משפחת Faldini

נקודת המוצא ההכרחית היא חיבורו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שיצא לאור ב-Florence בשנת 1925 בסדרה שערכה כתב-העת Israel. עבודה זו מהווה את המלאי השיטתי הראשון של שמות המשפחה שנשאו יהודי חצי-האי; היא מסווגת מאות שמות ומנסה, לכל אחד מהם, לעמוד על מקורו — טופונימי, פטרונימי, מקצועי או כינוי. בקורפוס זה נרשם Faldini כ-cognome יהודי של איטליה [Schaerf, 1925]. רישום זה שווה אישור קיום: הוא מעיד כי בעת שבה ערך Schaerf את רשימותיו, בעשורים הראשונים של המאה העשרים, השם זוהה כשייך למורשת האונומסטית של יהודי איטליה.

יש למדוד את היקף עדות זו בדיוק, מבלי לחרוג ממנה. Schaerf עבד מתוך פנקסי הקהילות, רשימות משלמי המסים, הכתובות מבתי-הקברות והספרוני הכתובות שעמדו לרשותו; ספרו רושם שימוש ממשי, לא אטימולוגיה ודאית. נוכחות שם בדפיו מלמדת שנשאוהו; היא אינה אומרת מתי, כמה משפחות נשאוהו, ולא באיזה ערים בדיוק. עבור Faldini, כמו עבור פריטים רבים במילון זה, האזכור קצר ומנגנון ההוכחות מוגבל לעצם קיום הרישום. זהו עובדה מבוססת — השם מתועד — אך עובדה ממושמעת, הפותחת פתח להיסקים זהירים בלבד.

נדירות תיעודית זו אינה אקראית. היא ממקמת מיד את Faldini בין שמות המשפחה בתפוצה נמוכה — אלה שאינם מפנים לשושלת רבנית או מסחרית מפורסמת, אלא ללינאז'ים מקומיים, השתולים בקהילה אחת או במספר קהילות, ואשר עקבותיהם נמוגו בתוך הרקמה הרגילה של החיים היהודיים באיטליה. ההיסטוריון של יהדות הרנסנס Robert Bonfil הדגיש עד כמה הייתה החברה היהודית האיטלקית עשויה מקיומים ממוצעים אלה — מלווים, אומנים, למדנים מהשורה השנייה, משפחות הקשורות זו לזו בנישואים ובשכנות — שצפיפותם מהווה את החומר הממשי של עולם שלם, הרבה יותר מאשר אותם שמות גדולים המבצבצים ממנו [Bonfil, 1994]. Faldini שייך, על-פי כל הסתברות, לאיטליה היהודית הזו.

מה יכולה לומר צורתו של השם Faldini כשלעצמה? כאן שותק הארכיון ורק הפילולוגיה מדברת, ומכאן שיש להסיק על דרך ההשערות המוצהרות. שלושה כיוונים עולים, וראוי להציגם ככאלה.

הכיוון הראשון, הטבעי ביותר עבור בלשן של האיטלקית, קושר את השם אל falda — שולי בגד, קפל בד, ובהרחבה — מדרון הר או גבעה. הסיומת -ini, המיעוט והפטרונימיקה הנפוצה מאוד באנתרופונימיה האיטלקית (Bellini, Martini, Guardini), תיצור אז נגזרת שמשמעה "הקטנים של ה-Falda" או "בני הקפל / המדרון". על פי קריאה זו, Faldini יהיה שם ממוצא טופוגרפי או מטפורי, דומה לכה רבים מה-cognomi האיטלקיים הנגזרים מן השטח או מן הלבוש. להשערה זו יתרון הסבירות המורפולוגית, אולם היא נותרת ספקולטיבית: דבר ברישום של Schaerf אינו מאשר אותה במפורש.

הכיוון השני, הייחודי להקשר היהודי, שוקל קשר ללבוש הטקסי או לאומנות הטקסטיל. עולם יהודי איטליה מנה חייטים, סוחרי בד ובגדים משומשים רבים, ואין זה נדיר ששמות פטרונימיים יהודיים נגזרים ממלאכת הבד; falda, המציינת שולי בד, עשויה לרמוז לפעילות כזו. גם כאן מדובר בהשערה עורכית, מושכת אך בלתי ניתנת להוכחה במצב הדברים הנוכחי.

