משפחת Demajo

הוודאות הראשונה נשענת על המסמך. משפחת Demajo נמנית במפורש עם שמות המשפחה היהודיים של איטליה בספרו של Samuele Schaerf, שיצא לאור בפירנצה בשנת 1925 [Schaerf, 1925]. מדריך זה, שנוצר ככלי מחקרי, נותר עד היום אחד משערי הכניסה ההכרחיים לכל מחקר גנאלוגי על המשפחות היהודיות באיטליה.

הניתוח הלשוני של השם מאיר את מוצאו הסביר. הבסיס Majo מפנה ברוב הסבירות לשם הפרטי המימי-ביניימי Majo / Maio, צורה דרומית המתועדת בדרום איטליה ובסיציליה, הנגזרת אם מחודש מאי (maggio), אם — כפי שמשערים לעיתים קרובות לגבי שמות משפחה יהודיים — משם עברי שהותאם פונטית לאיטלקית. הקידומת De- מציינת ייחוס או מוצא ("בן Majo", "מבית Majo"), לפי תבנית רווחת באונומסטיקה היהודית-איטלקית. מורפולוגיה זו משייכת את השם לשכבה הדרומית והסיציליאנית של היהדות האיטלקית — אותה שכבה שפוזרה בכוח בעקבות גירוש היהודים ממלכות נאפולי ומסיציליה, תחת שלטון אראגון ולאחר מכן ספרד, עם מפנה המאות ה-XV וה-XVI.

יש לנקוט כאן זהירות ראויה. Schaerf מתעד את השם מבלי לייחס לו מוצא אחד ויחיד, ושמות משפחה יהודיים באיטליה ידעו לעיתים קרובות מוקדים עצמאיים אחדים. לפיכך, נוכחותו המתועדת של שם משפחה אינה מרמזת בהכרח על לִינֵיאַג' אחד: היא מעידה על צורה אונומסטית שנשאו משפחות שיכלו, במקומות שונים, שלא לחלוק אב קדמון משותף. משום כך פרק זה, המבוסס היטב באשר לעובדת האישור, נוקט מידה של זהירות בהסקת מסקנות גנאלוגיות.

אם נלך בעקבות ההשערה בדבר שורשים דרומיים, תולדות Demajo נפגשים באחד מן הפרקים הכואבים ביותר של היהדות האיטלקית: היעלמות, תוך דור אחד, של הקהילות היהודיות במֶזּוֹג'וֹרנוֹ. יהודי סיציליה גורשו בשנים 1492–1493 בעקבות גזירת המלכים הקתולים שהוחלה על ארצות כתר אראגון; אלה שבממלכת נאפולי סבלו גלי גירוש והמרת דת בכפייה עד לשמד הסופי של שנת 1541. חלק מן המגורשים הגיעו לארצות האפיפיור, לחוף הים האדריאטי ולמזרח העות'מאני; אחרים נבלעו בתוך הקהילות שבמרכז איטליה ובצפונה.

כאן יש להודות בגלוי במהות ההשערה העורכת: אף ארכיון שנסקר במסגרת ספר זה אינו מאפשר לעקוב בשמות פרטיים אחר שושלת Demajo מסיציליה ועד נקודת הגעה מוגדרת. הקישור לדרום נותר השערה סבירה, הנשענת על מורפולוגיית השם ועל הגאוגרפיה הכללית של הפיזורים — לא על שרשרת של מסמכים. המחקר ההיסטורי מזמין לזהירות זו: שם שבו המסורת מציעה רצף, הארכיון מציע לעתים קרובות רק נקודות מפוזרות, שעל ההיסטוריון להימנע מלקשרן בצורה שרירותית [Yerushalmi, 1984].

המסגרת הכללית, לעומת זאת, מבוססת היטב. חיוניותן של הקהילות היהודיות באיטליה בתקופת הרנסנס — ארגונן, האקדמיות שלהן, בנקי ההלוואות, רשתות המשפחה המורחבות — מהווה את הקרקע המתועדת שבה השתלבו משפחות כמו Demajo [Bonfil, 1994]. בתוך מארג זה מצאו מגורשי הדרום, בקושי רב, דרך לשקם את עצמם מחדש.

