משפחת De Paz

נקודת המוצא ההכרחית היא השם עצמו. Paz הוא מילה איברית נפוצה, שמשמעה « שלום », והוא נמנה עם שמות המשפחה שיהודי חצי האי אימצו או קיבלו עליהם, בעיקר בהקשר ההמרות ההמוניות שבאו בעקבות הפרעות של שנת 1391 וגירוש 1492. רבים מהנוצרים החדשים קיבלו בטבילתם שמות של מידה, אדיקות או נסיבה — ובכלל אלה Paz, Paço, או שמות מקום קסטיליים ופורטוגזיים. המילית De מפנה אל מוצא גאוגרפי, או אל צורה של אצילות אונומסטית שרווחה בקרב משפחות מרנים שביקשו להיבלע בתוך החברה הנוצרית.

זיכרון כפול זה — עברי במשמעו (שלום), איברי בצורתו — מציב את משפחת De Paz מיד בלב הדרמה הספרדית. שמירתה, או שחזורה, של זהות יהודית תחת שם נוצרי של « שלום » אומרת משהו על עיקשותן של קהילות אלה : תחת כפייה, שמרו בסתר על תורת אבותיהן. זוהי אחת הסגולות הראשונות שנשא היהדות לאורך הדורות, וסלילת השם ממחישה אותה : הנאמנות, המועברת בשתיקה, לזהות נתונה בסכנה. Colette Sirat והיסטוריונים של המחשבה היהודית בימי הביניים הראו עד כמה תרבות ספרד, עוד לפני הגלות, ארגה סינתזה ייחודית בין ידע רבני, פילוסופיה ומדעים [Sirat, 1983] — ירושה שמשפחות יוצאות האיבריה נשאו עמן בצאתן.

ההקשר שבו צומחת משפחה כמו De Paz הוא זה של המרנות הפורטוגלית, המתועד היטב. לאחר הגיור הכפוי של יהודי פורטוגל בשנת 1497, המשיכה אוכלוסייה שלמה של "נוצרים חדשים" לקיים בסתר, במידות שונות, את הדת היהודית, תחת פיקוחה התמידי של האינקוויזיציה שהוקמה ב-1536. עבור רבים, הבריחה הייתה הדרך היחידה לשיבה גלויה אל אמונת אבותיהם. Lionel Lévy תיאר בדיוק את האופן שבו נוצרה, מתוך פליטים אלה, "האומה היהודית הפורטוגלית" — רשת טרנסלאומית המקשרת בין Lisbonne, Anvers, Amsterdam, Venise, Livourne וצפון אפריקה [Lévy, 1999].

במסגרת זו יש לאתר את משפחת De Paz, ששמה מתאים לאופייניים של מסלולי המרנות. השיבה אל היהדות הגלויה, לאחר שחצו את גבולות הנצרות האינקוויזיטורית, הייתה מעשה דתי וקיומי כאחד: היא חייבה את האומץ לוותר על ביטחון חברתי שנרכש בקושי, כדי לחזור ולהידבק בהלכה. ממד זה — הזיקה התובענית אל הדת היהודית, שנבחרה ולא רק נורשת — מהווה תכונה רוחנית מרכזית של משפחות אלה. Robert Bonfil הראה כיצד איטליה של הרנסנס הציעה לפליטים אלה מרחב שבו יכולה הייתה החיים היהודית להתעצב מחדש, בין סובלנות של שליטים ובין הגבלות, בדיאלוג פורה עם התרבות הסובבת [Bonfil, 1994].

אם שם המשפחה De Paz מתועד באיטליה, סביר מאוד כי בליבורנו יש לחפש את עיגונו המשמעותי ביותר. העיר הטוסקנית חוותה, החל מהLivornine — כתבי הזכויות שהעניקו המדיצ'י ב-1591 וב-1593 —, התפתחות יוצאת דופן של קהילתה היהודית הספרדית. צווים אלה הבטיחו לאנוסים שבאו מספרד ומפורטוגל את חופש קיום היהדות בגלוי, חנינה על עברם כקונברסוס, וזכויות מסחר נרחבות. Lionel Lévy הקדיש לקהילה זו מחקרים שהפכו לנקודות ייחוס מובהקות, והראה כי הייתה אחת הקהילות המשגשגות והמשכילות ביותר בים התיכון המערבי [Lévy, 1996] [Lévy, 1999].

