משפחת Elkharrat

נקודת המוצא המוثوקה ביותר לכל מחקר על לינאז' Elkharrat היא פילולוגית. הערך אצל Laredo חד-משמעי: Elkharrat הוא שם מקצועי ערבי שפירושו "הַחָרָט (על עץ)" [Laredo, 1978]. קטגוריה זו — שמות הנגזרים ממקצוע — מהווה, באונומסטיקה היהודית-מגרבית, אחד ממקורות היסוד של יצירת שמות משפחה, לצד שמות מקראיים, תאופוריים, טופונימיים ונדריים.

השורש השמי kh-r-ṭ מפנה לפעולת הגילוף והעיצוב בסיבוב. ה-kharrāṭ הוא האומן העובד במחרטה: הוא מעניק צורה לחתיכות עץ — רגלי ריהוט, עמודי מיטות, כלוני מעקה, אלמנטי נגרות, ידיות כלים, צעצועים, חפצי פולחן. המילונים האונומסטיים המודרניים מבהירים כי השם נגזר מן הפועל הערבי המציין עבודה במחרטה, עם משמעויות מתכנסות של "lathe operator", "wood turner" או "engraver" — כלומר חָרָט, מעצב במחרטה, ואף חוקק. הפוליסמיה של המונח משקפת מציאות של מקצוע שיכול היה, בהתאם לאזורים ולתקופות, לכלול כמה התמחויות של עיבוד עץ עדין.

יש להבחין היטב בין Elkharrat לבין שמות משפחה קרובים שקריאה חפוזה עלולה לערבב ביניהם. כך, Elharrar, שאותו Laredo מטפל כערך נפרד, אינו שייך למחרטה אלא לשורש אחר [Laredo, 1978]. הקרבה הגרפית אינה צריכה להסתיר את השוני הסמנטי: לכל שם משפחה מקצועי שורש משלו ומלאכה משלו. דווקא הדקדקנות של רשימות Laredo, Toledano ו-Eisenbeth היא שמאפשרת לאמת את הייחוס.

Joseph Toledano, בעבודותיו על שמות המשפחה של יהודי צפון אפריקה, מאשר את חיוניותה של קטגוריית שמות המקצוע ואת הדרך שבה התבססו כשמות משפחה תורשתיים המועברים מדור לדור [Toledano, Une histoire de familles, 1999]; [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord, 2003]. המנגנון פשוט: אומן הידוע בשכונתו על שם מקצועו — "פלוני החָרָט" — רואה את הכינוי המקצועי הזה עובר לצאצאיו, עד שהופך לשם לינאז', זמן רב לאחר שהמקצוע המקורי חדל להיות מפוקד בידי המשפחה.

נוכחות הכינוי הנסמך El- מהווה לבסוף אינדיקציה גאוגרפית ולשונית בעלת ערך. היא מאותתת על סביבה דוברת ערבית, בניגוד לצורות ברברופוניות או לצורות ספרדיות שנשאו Megorashim — גולי ספרד שהתיישבו בצפון מרוקו לאחר 1492 [Kriegel, La prise d'une décision : l'expulsion des Juifs d'Espagne en 1492, 1978]. השם Elkharrat מעיד אפוא על השתרשות בתרבות הערבית המקומית, בין אם מדובר במשפחת Toshavim — ילידי המקום מזה דורות רבים — ובין אם במשפחה שהתערבה בתרבות הערבית במרוצת הדורות.

להבין את השם Elkharrat חייבים להבין את עולם המלאכה שממנו צמח. בערי מרוקו — פֵאס, מֶכְּנֶס, מַרַּקֶש, טֶטוּאָן, טַנְג'ֵר, סַלֶה — עיצב המלאכת-יד את החיים הכלכליים היהודיים. חלוקת עבודה עתיקה התבססה בין אומנים יהודים ומוסלמים, ותחומי מקצוע מסוימים יוחדו מסורתית לקהילה היהודית. כפי שמזכירים המחקרים על המקצועות המסורתיים, בחלוקת העבודה שנתבססה מקדמת דנא בין אומנים יהודים ומוסלמים, מקצועות מסוימים שמורים מסורתית ליהודים, ובפרט אלה הקשורים לעיבוד מתכות יקרות ולמלאכות עיצוב עדינות.