אף ניסיון לשחזר את ההיסטוריה היהודית האיטלקית של המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה אינו יכול להתעלם מ-Livourne. הנמל הטוסקני, שקיבל מידי המדיצ'י את זכויות היתר של Livornine (1591–1593), הפך למקלט העיקרי של "האומה היהודית הפורטוגלית" באיטליה, ומשך אליו סוחרים ספרדים, conversos לשעבר שחזרו ליהדות ומשפחות שהגיעו מכל רחבי אגן הים התיכון. Lionel Lévy תיאר באופן מופתי אומה פורטוגלית זו המקשרת בין Livourne לבין Amsterdam ו-Tunis — ארכיפלג מסחרי ודתי אמיתי של היהדות המערבית [Lévy, 1999]. הוא פירט את חייה הפנימיים, מוסדותיה ושקיעתה ב-La Communauté juive de Livourne [Lévy, 1996].

השתייכותם של Demajo לסביבה זו נמצאת כאן בגדר הסביר יותר מאשר המוכח. הצורות De Mayo / De Majo מופיעות באזור ההשפעה של Livourne ובהמשכיו הצפון-אפריקאים, שם פיזרו משפחות האומה את ענפיהן — Tunis בעיקר, אך גם חופי אלג'יריה. סביר להניח, אף שאין על כך ראיה שטרית, שנושאי שם זה השתתפו במחזורי מסחר אלה, כמו כה רבות ממשפחות הספרדים שאת חבריהן מוצאים בו-זמנית ב-Livourne, בצפון אפריקה ובתחנות המסחר של הלבנט. השערה זו נסמכת על אופן פעולתה המתועד של האומה הפורטוגלית, ולא על ראיה נומינטיבית הייחודית ל-Demajo.

תרומתה של Livourne הייתה גם תרבותית: עיר של דפוס עברי ושל ידע, היא הזינה מסורת למדנית שהתפשטה אל המגרב. לראות ב-Livourne צומת דרכים סביר של Demajo פירושו למקם את הלינאז' באחד ממוקדי הגדולים של המודרניות היהודית הים-תיכונית [Lévy, 1999] [Lévy, 1996].

היהדות של צפון אפריקה מהווה את הפן השני הסביר של היסטוריית המשפחות הנושאות שם זה. הקהילות של מערב אלג'יריה — Tlemcen, Sidi Bel Abbès, Oran — קלטו, לצד היהודים הילידים ומגורשי ספרד של 1492, גלים ליוורניים (הGorneyim, "אנשי Livourne") שמילאו בהן תפקיד מסחרי ורבני מן השורה הראשונה.

פרק זה שייך לפני הכל לזיכרון המועבר — אותו גוף של סיפורים, גנאלוגיות משפחתיות ומסורות בעל-פה שהארכיון מאשר לעיתים, ולעיתים רק נוגע בקצהו בלבד. Eliahou-Éric Botbol תיעד את חייה וגורלה של הקהילה היהודית של Tlemcen, ושחזר את המרקם האנושי של יהדות עומדת בצומת ההשפעות האנדלוסיות, המגרביות והליוורניות [Botbol, 2000]. Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès מעידות, מצידן, על חיי הדת והנוטריון של קהילות אלה — מסגרת שבה שמות משפחה ממוצא איטלקי יכלו להישא על ידי משפחות משולבות ברבנות המקומית [Communauté juive de Sidi Bel Abbès].

יש לחזור ולציין את המגבלה: נוכחותם הממשית של Demajo בלוקאליות המדויקות הללו לא ניתן היה, במסגרת הנוכחית, לבסס באמצעות מסמך נומינטיבי. מה שהזיכרון מציע — השתלבות צפון-אפריקאית של נושאי השם, בעקבות ה-Nation portugaise — נותר מסורת הממתינה לאישור, ולא נתון ארכיוני. הרישום שנבחר כאן, מזיכרון · מועבר, משקף ביושר את המצב הזה: הסיפור הוא המדבר, וההיסטוריון המקשיב מבלי להסיק מסקנות.

המשפחות היהודיות באיטליה אינן מוגדרות רק על ידי מסחר או דמוגרפיה: הן היו גם מעתיקות, מזמינות ומחזיקות ספרים. לימוד כתבי היד העבריים המואירים באיטליה חושף עולם של חסות משפחתית שבו שמה של בית יכול היה להיקרא בקולופון של קודקס, בהקדשה של כתובה מעוטרת או בשוליו של סידור תפילה. Giulia Tamani תיאר את אוסף כתבי היד העבריים המעוטרים מאיטליה, שעושרם האסתטי מעיד על קשר המשפחות לספר כמורשת [Tamani, 2010].

