משפחת Errera

המוצא הוונציאני של משפחת Errera, כפי שמוסרת הרשומה העיונית, ממקם את המשפחה במסלולה של אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמורכבות ביותר באירופה. המשפחה מוצאה מ-Venise. ואכן, Venise הייתה משנת 1516 מקומו של ה-ghetto הראשון במובן המדויק של המילה, וכן צומת מסחרי שבו נפגשו הדיאספורות זו בזו.

החברה היהודית הוונציאנית והים-תיכונית בעת החדשה התבססה על ארגון שבו המשפחה הייתה יחידת הסולידריות הכלכלית והדתית הבסיסית, המעצבת את הברית בין המשפחות, את הירושות ורשתות האשראי [Rozen, 2014]. בעולם זה, עיסוק בבנקאות ובשרותי חלפנות לא היה מלאכה פשוטה בלבד: הוא נשען על אתיקה של אמון וסיוע הדדי, שבה ההלוואה הקהילתית, קופות הנדוניה וחברות הצדקה (hevrot) ביטאו באופן מוחשי את ערך הצדקה — צדק-חסד זה שהמסורת היהודית רואה בו עמוד תווך. סביר להניח, אף אם ארכיון המשפחה הפרטני אינו נגיש לנו כאן, שמשפחת Errera הייתה שותפה לתרבות האשראי הזאת עוד בטרם התבססה בבלגיה.

שם המשפחה עצמו, כמו שמות רבים מן הדיאספורה הספרדית-פורטוגזית והים-תיכונית, מעיד על המחזוריות הארוכה של המשפחות היהודיות בין חצי האי האיברי, איטליה והלבנט בעקבות גירושי 1492 [Yerushalmi, 1998]. עצם העובדה שהמשפחה השתרשה ב-Venise מחברת אותה לנרטיב הגדול הספרדי-איטלקי שבו הגלות הופכת לפריחה: הזיכרון הקולקטיבי של ישראל עשה מן הפיזור לא רק ניסיון קשה, אלא גם בית מדרש לחוסן ולפתיחות. מידה זו — היכולת לבנות מחדש קיום ראוי בארץ מגורים — היא שתישא שושלת Errera מדור לדור.

נקודת המפנה המכרעת של השושלת היא התבססותה בבלגיה. משפחת Errera התיישבה בבריסל באמצע המאה התשע-עשרה. הדמות המתועדת של דור זה היא דמות הבנקאי. Jacques Errera, שנולד Giacomo Errera (1834–1880), היה בנקאי בלגי ממוצא איטלקי.

המעבר מ-Giacomo ל-Jacques מספר כשלעצמו את סיפור ההשתלבות: איטלקיזציה של השם מפנה מקומה לצורתו הצרפתית, בבלגיה הצעירה — שהפכה עצמאית ב-1830 — שחוקתה הליברלית הבטיחה שוויון בין בני הדתות ופתחה בפני היהודים מסגרת של שחרור אזרחי. הקמת בית בנקאות ממוצא ונציאני בבירה הבלגית שותפה לאותה תנועה גדולה שבה משפחות יהודיות, המחזיקות ברשתות פיננסיות בינלאומיות שירשו מן הים התיכון, תרמו לפריחתן הכלכלית של האומות האירופיות במאה התעשייתית.

כאן הערך המתגלה הוא זה של הפעולה הכלכלית כשירות. הבנקאות, במסורת היהודית, אינה לגיטימית במלואה אלא כאשר היא משרתת את הכלל ולא את ההצטברות בלבד: זיכרונה של ישראל, מן הציוויים המקראיים בדבר ההלוואה ועד לקופות הקהילתיות של הגטו, תמיד קשר את הממון לאחריות. משפחות הבנקאים היהודיים הגדולות של המאה התשע-עשרה — ובהן Errera בהיקפן הבריסלאי — שייכות להיסטוריה האירופית שבה האמנציפציה המשפטית לוותה בהשקעה בפיתוח התעשייתי, הרכבתי והעירוני. קצרות ימיו של Jacques Errera, שמת בגיל ארבעים ושש, אינה צריכה להסתיר את היותו מייסד בסיס משפחתי יציב: מתוך שגשוג זה, שנרכש ביושר, יצמחו הייעודים המלומדים של הדור הבא.

הדמות המזהירה ביותר בשושלת היא דמות החכם. Léo Errera (1858-1905) היה בוטנאי ופרופסור באוניברסיטה החופשית של Bruxelles. בנו של דור הבנקאות, הוא מגלם את המעבר האופייני של המשפחות היהודיות המשוחררות: מעושר מסחרי אל תרומה אינטלקטואלית ומדעית.

