משפחת Cusin

המסמך העיוני היחיד המעיד במפורש על שם המשפחה Cusin כשם משפחה יהודי מאיטליה הוא חיבורו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שראה אור בפירנצה בשנת 1925 [Schaerf, 1925]. חיבור זה, שנותר זמן רב אחד ממדריכי האונומסטיקה היהודית האיטלקית השיטתיים הנדירים, מונה את השמות שנשאו המשפחות הישראליות ברחבי חצי האי, ומציע — ככל שהדבר אפשרי — רמזים בדבר מקורם: טופונימי, עברי, מקצועי או מן הלשון המקומית. נוכחותו של Cusin בקורפוס זה מבססת עובדה יסודית: מדובר בשם שזיהתה אותו המסורת המלומדת כשייך ליהדות האיטלקית.

פרשנות השם, לעומת זאת, נותרת בגדר השערה. מבחינה לשונית, Cusin מעלה מיד את המונח המציין קשר קרבה — cousin בצרפתית, cugino באיטלקית, cousin/cusin בכמה ניבים גאלו-רומאניים ואוקסיטניים של צפון-מערב איטליה וקשת האלפים. מקור יחסי-רגשי מסוג זה לא יהיה דבר יוצא דופן בדרכי יצירת שמות משפחה; ברם, בהיעדר עדות ישירה, קריאה זו נותרת השערתית ואין להציגה כעובדה.

כדי לתפוס את משקלה של הזכרה שכזו, יש לשחזר את ההקשר שבו התגבשו שמות המשפחה היהודיים באיטליה. הקהילה היהודית האיטלקית — הItalkim — היא מן העתיקות ומן המתועדות ביותר בהמשכיותן בתפוצה המערבית. כפי שהראה Robert Bonfil, החיים היהודיים באיטליה של הרנסאנס התפרשו על פני פסיפס של מדינות, ערים ומעמדות משפטיים, שבהם דרו זה לצד זה בני מוצא שונים: יהודים איטלקים מקומיים, אשכנזים שבאו מן הצפון, ספרדים שגורשו מספרד לאחר 1492, ו"פּוֹנֶנְטִינִים" ו"לֶוַונְטִינִים" שסבבו סביב הנמלים הגדולים [Bonfil, 1994]. ריבוי זה מסביר את עושר שמות המשפחה ואת הטרוגניותם בספרו של Schaerf.

שם המשפחה בסביבה היהודית-האיטלקית מתגבש לרוב באיחור ובהתאם להגיות מרובות: זיקה לעיר מוצא, למלאכה, לאב קדמון שנשא שם מיוחד, או עיבוד של שם עברי לדיבור המקומי. ערכו של Cusin אצל Schaerf, המנותק מכל הערה מורחבת בפתקית שהגיעה לידינו, יש לקרוא אפוא כציון דרך: הוא מאשר את קיום השם מבלי להתיש את תולדותיו. זהו הבסיס המבוסס שממנו יחקרו הפרקים הבאים, בזהירות הנדרשת, את הסביבות שבהן יכלה משפחה כזו לחיות ולמסור את עצמה לדורות.

למקם את משפחת Cusin באיטליה היהודית פירושו לרשום אותה בתוך היסטוריה רב-מאות-שנית, שאחד מסינתזותיה המעמיקות ביותר נמסרה על ידי Robert Bonfil. הרחק מדמותה של קהילה סגורה בתוך עצמה, החיים היהודיים בתקופת הרנסנס האיטלקי מתגלים כשזורים עמוקות בחברה הסובבת, תוך שמירה על מוסדותיהם הפנימיים — בתי כנסת, חברות, בתי דין רבניים ובתי ספר [Bonfil, 1994]. יהודי איטליה השתתפו בחיי הכלכלה של הערים, בעיקר באמצעות הלוואות על משכון ומסחר, ושמרו על תרבות מלומדת בעלת חיוניות מרשימה.

חיוניות אינטלקטואלית ואמנותית זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בייצור כתבי יד עבריים. עבודותיה של Giulia Tamani על כתבי יד עבריים מאוירים מאיטליה מגלות את קיומם של סדנאות שבהן נפגשו טכניקות ציור הספרים הנוצרי עם הדרישות הליטורגיות והטקסטואליות היהודיות [Tamani, 2010]. כתבי קודש, מחזורים, וכתובות מאוירות — כולם מעידים על עידון אסתטי שליווה את מסירת הטקסטים הקדושים. משפחה יהודית איטלקית, יהא צנועה ככל שתהיה, נעה בתוך עולם הספר והאות, שבו התכתוב ותפסו מרכז.

המבנה הפוליטי המפורר של איטליה שלפני האיחוד — דוכסויות, רפובליקות ומדינות האפיפיור — כפה על הקהילות היהודיות תנאים משתנים: לעיתים קבלה והגנה חוזית, לעיתים גטואיזציה והגבלות. הגטו, שהוקם בVenise בשנת 1516 ולאחר מכן הורחב לערים אחרות, הגדיר מחדש את מרחב החיים היהודי מבלי לכבות את יצירתיותו. Bonfil מדגיש את האופן שבו ניהלו יהודי איטליה משא ומתן מתמיד על מקומם, ופיתחו זהות יהודית עמוקה ובד בבד גם איטלקית מבחינה תרבותית [Bonfil, 1994].