הכיוון השלישי, הזהיר ביותר, מזכיר כי מספר רב של שמות פטרונימיים יהודיים-איטלקיים הם שמות מקום: היהודים, שנאלצו לנוע בשל גירושים ונדידות עירוניות, כונו לעתים קרובות על שם עירם או כפרם — Modena, Ancona, Sinigaglia, Rimini. יחפשו אז שם-מקום הקרוב ל-Falda או Faldo. ההיגיון הטופונימי הזה, הדומיננטי בשמות הפרטיים של יהדות איטליה, מתועד היטב במחקרים הכוללים על הקהילות בחצי האי [Bonfil, 1994]. אף אחת משלוש ההשערות הללו אינה ניתנת להכרעה: הפרק שייך אפוא לצומת משוערת, שבה צורת המילה (זיכרון הלשון) ושתיקת הארכיונות משיבות זו לזו מבלי להגיע לפתרון.

כדי להעניק חיות לשם משפחה שאין לו תיק עצמאי, יש לצייר את העולם שנשא אותו. יהודי איטליה מהווים אחת הנוכחויות היהודיות הרציפות והעתיקות ביותר במערב אירופה, המתחקה אל האנטיקוויות הרומית, ומובדלת — בטקסיה — הנוסח האיטלקי, או מנהג איטליאני — הן מהעולם האשכנזי הן מהעולם הספרדי. בפתחה של הרנסנס, קהילה זו חיה חיי אינטלקט ומארג חברתי עשיר. Robert Bonfil תיאר חברה יהודית השזורה עמוקות בסביבתה הנוצרית, משתתפת בתרבות הסביבה תוך שמירה על מוסדותיה שלה — בתי כנסת, חברות, בתי דין רבניים [Bonfil, 1994].

עיסוק בהלוואה על משכון, שהוכפה לרוב על היהודים בשל הדרתם מן הגילדות, עיצב במשך שנים רבות את כלכלתן של משפחות רבות; אך לצד הבנקאים מנתה האוכלוסייה רופאים, מדפיסים, מעתיקים, מלמדים ובעלי מלאכה. ייצור הספר היהודי היה מזהיר במיוחד: איטליה הייתה, כבר בסוף המאה החמש-עשרה, אחד ממוקדי הדפוס העברי, ומסורת כתבי-היד המאוירים הגיעה בה לעידון מרשים, כפי שהראו המחקרים על כתבי-היד העבריים המעוטרים של חצי האי [Tamani, 2010]. משפחה כמו Faldini, יהא מעמדה אשר יהא, פעלה ביקום זה של בתי כנסת, מעתיקים ואנשי רוח.

נקודת המפנה מגיעה עם הרפורמציה הנגדית. הבולה Cum nimis absurdum של Paul IV, בשנת 1555, מקימה את גטו Roma ומבשרת מדיניות הדרה המתפשטת על רוב מדינות איטליה. כלואים, כפופים לסימני היכר ולהגבלות מקצועיות, חוצים יהודי איטליה שלושה מאות שנות גטו עד לאמנציפציה שהביאו המהפכה הצרפתית והRisorgimento. בתוך משך הזמן הארוך הזה — הדרת הרנסנס, ואחריה ההדרה, ואחריה האמנציפציה במאה התשע-עשרה — יש להכיל כל שושלת יהודית איטלקית, לרבות אלה שההיסטוריה תיעדה רק בשם.

העובדה שש Schaerf פרסם בפירנצה, ושחקירתו שאבה באופן טבעי מהאוספים הטוסקניים, מזמינה לשקול את טוסקנה כאחד המרחבים הסבירים שבהם הצליח שם Faldini לשרוש את עצמו. השערה זו אינה נשענת על אף שטר נומינטיבי ידוע; היא נובעת מהיגיון של סבירות גיאוגרפית, ולפיכך יש להציגה כסבירה ולא כמבוססת.