עבודת העץ השתלבה באקולוגיה האומנותית הזו. אמנם הצורפות וייצור התכשיטים היו ההתמחויות היהודיות הבולטות ביותר, אך גם הנגרות, האֶבֵּנִיסְטֶרִיָּה והחרטות על עץ מצאו את מקומן, בעיקר בייצור רהיטים, כלי בית וחפצים הקשורים לפולחן: גלילי תורה ותיקיהם (תיק), עמודים, חנוכיות, בשמיות לטקס ההבדלה. החרט, שסגל לעצמו את מיומנות התנועה המדויקת של הסיבוב המבוקר, תפס נישה טכנית מוכרת בתוך הגילדות העירוניות.

הארגון בגילדות מקצועיות היה מציאות מתועדת במגרב, והקהילות היהודיות השתתפו בה לפי דפוסים מיוחדים להן. הארכיונים מעידים על קיומן של מסגרות גילדאיות הכוללות אומנים יהודים; כך, לגבי תוניסיה השכנה, עלו במחקר מסמכים הנוגעים לאיגודי הגילדות של האומנים, ובכללן גילדות יהודיות מתמחות. מסגרת גילדאית זו הסדירה את ההתמחות, את העברת הידע המקצועי ממאסטר לשוליה — לעיתים קרובות מאב לבן — ואת ויסות השווקים המקומיים.

בהקשר זה מקבל שם המשפחה את מלוא משמעותו החברתית. לשאת את שם החרט פירושו להשתייך לשושלת של אנשי מקצוע, בעלי ידע ידני מוערך, משולבים בתוך הרקמה הכלכלית של העיר. העברת השם ליוותה לעיתים קרובות, לפחות במשך כמה דורות, את העברת הסדנה עצמה. Robert Assaraf מדגיש, בתולדות יהודי מרוקו שחיבר, עד כמה נותרה האומנות עד המאה ה-XX ציר קיומה החומרי של הקהילה, טרם ששינויי הכלכלה וגלי ההגירה שינו עמוקות את מעמדה [Assaraf, Une certaine histoire des Juifs du Maroc, 2005].

ייחוסו של השם Elkharrat לקורפוס היהודי-מרוקאי על ידי Laredo מכוון את החקירה לעבר מרוקו, מבלי שניתן, במצב המקורות הציבוריים הנוכחי, לקבוע בוודאות עיר מוצא אחת [Laredo, 1978]. שמות מקצוע ממוצא ערבי מצויים בכל רחבי המרחב המרוקאי, הן בערים הקיסריות הגדולות שבפנים הארץ והן בנמלי הצפון.

שתי השערות עיגון, שאינן שוללות זו את זו, ראויות לשיקול זהיר. הראשונה קושרת את המשפחה לקהילות הערביות הוותיקות, הtoshavim, הנוכחות במרוקו עוד בטרם הגיעו מגורשי ספרד, אשר שמרו על הערבית המדוברת כשפת יומיום. צורת ה-El- בשם, עם כינוי הידיעה הערבי המחובר, מצדדת בסביבה לשונית זו. ההשערה השנייה רואה במשפחה כזו שהשתלבה במרכזים הגדולים של הצפון — Tétouan, Tanger — שבהם נמזגו, החל מהמאה ה-16, megorashim דוברי ספרדית ואוכלוסיות מקומיות דוברות ערבית.

Tétouan מציעה בהקשר זה מסגרת מתועדת במיוחד. Sarah Leibovici, בכרוניקה שלה על העיר, שחזרה את חייה של קהילה צפופה ומאורגנת, שבה דרו יחד סוחרים, למדנים ובעלי מלאכה [Leibovici, Chronique des Juifs de Tétouan, 1984]. מלאכות העץ תפסו בה את מקומן, כבכל עיר שהיו בה שווקים מאורגנים. ניתן להניח באופן סביר — מבלי לקבוע זאת בוודאות — שמשפחה של חרטים עשויה הייתה להיות ידועה בה, כאשר זיכרון המלאכה גיבש עצמו לשם משפחה.

