים מן המלאי הלקסיקלי האיטלקי הנפוץ — בעלי חיים, צמחים, חפצים, מאכלים. קטגוריה אחרונה זו משקפת לעתים קרובות את הנוהג של כינויים שהפכו לנחלה תורשתית.

השם Fasulo נובע, על פי הסבירות הגבוהה ביותר, מן ההיגיון האחרון: הוא מעלה על הדעת את המילה האיטלקית fagiolo / fasulo (« שעועית », « פול »), בצורה דיאלקטלית דרומית שבה ריכוז העיצורים התרכך. בניאפוליטנית ובניבי דרום איטליה, fasule / fasulo מציין בדיוק את השעועית. מוצא לקסיקלי שכזה עולה בקנה אחד עם התופעה, המוכחת היטב ביהדות האיטלקית, של כינויים ביתיים או מקצועיים שנקבעו לשמות משפחה [Bonfil, 1994]. נשוב לבחון את משמעותה של השערה זו בפרק הבא, תוך הבחנה קפדנית בין מה שנמצא בגדר הוודאות הפילולוגית ובין מה שנותר בגדר השערה.

חשוב להדגיש כאן מגבלה מתודולוגית: Schaerf מתעד את השם, אולם אינו מקשר אותו בשיטתיות ליישוב מסוים או לתקופה מוגדרת. על ההיסטוריון להישמר אפוא מכל שחזור מלאכותי של « שושלת Fasulo » רציפה, ולהסתפק בהצהרת מה שהמקור מתיר לאמר: קיומו המוכח של שם משפחה יהודי-איטלקי.

הפרשנות של השם Fasulo מערבת את המפגש בין פילולוגיה, זיכרון משפחתי וארכיון. ניתן להציע מספר כיוונים, אותם ראוי להציג כהשערות מדורגות ולא כוודאויות.

ההשערה הראשונה, שכבר נרמזה, היא זו של מקור לקסיקלי דרומי: fasulo כצורה דיאלקטלית של שעועית. כיוון זה הוא החסכני ביותר מבחינה פילולוגית. שמות פמיליה הנגזרים משמות קטניות ומצרכי מזון אינם נדירים ברחבי איטליה, בין יהודים ובין שאינם יהודים, ויכלו לציין מגדל, סוחר קטניות, או לנבוע מכינוי. בעולם היהודי האיטלקי, שבו ההשתלבות הלשונית בשפת הארץ הייתה עתיקה ועמוקה, אימוץ כינויים מעין אלה משתלב בהיכרות ארוכה עם לשון המקום [Bonfil, 1994].

השערה שנייה, זהירה יותר, שוקלת כי הצורה Fasulo עשויה להתקיים גם בקרב משפחות שאינן יהודיות מדרום איטליה, וכי אותו שם פמיליה יכול היה להיווצר באופן עצמאי בסביבות שונות. נוכחותו של שם ברשימת Schaerf מעידה שנשאוהו יהודים, אך אינה מרמזת שהיה יהודי בלעדית. אמירת זהירות זו היא הכרחית: שם פמיליה דיאלקטלי רגיל יכול להיות משותף, ורק תיעוד קהילתי — פנקסי מילות, כתובות, מצבות קבר — יאפשר, אם בכלל, לקשור נושא שם ספציפי לקהילה יהודית מסוימת.

כיוון שלישי, ספקולטיבי אף יותר, יבחן את האפשרות של תעתיק או עיוות של שם עברי או שם מקום. דרך זו נותרת, לאור המקורות הנגישים כיום, בגדר השערה גרידא, ואנו נמנענו מלצרף אליה כל טענה שהיא. כפי שמזכירה המסורת הביקורתית של ההיסטוריוגרפיה היהודית, עדיפה לאקונה מודה על פני יחוס משפחתי בדוי [Yerushalmi, 1984]. המעמד האפיסטמי של פרק זה הוא אפוא, במפורש, זה של השערה עריכתית.

כדי להעניק עומק לשם Fasulo, יש להשיבו אל תוך המארג הארוך של הנוכחות היהודית באיטליה — אחת העתיקות והרציפות ביותר בעולם המערבי. יהודים ישבו ברומא כבר בתקופה הרפובליקנית והקיסרית, ודרום איטליה — קמפניה, פוליה, קלבריה, סיציליה — אירחה לאורך כל ימי הביניים קהילות שוקקות חיים, מרכזי עיון תלמודי ושירה ליטורגית. הצורה הדיאלקטית של שם המשפחה Fasulo מורה בדיוק לאזור דרומי זה.

נוכחות זו ידעה מפנה טראגי. לאחר שממלכת נאפולי סופחה לכתר ספרד, הכו גזרות הגירוש ביהודי דרום איטליה וסיציליה בשלהי המאה החמש-עשרה ובראשית המאה השש-עשרה. רבים מצאו מחסה במדינות המרכז והצפון — המדינות האפיפיורות, נסיכויות איטליה המרכזית, הרפובליקה של Venise — או פנו לדרכם אל האימפריה העות'מאנית ואל צפון אפריקה. פיזור זה מסביר בחלקו את הקושי לעקוב אחר רציפותו של שם משפחה דרומי: המשפחות שינו את מקום מגוריהן, ולעתים את שפת יומיומן, ולעתים את שמן.