טוסקנה הציעה ליהודים משטר ייחודי. בעוד שרוב המדינות האיטלקיות כלאו את יהודיהן בגטאות, הדוכסים הגדולים של בית מדיצ'י עשו מליוורנו יוצאת דופן מבריקה. הLivornine, כתבי הרשאה שהוכרזו בשנים 1591 ו־1593, הבטיחו לסוחרים יהודים — ובמיוחד לספרדים שהגיעו מחצי האי האיברי ומפורטוגל — חופש מגורים, ביטחון והיעדר גטו. כפי שתיאר בעמקות Lionel Lévy, ליוורנו הפכה כך לנמל "האומה היהודית הפורטוגזית", ציר מרכזי של רשת מסחרית ותרבותית שחיברה בין אמסטרדם, הים התיכון וצפון אפריקה [Lévy, 1999]. הקהילה הליוורנאית, הקוסמופוליטית והשגשגת, יצרה כור היתוך שבו חיו זה לצד זה יהודים איבריים, איטלקיים ולבנטיניים [Lévy, 1996].

אם ענף של Faldini שהה בטוסקנה, ייתכן שהשתייך לאחד משניים: לשכבת הital'kì הקדומה של ערים כגון פיזה או פירנצה, או שסב סביב הצומת הליוורנאי. ההשערה האחרונה כבדת משמעות, שכן ליוורנו הייתה מוקד ההתפזרות הגדול לכיוון המגרב: משם יצאו משפחות לכיוון תוניס, אלג'יריה ומרוקו, ונשאו עמהן את שמותיהן האיטלקיים. משום כך, בחינת הדיאספורות בצפון אפריקה — שם ריכז מאגר המחקרים הספרדיים כה רב חומרים — ראויה לפרק בפני עצמה. אנו נשארים כאן בצומת הסביר: המסורת של עיגון טוסקני מתקבלת על הדעת, ואילו הארכיון הנומינטיבי עדיין חסר כדי לאשרה.

אחד מהלקחים המוצקים ביותר של ההיסטוריוגרפיה העדכנית הוא שהשמות הפמיליאליים האיטלקיים לא נותרו מוגבלים לחצי האי. דרך תיווך Livourne, שמות טוסקניים ואיטלקיים התפשטו אל החוף הדרומי של הים התיכון, בידי סוחרי הgrana — אותם יהודים ממוצא לבורני שב-Tunis יצרו קהילה נפרדת מן הTwansa המקומיים. Lionel Lévy הראה את עומקה של השתרשות זו, שהפכה את Tunis להמשך ממשי של Livourne, עם משפחותיה הנושאות שמות פמיליאליים איטלקיים ועם נוסח תפילה משלה [Lévy, 1999].

האם ניתן לעקוב אחר ענף Faldini בדרך זו? אף מקור שנבדק אינו מאפשר לאשר זאת, והיושרה מחייבת להציג פרק זה כהשערה מחקרית. ואולם יש להבחין כי הקבצים הגדולים המוקדשים לקהילות המגרב — Tlemcen, Sidi Bel Abbès, ובאופן רחב יותר האזור האוראני — שמרו מסת ארכיונות רבניים וגנאלוגיים שבהם צפים שמות פמיליאליים ממוצא איטלקי המשולבים בבסיס ההיספנו-מגרבי. המחקרים על קהילת Tlemcen משחזרים את הרקמה שבה נפגשו שושלות מקומיות, תוספות ספרדיות ומשפחות שבאו מאיטליה [Botbol, 2000], ואילו הארכיונות הרבניים של Sidi Bel Abbès מעידים על עושרה התיעודי של קהילות האזור האוראני [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

בהיעדר עדות נומינטיבית של Faldini בגופים אלה, יש להימנע מהסקת מסקנות. אך מבנה ההגירות היהודיות הים-תיכוניות מאפשר לדמיין שענף מן השושלת עקב אחר המסלול Livourne–מגרב, כמו כל כך משפחות אחרות הנושאות שם איטלקי. פרק זה נמנה אפוא עם המשוער: הוא מתווה אופק מחקר — לבדוק את רשימות Livourne ואת הרשימות האורניות תחת האות F — יותר מאשר עובדה מבוססת. זהו בדיוק סוג הפתח שהגנאלוגיה הספרדית המלומדת מזמינה לחקור בשיטתיות, תוך עימות כל השערה עם שורת המסמכים.