Mohammed Kenbib, במחקרו על היחסים בין יהודים למוסלמים במרוקו, מתאר כיצד השתלבו הקהילות היהודיות העירוניות ברקמה הכלכלית של הערים, בעיקר דרך המלאכה והמסחר הקטן, וכיצד שיווי משקל זה השתנה במגע עם המודרניות הקולוניאלית [Kenbib, Juifs et musulmans au Maroc, 1859-1948, 1994]. במסגרת משתנה זו, משפחות של בעלי מלאכה כמו Elkharrat ראו את אורח חייהן משתנה עם הגעתם של מוצרים מתועשים, התחרות התעשייתית והאפשרויות החדשות שפתחו בתי הספר והמסחר.

בהיעדר שטר נוטריוני, פנקס קהילתי או מפקד נומינטיבי נגיש המזכיר במפורש נושאי שם זה, פרק זה נותר במישור הסביר: הוא מציע מסגרת מעוגנת אפשרית, עקבית עם האונומסטיקה וההיסטוריה החברתית, מבלי לטעון לאיתור גיאוגרפי ודאי.

כמו רוב המשפחות היהודיות במרוקו, שושלת Elkharrat נסחפה ככל הנראה בגלי ההגירה הגדולים שציירו מחדש את מפת היהדות הצפון-אפריקאית מאמצע המאה התשע-עשרה ועד אמצע המאה העשרים. תנועות אלה, שהיו תחילה פנימיות ולאחר מכן בינלאומיות, נשמעו להיגיון כלכלי, מדיני ולבסוף לאומי.

Robert Assaraf עקב אחר המאה המכרעת שמשנת 1860 ועד 1999, שאופיינה בפתיחה לעולם, בהגנה קונסולרית, בהקמת הפרוטקטורט הצרפתי ב-1912, ולאחר 1948 ועצמאות 1956, בהגירה המונית לאחר מכן לא לעזוב ישראל, לצרפת, לקנדה ולאמריקה הלטינית [Assaraf, Une certaine histoire des Juifs du Maroc, 2005]. משפחות בעלי מלאכה, שכלכלתן המסורתית נחלשה בשל המודרניזציה, היו רגישות במיוחד לגלי הנדידה הללו.

גם מרוקו לא נחלצה ממשברי המאה העשרים. תחת שלטון וישי, הכירו יהודי מרוקו את איום חוקי ההדרה, ו-Assaraf הראה את תפקידו המגן שמילא הסולטן Mohammed V כלפי נתיניו היהודים [Assaraf, Mohammed V et les Juifs du Maroc à l'époque de Vichy, 1997]. למשפחות שנשארו בצרפת או התיישבו באירופה, נטלו הרדיפות אופי טרגי: Le Mémorial de la déportation des Juifs de France מאת Serge Klarsfeld שומר את עקבות הקורבנות השמניים של השואה לפי שמותיהם — מקור ראשוני לכל חקר משפחתי הנוגע לתקופה זו [Klarsfeld, Le Mémorial de la déportation des Juifs de France, 1978].

לאורך הגירות אלה, השם עצמו ידע תמורות גרפיות. התעתיק מערבית לאותיות לטיניות ועבריות הוליד גרסאות שונות: Elkharrat, El Kharrat, Al-Kharrat, Kharrat, עם הגדרה ובלעדיה, עם הכפלות עיצוריות משתנות. חוסר יציבות כתיב זה, המשותף לכל שמות המשפחה היהודים-ערביים, מסבך כיום את העבודה הגנאלוגית, שכן אותו אב קדום עשוי להופיע במספר צורות בתעודות מרשם האזרחי שנערכו על ידי מינהלות שונות. הצורה הערבית al-Kharrāṭ נמצאת אגב הרבה מעבר לעולם היהודי, ונושאת אותה משפחות מוסלמיות ונוצריות ממצרים, מהלבנט וממגרב — דבר המזכיר שהשם הוא קודם כל שם מקצוע משותף, לפני שהוא נעשה לסמן דתי.

שם המשפחה Elkharrat מעמיד, כמו כל שם ממקצוע, בעיה מתודולוגית מרתקת: המסורת המשפחתית והארכיון חייבים להיות מוצבים זה מול זה בזהירות ובהסתייגות. המסורת מעבירה את המשמעות — "אנו צאצאי הרַנְדָּן" — אך משמעות זו, בדיוק מפני שהיא גנרית, אינה מזהה שושלת ייחודית. משפחות אחדות, ללא כל קרבה ביניהן, עשויות היו לרשת באופן עצמאי את אותו כינוי מקצועי בערים שונות.