מסגרת זו מבוססת היטב, גם אם אין בה בהכרח עקבות נומינטיביות של Demajo. היא מזכירה כי ההיסטוריה של לינאג' יהודי איטלקי נקראת גם בחפצי תרבותה: הגלגול של כתבי היד, מימי הביניים עד הדפוס, ליווה את נדידת המשפחות וחתם על רציפות מסורת לומדת. Colette Sirat הראתה עד כמה חקר הטקסטים כתבי היד הוא הכרחי לשחזור הפילוסופיה היהודית בימי הביניים, ובאופן רחב יותר, לחיים האינטלקטואליים של הקהילות [Sirat, 1983].

למקם את Demajo ביקום זה פירושו להכיר בכך שכל משפחה יהודית באיטליה השתתפה, ולו בצניעות, בתרבות הטקסט. הספר היה שם גם נכס יקר, גם סימן שייכות וגם כלי נשיאה של הזיכרון — חוט מקשר מתועד של היהדות האיטלקית [Tamani, 2010] [Bonfil, 1994].

מעבר לעובדות, לינאז'ה מעבירה דרך קיום בעולם. המחשבה היהודית הרבתה לעיין במשמעות נשיאת שם והשתייכות להיסטוריה. Léon Askénazi חקר את האופן שבו המסורת חושבת ומעבירה את עצמה לאורך הדורות [Askénazi, 1999], ואילו Armand Abécassis חשף את המסע "מן המדבר אל התשוקה" המעצב את החוויה הרוחנית היהודית [Abécassis, 1987].

ממד פילוסופי זה מאיר באופן עקיף את ההיסטוריה של Demajo. Maurice-Ruben Hayoun שרטט את מסלולה הארוך של הפילוסופיה היהודית, מן העת העתיקה המאוחרת ועד לעידן המודרני, ובכך הראה את יכולתה לנהל דיאלוג עם כל סביבה שעברה בה [Hayoun, 2023]. Isaiah Berlin, במסותיו על הנחל היהודית, ניתח את המתח שבין השתייכות לאוניברסליות המאפיין את הקיום היהודי בגולה [Berlin, 1973]. הרהורים אלה תקפים לכל משפחה מן הפיזור: שם Demajo, הנישא דרך איטליה, הים התיכון ואולי גם המגרב, מגלם מצב דיאספורי זה שבנוי מרציפות ומתחילה מחדש.

לבסוף, Yerushalmi הזכיר כי הזיכרון היהודי אינו ההיסטוריה, אך הוא הדרבן שלה: חובת הזיכרון, הזכור, היא המניעה לינאז'ה לשמר את עקבות מעברה [Yerushalmi, 1984]. הספר הגדול הנוכחי נכתב בתוך ציווי זה: לשמר, להעביר, מבלי לערבב לעולם בין מה שיודעים לבין מה שמקווים לדעת.

בסיום מסע זה, מתגלה שושלת Demajo כמקרה לדוגמה של משפחות יהודיות מאיטליה, שהיסטוריתן שוזרת ודאות תיעודית דקה עם שדה נרחב של השערות סבירות. העובדה המבוססת פשוטה ואיתנה: השם מופיע ברשימת Schaerf בין שמות המשפחה היהודיים של איטליה [Schaerf, 1925]. סביב נקודת עיגון זו, הציע הספר גיאוגרפיה מסתברת — שורשים דרומיים, צומת ליבורנית, המשכים מגרביים — תוך הבחנה קפדנית בין ארכיון ומסורת.

יושר מתודולוגי זה אינו מדלדל את הנרטיב: הוא מעניק לו אמינות. במקומות שבהם חסרים המסמכים, מאפשרת הכרת הסביבות — תחיית היהדות האיטלקית [Bonfil, 1994], האומה הפורטוגזית של Livourne [Lévy, 1999], הקהילות של מערב אלג'יריה [Botbol, 2000] — לשחזר אופק מהימן מבלי לאלץ את הראיות. הספר הגדול של Demajo נותר פתוח: הוא קורא לחקירות ארכיוניות חדשות, נוטריוניות ורבניות, העשויות להפוך את הסביר למבוסס. עד אז, הוא עומד בהבטחתו — זו של הזכור, לזכור בדייקנות [Yerushalmi, 1984].