ואולם הרנסנס האיטלקי פתח בפני היהודים מרחבי חיים אינטלקטואליים וכלכליים עשירים, כפי שהראה Robert Bonfil: הקהילות היהודיות פיתחו בהם מוסדות, ישיבות, ייצור כתבי-יד ודפוס ענף — תוך שהן מתמודדות עם ההגבלות ההולכות וגוברות של הרפורמה הנגדית והקמת הגטאות [Bonfil, 1994]. בעולם זה יכלו משפחות כגון זו שהשם Fasulo מורה עליה לשאת חלק בעיסוקים האופייניים ליהדות האיטלקית: מסחר, הלוואה, רפואה, העתקה ועיטור כתבי-יד, ותלמוד תורה.

אמנות כתב-היד העברי המעוטר באיטליה, שחקרה Giulia Tamani, מעידה על התחכום התרבותי של קהילות אלה, שהפיקו קודקסים ליטורגיים ומלומדים יפי תואר [Tamani, 2010]. מבלי לקשור את משפחת Fasulo באופן שרירותי לסדנה פלונית, ניתן לומר כי כל שם משפחה יהודי-איטלקי מאותה תקופה שייך לציביליזציה של הספר ושל ההעברה הכתובה — ציביליזציה שחיוניותה הייתה יוצאת מן הכלל.

ההיסטוריה של המשפחות היהודיות האיטלקיות אינה מסתיימת בגבולות חצי האי. החל מסוף המאה השש-עשרה, העיר החופשית Livourne, שנפתחה על ידי ה-Livornine של המדיצ'ים, הפכה לצומת הגדול של "האומה היהודית הפורטוגזית", ובמובן רחב יותר, למוקד משיכה ליהודים מכל רחבי הים התיכון. Lionel Lévy שחזר בדקדקנות את העולם הקוסמופוליטי הזה המקשר את Livourne לAmsterdam, לTunis ולנמלי צפון אפריקה [Lévy, 1999] [Lévy, 1996].

סביר להניח — מבלי שניתן לקבוע זאת בוודאות לגבי משפחת Fasulo בפרט — שנושאי שמות משפחה יהודיים איטלקיים עשו שימוש במסלולי המסחר וההגירה הללו. Livourne תפקדה כציר מרכזי שבו נפגשו ספרדים, איתלקים (יהודים בנוסח איטלקי) וסוחרים מכל מוצא. כך התפזרו המשפחות היהודיות האיטלקיות אל חופי הים התיכון הדרומיים, שם כרתו קשרים מתמשכים עם קהילות המגרב.

בהקשר זה ניתן לאזכר את הקהילות היהודיות הגדולות של צפון אפריקה, שהיסטוריתן תועדה במספר עבודות מן הקורפוס הייחוסי: קהילת Tlemcen, שחקרה Eliahou-Éric Botbol [Botbol, 2000], וכן קהילות האורניה כגון Sidi Bel Abbès, שארכיוניה הרבניים שומרו [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. קהילות אלה קלטו לאורך הדורות השפעות איטלקיות וליוורניות בפרט, שתרמו לחיים הדתיים והכלכליים שלהן.

ברצוננו להישאר כאן בגדר הסביר: אף מקור שנתייעץ בו אינו מתעד במפורש ענף Fasulo בצפון אפריקה. אולם היסטוריית הגולה הים-תיכוניות מהווה את המסגרת הטבעית שבה יכול שם משפחה יהודי איטלקי דרומי לדעת המשך, ויהיה בלתי שלם להתעלם ממנה. מסלול השמות הולך בעקבות מסלול האנשים, ומסלולם של יהודי איטליה היה, מתוך הכרח לא פחות מאשר מתוך ייעוד מסחרי, ים-תיכוני עמוק [Lévy, 1999].

מעבר לארכיון, שם המשפחה הוא נושא זיכרון. במסורת היהודית, השם אינו אי-פעם סימן מינהלי בלבד: הוא מחיל את הפרט בתוך לִינְיָאָה, קושר אותו לאבותיו ומחייב אותו כלפי צאצאיו. העברת השם שותפה לאותה מצווה מרומזת של זכור — "זכור-נא" — המעצבת את הזהות היהודית לאורך הדורות [Yerushalmi, 1984].

המחשבה היהודית הרבתה להתבונן בקשר שבין שם, זיכרון וזהות. Léon Askénazi (Manitou) הדגיש עד כמה הנאמנות למסורת נחווית בתוך מודעות לרציפות היסטורית מוכרת, שבה כל דור מקבל ומעביר [Askénazi, 1999]. Armand Abécassis, מצדו, הראה כיצד הזהות היהודית נבנית במתח פורה שבין ירושת העבר ובין התשוקה המושלכת אל העתיד [Abécassis, 1987]. שם כמו Fasulo, צנוע ודיאלקטלי, אינו פחות מכך כלי קיבול לדינמיקה זו: הוא מגלה את השורשים האיטלקיים של משפחה יהודית ועמם את יכולתו של היהדות להיות מקומית לחלוטין מבלי לחדול מלהיות עצמה.

הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים ובעת החדשה, שאת התפתחויותיה עקבו Colette Sirat [Sirat, 1983] ו-Maurice-Ruben Hayoun [Hayoun, 2023], הרהרה תדיר בניסוח היחס שבין הפרטי לכללי, בין ההיקשרות לקהילה קונקרטית ובין הפתיחות לחשיבה. Isaiah Berlin, בהתבוננו על המצב היהודי המודרני, ניתח את המשוואה הקשה שבין שייכות לבין שחרור שסימנה את יהודי אירופה בעת החדשה [Berlin, 1973] — משוואה שנאלצו להתמודד עמה, ככל המשפחות האחרות, המשפחות היהודיות באיטליה בעת האמנציפציה ואיחוד המדינה.

עבור משפחת Fasulo, שפרטי גורלותיהם האישיים נעלמים ברובם ממקורותינו, ממד הזיכרון הוא אולי הנחלה הבטוחה ביותר: לא כרוניקה של אירועים מדויקים, אלא הירשמות בתוך נאמנותו הארוכה של עם לזיכרונו. השם שורד, ועמו עקבות של נוכחות.

יושרו של ההיסטוריון מחייב להקדיש פרק לגבולות החקירה עצמה. שם המשפחה Fasulo מאומת על ידי מקור סמכותי — רפרטואר Schaerf [Schaerf, 1925] —, אולם המחקרים המשלימים שנערכו לצורך הספר הגדול לא הצליחו להביא לאור תיעוד ישיר על בני משפחה זו: לא שטרות נוטריוניים, לא פנקסים קהילתיים, ולא כתובות קבר המזוהות בשמם. נדירות זו אינה יוצאת דופן עבור משפחה יהודית מדרום איטליה, שאזור מוצאה נפגע בשלב מוקדם מן הגירושים ומן הפיזור.

מספר קווי מחקר עשויים, בעתיד, להעשיר רשימה זו. בחינת הארכיונים הקהילתיים האיטלקיים — פנקסי חברות, פנקסים (ספרי קהילה), חוזי נישואין — תהווה את הדרך המבטיחה ביותר. בדיקת אוספי Livorno, בהתחשב בתפקידה של עיר נמל זו כצומת מרכזית, תראוי אף היא לתשומת לב [Lévy, 1996]. לבסוף, עיון בארכיונים הרבניים של צפון אפריקה, שם השפעות איטלקיות אכן הורגשו, עשוי תיאורטית לחשוף נושאי שם זה בפזורה הים-תיכונית [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

במצב הדברים הנוכחי, ובהתאם לעיקרון שלפיו אין להחליף את ההמצאה בחסר, פרק זה נמצא בגדר השערה: הוא מתווה תכנית עתידית יותר מאשר מוסר תוצאות. יושרו של האנציקלופדיסט מתבטא בדיוק ביכולת להבחין בין הידוע, המשוער והנעלם עדיין.

השם Fasulo הגיע אלינו כשבר יקר ועדין מתוך ההיסטוריה היהודית האיטלקית הגדולה. מתועד ברשימה של Schaerf [Schaerf, 1925], ומושרש פילולוגית באדמת הניב של דרום איטליה, הוא מעיד על אותה כושר מופלא של היהדות האיטלקית להתגלם בשפתה ובאדמתה של חצי האי מבלי לוותר אף פעם על זיכרונה שלה.

בהיעדר תיעוד ישיר ועשיר, ספר הגדול הזה פעל באמצעות הקשרה: הוא מיקם את משפחת Fasulo באופק הקהילות היהודיות של דרום איטליה, בתוך התהפוכות של הרנסנס וגירושי הגלות [Bonfil, 1994], ולאחר מכן על מסלולי הדיאספורות הים-תיכוניות המחברות את Livorno למגרב [Lévy, 1999]. לבסוף הוא הרהר במשמעותו של שם כנשא העברה ואמונה, לאור המחשבה היהודית [Yerushalmi, 1984] [Askénazi, 1999].

מה נותר בסוף מסע זה? ודאות אחת — זו של קיומו של שם משפחה יהודי-איטלקי —, אלומת השערות מנומקות על מוצאו, ושדה מחקר רחב הפתוח עדיין. אולי זה גורלן של משפחות יהודיות רבות ממעמד פשוט: לעבור את ההיסטוריה מבלי להשאיר אחריהן כרוניקות מפוארות, אך להעביר, מדור לדור, שם המעיד על השתרשות ועל התמדה. לזכור שם זה פירושו לכבד את הנוכחות השקטה והמתמשכת הזו.