ליבורנו הייתה צומת מרכזי: נמל חופשי, מפגש של מסחר בין אירופה הנוצרית למגרב העות'מאני, מרכז של דפוס עברי ושל ידע רבני. המשפחות הפורטוגליות שילבו בה פעילות כלכלית — סחר האלמוגים, הטקסטילים והתבלינים — עם מחויבות קהילתית, תוך מימון בתי כנסת, ישיבות ומפעלי צדקה (sedaqa). בסביבה זו מובנת ביותר מה שיכלה לגלם שושלת כמו De Paz: החיבור בין הצלחה מסחרית לאחריות קולקטיבית. הקהילה הליבורנית נהגה בדרך מופת של ערבות הדדית ממוסדת — חברות הצדקה שדאגו לנדוניה של בנות עניות, לפדיון שבויים ולסעד חולים. הצדקה לא הייתה שם מחווה בודדת אלא מבנה חברתי — אחד הביטויים הנעלים ביותר של מצוות הצדק (tsedeq) ביהדות.

נוכחות שם המשפחה De Paz ברשימת Samuel Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (Florence, 1925), מהווה את נקודת העיגון התיעודית המוצקה ביותר של סיפור זה. Schaerf מנה בשיטתיות את שמות המשפחה היהודיים בחצי האי האיטלקי, תוך הבחנה במוצאותיהם — איטלקיים ילידים, אשכנזים, וספרדים שהובאו עם גלי הגלות. השתייכות De Paz לקבוצה האחרונה מאשרת את ההשערה בדבר משפחה שמוצאה בדיאספורה האיברית, שהשתלבה ברקמה הקהילתית האיטלקית בין המאה ה-ט"ז לה-י"ט.

האיטליה היהודית של אותה תקופה לא הייתה ישות אחת אלא פסיפס: לקהילות Venezia, Ferrara, Ancona, Roma, Florence ו-Livorno היו כל אחת את מנהגיהן, מעמדותיהן ואיזוניהן מול השלטון. Bonfil הדגיש את התוססות האינטלקטואלית של עולם זה, שבו שמרו רבנים, רופאים, מדפיסים ומלומדים על תרבות יהודית בדיאלוג עם הומניזם הרנסנס [Bonfil, 1994]. כתבי היד העבריים המאוירים שיוצרו או נשמרו באיטליה — שחקרה Giulia Tamani — מעידים על עידון זה, שבו הקפדה על הספר הקדוש הייתה צורת דתיות לא פחות מאמנות [Tamani, 2010]. משפחה הנושאת שם ספרדי ומושרשת באיטליה הייתה שותפה לשייכות כפולה זו: יורשת הספרדיות, ופועלת ביהדות האיטלקית. בצומת זה מתגלמים התרומה לחיים הקולקטיביים, מסירת הידע התלמודי, וכבוד הספר כנושא זיכרון ישראל.

רשת האומה הפורטוגזית לא עצרה בנמלי איטליה: היא המשיכה אל הגדה הדרומית של הים התיכון. Tunis, בפרט, קלטה קהילה לגורנית חשובה — הGrana —, אשר Lionel Lévy עקב אחר רציפותה עם המוקדים האיטלקיים וההולנדיים [Lévy, 1999]. משפחות ספרדיות נדדו, סחרו והתחתנו מגדה לגדה, וטוו דיאספורה מלוכדת מעבר לגבולות הפוליטיים והדתיים.