כאן ממלאת האונומסטיקה המדעית את תפקידה כשומרת סף. Laredo, Eisenbeth ו-Toledano אינם מספרים סיפור משפחתי: הם קובעים משמעות וקטגוריה [Laredo, 1978]; [Toledano, 2003]. סמכותם פוסקת על סף הגנאלוגיה הפרטנית. משום כך, שחזור שושלת Elkharrat מסוימת מחייב גיוס מקורות אחרים: רשומות קהילתיות (פִּנְקָסִים), שטרי נישואין (כְּתֻבּוֹת), רשימות משלמי מסים של הקהילות, רשומות קונסולריות, שטרי מרשם אזרחי מתקופת הפרוטקטורט ותיקי עלייה והגירה.

הגישה הראויה לחיקוי היא עימות שיטתי בין הנרטיב המקובל לבין המסמך. כאשר מסורת בעל-פה מצהירה על מוצא — עיר פלונית, אב קדמון מפורסם פלוני — יש לחפש את הארכיון המאשש אותה, המדייק בה או הסותר אותה. זהו פשר העבודה הגנאלוגית הספרדית העכשווית, הנסמכת על הדיגיטציה הגוברת של קבצי המסמכים ועל מאגרי העיון השיתופיים. כתבי היד הקהילתיים, שחלקם כבר זוכים לתוכניות שימור וקטלוג, מהווים בהקשר זה מאגר שעדיין לא נוצל במלואו בכל הנוגע למשפחות בעלי מלאכה — שנוכחותן דלה יותר מנוכחות השושלות הרבניות הגדולות במקורות שכבר נערכו.

פרק זה נמצא אפוא בנקודת חיתוך: הזיכרון מספק את ההשערה — משפחת רַנְדָּנִים המושרשת במלאכת היד המרוקאית — והארכיון, כאשר הוא קיים, נדרש לאמת אותה. במצב המקורות הנגישים לציבור, אין בידינו להציג כאן שום גנאלוגיה רציפה ומתועדת של שושלת Elkharrat מסוימת כעובדה מבוססת. מה שאיתן הוא משמעות השם והעולם החברתי שהוא מציין; מה שנותר לבסס הוא חוט הצאצאות המדויק — משימה המוטלת על המחקר הארכיוני המשפחתי.

בסיומו של מסע זה, ניתן לתפוס את הלינאג' Elkharrat בוודאות פילולוגית ובזהירות גנאלוגית. השם מבוסס במשמעותו: Elkharrat מציין את "הנגר (בעץ)", שם מקצוע ערבי שיוחס לקורפוס היהודי-מרוקאי על ידי הסמכות האונומסטית הגבוהה ביותר בתחום זה [Laredo, Les noms des Juifs du Maroc, 1978], ואושר על ידי מפתחות Eisenbeth ו-Toledano המתכנסים [Toledano, Une histoire de familles, 1999]. מאחורי שם זה מצטייר עולם שלם: עולם המלאכה היהודית של המגרב, גילדותיה, ידע המקצוע המועבר מאב לבן, ומקומה באיזון המשלחים בין הקהילות.

תולדות המשפחה, לעומת זאת, נותרות במידה רבה בגדר הסביר. המסגרות הגדולות — השתרשות בערי מרוקו, השתלבות ברקמת המלאכה, ניסיונות וגלי ההגירה של המאה העשרים לישראל, לצרפת וליבשות אמריקה [Assaraf, 2005] — מציירות מסגרת סבירה, אולם שחזור צאצאים נומינטיביים מדויקים נותר מפעל פתוח, התלוי בארכיונים הקהילתיים והאזרחיים. הספר הגדול של Elkharrat הוא כך, עד היום, ספרו של שם יותר מאשר ספרה של גנאלוגיה סגורה: שם האומר מקצוע, תרבות, גאוגרפיה, ומזמין את נושאיו להמשיך בחקירה שם שבו הארכיון הרדום ממתין עוד לקריאה.