האוניברסיטה החופשית של Bruxelles, שנוסדה בשנת 1834 ברוח הבחינה החופשית, הציעה בדיוק לרוח כמותו מקום שבו המחקר לא הוגבל בשום דוגמה. להיות פרופסור לבוטניקה במוסד זה, לנהל בו עבודת מדע צמחי, פירושו להעמיד את כשרונו לשירות הכרת הטבע — אחד מביטוייה הנעלים ביותר של מה שהמסורת היהודית מכנה חתירה לאמת ולימוד כמעשה הדומה לקדושה. היהדות, שעשתה מן הלימוד (תלמוד תורה) ערך מרכזי, הצמיחה בעת החדשה פריחה מרהיבה של חכמים יהודים במדעי הטבע והמדויקים; Léo Errera שייך לאותה קבוצת כוכבים.

מותו המוקדם בשנת 1905, בגיל ארבעים ושבע, מכפיל את מוטיב החיים הקצרים שכבר נפגשנו בו אצל קודמו, כאילו נגזר על השושלת לתת רבות בזמן קצר. אך שמו, הקשור להשכלה הגבוהה הבלגית, מעיד על מידה עמוקה: זו של התרומה לידע המדעי הנתפשת כנכס משותף, מוענקת לא לקהילה סגורה אלא לאנושות כולה. בכך ממשיך Léo Errera את התפישה היהודית לפיה החכמה אינה נצברת לעצמה — היא מועברת ומאירה. הסינתזה הגדולה של ההיסטוריה היהודית מזכירה כמה, בפנייה מן המאה התשע-עשרה לעשרים, היווה הכניסה המסיבית של יהודים לאוניברסיטאות האירופיות פרי האמנציפציה וגם שאור של המודרנה האינטלקטואלית [Barnavi, 1992].

מהבנקאות אל הבוטניקה, מסלולם של Errera משרטט דמות מופת של הבורגנות היהודית המשוחררת של מערב אירופה. התפתחות זו אינה נחלתה של משפחה אחת בלבד: היא דיוקנה של דור שלם. יהודי המערב, לאחר שזכו בזכויות האזרחיות, חדרו בדור אחד או שניים למקצועות החופשיים, לאוניברסיטה, לאמנויות ולחיים הציבוריים — מבלי לוותר, אצל רבים, על זיכרונם הפרטי [Barnavi, 1992].

המחשבה היהודית של העת החדשה הגדירה את המתח הטמון בתנועה זו: כיצד להישאר עצמך תוך השתתפות מלאה בתרבות האוניברסלית? השאלה שהעלו הפילוסופים — מדוע וכיצד להישאר יהודי כאשר ההתבוללות נראית כדרך הטבעית של האמנציפציה — חוצה לעומקה את ההיסטוריה של משפחות אלה [Strauss, 2001]. מסלולם של Errera, מהבנקאי הוונציאני שנעשה בלגי ועד לחוקר של חופש הבחינה, ממחיש דיאלקטיקה זו: הפתיחות אל העולם אינה בהכרח שכחת המוצא.

כאן צף ועולה סגולה שקטה אך עצמית: הסובלנות והיחס אל הזר כפי שחוויו מבפנים. משפחה ממוצא זר שנעשתה בלגית, Errera חוו בבשרם את מצבו של האורח — אותה חוויה שהתורה מעלה למדרגת מצווה: "וְאָהַבְתָּ אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". בכך שהשתלבו מבלי להימחות, בכך שעמדו לצד ארץ מולדתם-באימוץ תחילה בממון ואחר כך בדעת, הפכו את הגלות לא לקינה אלא למתנה. השושלת שותפה כך לזיכרון הקולקטיבי של ישראל — אותו עם שכל היסטוריתו אינה אלא דיאלוג עם האומות, פעם מכניס אורחים ופעם טרגי.

במאה ה-20, השושלת מציגה פנים שונות לחלוטין, ובה בעת עקביות עמוקה עם ייעודה של מסירת המורשת. Chmouel Errera (1914-2014) היה רב אורתודוקסי צרפתי שאינו משתייך לקונסיסטואר. אריכות ימיו — מאה שנה בדיוק — מנוגדת לחיים הקצרים של קודמיו, וכאילו באה להעטיר את השושלת בדמות השומר.