באלג'יריה, שמרו קהילות Tlemcen ו-Sidi Bel Abbès על חיים רבניים עשירים, המתוארים בידי Eliahou-Éric Botbol ובארכיונים הרבניים המקומיים בהתאמה [Botbol, 2000] [Archives de Sidi Bel Abbès]. מבלי שניתן לקבוע נוכחות מוגדרת של משפחת De Paz באחת מערים אלו, שמה שייך לטיפוס האונומסטי שהיה מצוי על דרכים אלה. הנה מה שמתבטא כאן: מעלת היחס אל הזר ואל האורח. הדיאספורה הספרדית ידעה, בכל מקום שהשתקעה, להועיל לעיר תוך שמירה על תורתה, ולקלוט בתורה את הגולים נטולי האמצעים. הכנסת אורחים, ההכנסת אורחים המחויבת לנוסע ולפליט, הייתה קבע בקהילות הנמל הללו — ביטוי מוחשי לטוב הלב ולדאגה לזולת שהמסורת שמה במרכז החיים הישרים.

מעבר לעובדות הארכיון, חשוב להציב את שושלת De Paz בתוך ההיסטוריה הארוכה של המחשבה היהודית, שמשפחות ספרדיות היו מן המעבירים המובהקים שלה. Maurice-Ruben Hayoun הזכיר עד כמה הפילוסופיה היהודית, מן הרמב"ם ועד ההוגים המודרניים, שרשרה את שורשיה בעולם האיברי טרם התפשטותה דרך הגלות [Hayoun, 2023]; Armand Abécassis ו-Léon Askénazi הראו, כל אחד בדרכו שלו, כיצד מסורת זו מקשרת בין הלימוד, האתיקה והנאמנות לתורה [Abécassis, 1987] [Askénazi, 1999].

משפחה ששמה פירושו "שלום" אינה יכולה להיות מנותקת מן הממד הרוחני הזה. במחשבה היהודית, השלום — שלום — אינו רק היעדר סכסוך אלא השלמות, ההשלמה, שמו של הקדוש ברוך הוא עצמו לפי מסורות רבניות מסוימות. לשאת שם זה לאורך הדורות, דרך הגלות ודרך הבנייה מחדש, פירושו לשאת שאיפה: שאיפת הפיוס והשלמות. כאן, ספק, נמצא החלק של הזיכרון המועבר יותר מן ההיסטוריה המוכחת, אך הוא מאיר את הדרך שבה שושלת מבינה את עצמה. Dominique Natanson הראה עד כמה העברת הזיכרון במשפחות יהודיות נובעת מחובת נאמנות לנעדרים לא פחות מאשר מתורה לחיים [Natanson, 1997]. שמה De Paz, במובן זה, הוא מורשת לא פחות מאשר זהות.

מאיבריה של הגיורים בכפייה עד איטליה של המדיצ'ים, מנמלי החופש של ליבורנו עד לקהילות המגרביות, שמו של De Paz מתווה את מסלולה של שושלת ספרדית שנסחפה בזרמים הגדולים של ההיסטוריה היהודית. הוודאויות המסמכיות מדודות: השם מאושר על ידי Schaerf ככינוי משפחתי יהודי באיטליה, אטימולוגיתו וצורתו קושרות אותו לעולם האיברי, ומסגרתה הסבירה ביותר היא זו של אומת הפורטוגלים. סביב גרעין מבוסס זה, ההיסטוריה של הקהילות — ליבורנו, איטליה של תקופות הרנסאנס, ההמשכים התוניסיים והאלג'יריים — מאפשרת לשחזר, מבלי להמציא, את האווירה שבה חיה משפחה זו.

מכל המידות שמסורת ישראל נשאה, הנאמנות היא זו שהביעה שושלת De Paz, מכולן, בצורה הממצה ביותר: נאמנות ליהדות ששמרה עליה תחת שם נוצרי בסתר האנוסים, נאמנות שמצאה שוב את עצמה בחזרה הגלויה לתורה עם השלמת הגלות, ונאמנות אחרונה לשאיפה החקוקה בשם עצמו — השלום, שלום, שלמות ופיוס. בהגשימה התמדה זו, השתתפה המשפחה במידה שהזיכרון הקולקטיבי של ישראל נשא אותה מיבשת ליבשת: זו של העם שפוזר ומעולם לא הניח לעצמו להימחות, ושעשה מנאמנותו לתורתו את החוט המקשר של הישרדותו. הספר הגדול De Paz אינו אפוא רק סיפורה של משפחה אחת, אלא שבר מתוך הסיפור הגדול של הגלות והקביעות היהודית.