שושלת שממנה לא נותר, ברובו, אלא שם ברשימון, מעמידה בחריפות את השאלה החוצה את כל ההיסטוריוגרפיה היהודית: מהו היחס בין הזיכרון וההיסטוריה? Yosef Hayim Yerushalmi הראה כי היהדות טיפחה במשך זמן רב את הזיכרון — חובת ההיזכרות, זכור — יותר מאשר את ההיסטוריה במובנה הביקורתי והתיעודי; וכי ההיסטוריון המודרני עובד לא פעם נגד זרם של זיכרון קולקטיבי הבורר, מסגנן ומוסר [Yerushalmi, 1984]. אצל Faldini, הפיתוי למלא את החלל בסאגה היה עשוי להיות גדול; החיבור הנוכחי עומד בפניו, ומחזיק בגבול שבין הידוע והמשוער.

דרישה זו נפגשת עם הרהור רחב יותר על הנחל היהודי ועל האופן שבו זהות מועברת דרך שבריה של הגלות. Isaiah Berlin חקר את הדרך שבה יהודי התפוצות ניהלו את שייכותם בין נאמנות ושילוב, לעתים קרובות במחיר מודעות חדה לשבריריותו של הזיכרון [Berlin, 1973]. המחשבה היהודית עצמה עשתה מן המסירה — מסורה — קטגוריה מרכזית, שבה השם המתקבל מן האב מחייב רציפות שההיסטוריה אינה יכולה לאמת אלא באופן חלקי; זהו נושא שLéon Askénazi הציב במרכז עיונו על המסורת [Askénazi, 1999], ושArmand Abécassis קישר למבנה של עצם תשוקת הייחוס במחשבה העברית [Abécassis, 1987].

מה נותר, אם כן, לקורא הנושא או המחפש את שם Faldini? עובדה מוצקה — הרישום במורשת האונומסטית היהודית של איטליה —, אלומת השערות מסתברות על האטימולוגיה והגאוגרפיה, ושיטה: זו המצביעה על הארכיונים לעיון במקום להמציא. ההיסטוריה של יהודי איטליה ותפוצותיהם עודנה, במידה רבה, בתוך הפנקסים שלא נחקרו; שם Faldini ממתין שם, אולי, לדפיו הבאים.

בתום החקירה, שם Faldini נותר מה שהיה בתחילתה: עדות מוצקה והזמנה לזהירות. מוצקה — משום ש-Samuele Schaerf רשמה בכתב מפורש בין שמות המשפחה של יהודי איטליה, ומעניק לה מעמד בתולדות היהדות חצי-האי [Schaerf, 1925]. זהירה — משום שסביב נקודת אחיזה יחידה זו משתרע שטח רחב של השערות — אטימולוגיות, גאוגרפיות, מהגריות — שאף סדרת שטרות לא הצליחה, עד היום, להפכן לוודאויות. בחרנו לתת שם הגון לכל דרגת ידע: מבוסס — לגבי הרפרטואר ולגבי המסגרת הכללית של יהדות איטליה; סביר — לגבי השורשים הטוסקניים וה-Livorno; משוער — לגבי האטימולוגיה ולגבי ההתפשטות לעבר המגרב.

מה שמלמדת שושלת זו חורג ממקרהּ הפרטי. היא ממחישה את מצבן התיעודי של אלפי משפחות יהודיות רגילות, שגדולתן לא הייתה בהשארת שושלות מפוארות, אלא בכך שהחזיקו מעמד, דור אחר דור, בערי חצי האי ולאחר מכן על חופיו של ים תיכון שנחצה בגלויות. היא מזכירה לנו לבסוף כי כתיבת ספר שכזה היא מעשה נאמנות לא פחות ממעשה מתודה: לא להמציא, אלא לשמור פתוח את פתח הזיכרון, ולהפקיד בידי הארכיונים העתידיים — אלה של Livorno, של Toscana, של האוראניה — את המשימה לומר יום אחד מה שאנו לא יכולנו אלא לראות ברמז. הספר הגדול של Faldini הוא, מבחינה זו, פחות שיא ממנו סף.