תואר הרב האורתודוקסי שאינו משתייך לקונסיסטואר אינו תואר שולי. הוא ממקם את Chmouel Errera מחוץ למסגרת הרשמית של הקונסיסטואר הישראלי שנוסד בצרפת בימי נפוליאון, לצד אורתודוקסיה הדואגת לעצמאות בתפיסתה את חוק היהודי, ההלכה. בחירה זו מעידה על מעלה מהותית: נאמנות לתורה כדרישה פנימית, המועדפת על פני הנוחות שבמוסדות הממוסדים. אם האב הקדמון עסק בכלכלה והחכם במדע, הרי שהרב משרת את התורה ואת הקהילה המאמינה, בשורת אותם מורים שעבורם לימוד ושמירת מצוות הם ליבת הקיום היהודי.

חייו פורשים על פני המאה של האסונות ושל הבנייה מחדש — השואה, תקופת שאחרי המלחמה, התחדשות החיים היהודיים בצרפת. העובדה שצאצא ממשפחה של בנקאים וחכמים בחר בדרך הרבנות מעידה כי השושלת, שהתחילה להתחילן חלקית, לא ניתקה את חוט המסירה הדתית. התחדשותם של זרמי האורתודוקסיה והדתיות ביהדות של המאות ה-18–20, עם הדגשתם על ההתלהבות הדתית ועל הנאמנות למנהג נוכח המודרניות, מהווה את הרקע הרוחני של מחויבויות מסוג זה [Baumgarten, 2006]. ב-Chmouel Errera מוצאת המשפחה ביטוי לידע התלמודי וליראת שמים — הדבקות בתורה הנתפסת לא כאילוץ אלא כברית חיה.

שושלת Errera, בשקיפה כמכלול, ניתנת לקריאה כמשל על הנחת היהודי המודרני. שלוש דמויות מתועדות — הבנקאי, הבוטנאי, הרב — מתוות שלוש דרכי-ישיבה בעולם: הכלכלה, המדע, האמונה. אין הטריפטיך הזה פיזור אלא אחדות: שלוש צורות של אותו שירות אחד.

כאן, הזיכרון והארכיון מוצאים זה את זה בזהירות. המוצא הוונציאני שייך למסורת שמוסרת אותה הכרטיס-המבחן הייחוסי, ואשר עולה בקנה אחד עם תולדות ה"נציות" היהודיות של Venise [Rozen, 2014], אך פרטיה הגנאלוגיים מחייבים עיון בפנקסי הקהילה כדי שיקבעו לגמרי. מה שפריטי הארכיון מבטיחים — התאריכים, התפקידים, המוסדות של Jacques, Léo ו-Chmouel Errera — בא לאשר את עקביות הסיפור המשפחתי מבלי למלא אותו כולו. חובת ההיסטוריון היא להחזיק יחד את המוכח ואת המסור, מבלי לערבב בין השניים.

מתוך שזירה זו צומחת לקחה על ענווה ועל מסירה. אף אחת מהדמויות הללו לא הייתה שליטה או כובשת; כולן היו משרתות — של בנק, של מדע, של קהילה. בשיקול-הדעת הפעיל הזה, בדרך-ישיבה שבה תורמים מבלי לשלוט, השושלת מצטרפת לאחד מסגולות הזיכרון העמוקות ביותר של ישראל: הגדולה הנמדדת בנתינה ולא בכוח.

בסיומו של מסע זה, אחת הנקודות מתבהרת מאליה. אם שושלת Errera הביעה בין כל מעלותיה ערך אחד בצורה מושלמת, הרי זה ההעברה לטובת הכלל — אותה יכולת להפוך כל ירושה למתנה מתחדשת. הבנקאי הוונציאני שנעשה בלגי מוסר עושר שנבנה ביושר; בנו ממיר אותו לידע בוטני המוגש לאוניברסיטה ולאנושות; והמאה שלאחר מכן רואה צאצא המעביר את התורה ואת היראה, נאמן עד תומו לברית הלימוד.

מוונציה לBruxelles, מהבנקאות לבוטניקה, מהעושר לתורה — Errera ממחישים את מה שהמסורת היהודית רואה כחוט הזהב של זיכרונה הקולקטיבי: שאין לאחוז לעצמו בדבר שנתקבל, שכל ירושה — הממון, הדעת, האמונה — אינה בעלת ערך אלא כשהיא מוחזרת, משותפת, מועברת. בכך משפחה יחידה במינה מצטרפת לגורלו של עם שלם, שכל ההיסטוריה שלו לאורך אלפי שנים אינה בעמקה אלא העברה ממושכת של דיבור אחד ויחיד. הארכיון מאיר שלוש חיים; הזיכרון חש את מקורן הוונציאני; והיושרה מחייבת להשאיר פתוח את חלק הדממה שבכל שושלת — זה השייך עדיין לרשומות שלא נועצו ולדורות שלא נקראו בשם.