במסגרת זו יש לדמיין את המסלול הסביר של נושאי שם Cusin. בהעדר מסמך שמני מעבר ל-Schaerf, לא ניתן לייחס להם עובדות מוגדרות; אך ניתן לקבוע, על בסיס מחקרי מבוסס, כי משפחה יהודית מאיטליה השתתפה באיזון המיוחד הזה שבין שילוב ונאמנות, בין שפת הדיבור היומיומי ובין העברית של התפילה והלימוד. זכרה של משפחה כזו, אלמלא נרשם, היה מוצא את מקומו בפנקסים הקהילתיים, הפנקסים, ובשטרות הנוטריוניים של הערים שבהן ישבה — מקורות שלגבי Cusin עדיין ממתינים לזיהוי.

בין הסביבות שבהן עשויה הייתה משפחה יהודייה איטלקית בשם Cusin להשתלב, נמל Livourne תופס מקום בכורה. Livourne נוסדה כעיר חופשית על ידי שושלת Médicis, ובזכות הפריבילגיות של Livornine שניתנו בסוף המאה השש-עשרה, הפכה למקלט מרכזי ליהודים ספרדים ו"פורטוגזים" — אותם אנוסים שחזרו לחיק היהדות. Lionel Lévy הקדיש לקהילה זו שני חיבורים יסודיים המתארים את היווצרותה, שיאה המסחרי והקרנתה הים-תיכונית [Lévy, 1996] [Lévy, 1999].

ה"אומה היהודית הפורטוגזית" של Livourne לא הייתה קהילה מבודדת: היא שימשה ציר של רשת המקשרת בין Amsterdam, צפון אפריקה והלבנט. Lévy מראה כיצד המשפחות מ-Livourne התפשטו, ובמיוחד לכיוון Tunis, ועימן נשאו את שפתן, מוסדותיהן ופרקטיקות מסחריות [Lévy, 1999]. גולה זו בתוך גולה — ה-Grana של Tunis, יוצאי Livourne — ממחישה את הניידות הקיצונית שאפיינה את המעגלים הסוחרים הללו. שם משפחה המתועד באיטליה יכול היה להסתייר כך מחוף אחד של הים התיכון אל השני.

שיוכם של Cusin לרשת זו נותר בגדר השערה סבירה ולא עובדה מבוססת. אין דבר בערכו של Schaerf המאפשר לרושמם בוודאות בין המשפחות מ-Livourne. ואולם, ההיגיון עצמו של האונומסטיקה היהודית האיטלקית וכוח המשיכה של Livourne הופכים לסבירה את האפשרות שנושאי השם נעו, בשלב זה או אחר, במסלול העיר הטוסקנית או מושבותיה. Lévy מדגיש כי הקהילה מ-Livourne הייתה, עד לדעיכתה, שמורה חיה של התרבות היהודית-איברית והאיטלקית כאחד [Lévy, 1996].

פרק זה, שאופיו ספקולטיבי יותר, אינו מתיימר לייחס ל-Cusin שהות מוכחת ב-Livourne. מטרתו למפות את האפשרויות: הסביבות שבהן עשויה הייתה משפחה יהודייה איטלקית נוודת להשתלב ולשגשג. הים התיכון בעת החדשה לא היה מחסום אלא מרחב של תנועה, והיסטוריה של שם מובנת היטב יותר ככל שמחזירים אותה לתוך זרמים אלה. מה שהארכיון טרם מסר בנוגע ל-Cusin — הוא תיעד אותו בשפע עבור שכניהם לאומה — ומתוך שכנים אלה ניתן, בזהירות, להאיר את גורלם האפשרי.

גורלן של משפחות יהודיות איטלקיות אינו נעצר בחופי חצי האי. בדרך ליוורנו ובנתיבים אחרים, רבות מהן נטלו חלק ברקמת הקהילות בצפון אפריקה, שם זיכרון איטלקי ושורשים מגרביים משיבים לזה את זה. כאן נכנסים הקבלה המסורתית והארכיון לדיאלוג, מבלי שניתן תמיד להתאימם זה לזה בשלמות.

הקהילות הגדולות של אלג'יריה — Tlemcen, Sidi Bel Abbès, Oran — מציעות דוגמאות לשחרורי-עיצוב אלה. Eliahou-Éric Botbol, במחקרו על הקהילה היהודית של Tlemcen, משחזר את העומק ההיסטורי של עיר שבה התרבדו אוכלוסיות יהודיות ממוצאים שונים, ילידים ובאים מאיגרות [Botbol, 2000]. ב-Sidi Bel Abbès, מעידים הארכיונים הרבניים השמורים על חיי הדת והניהול של קהילה מאורגנת, עם רישומי מצב אישי, שטרות והחלטות שלה [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. מקורות אלה מהווים בדיוק את סוג הגנזכים שבהם יחפש מי שמבקש עקבות של שם משפחה כגון Cusin, אילו המשיך זה באלג'יריה.

ההשערה על ענף צפון-אפריקאי יש לנהוג בה בזהירות יתרה. אף יסוד מן הנתונים המסופקים אינו קושר ישירות את Cusin לקהילות אלה; ההתאמה נשארת ספקולטיבית. אך התופעה הכללית מבוססת היטב: המשפחות שיצאו מ-Livourne — הGrana — התיישבו בתוניסיה והקרינו אל המגרב, שם ייבאו שמות משפחה איטלקיים ומנהגים ליוורניים, כפי שהראה Lionel Lévy [Lévy, 1999]. עימות הזיכרון המשפחתי, כאשר הוא קיים, עם גנזכי ארכיון צפון-אפריקיים אלה הוא בדיוק מקום ה"צומת": שם שהנרטיב המסורת יכול להיות מאושר, מדויק או מופרך על-ידי המסמך.

זהירות מתודולוגית זו היא עצמה ירושת המסורת ההיסטורית היהודית. ההבחנה שYerushalmi מציב בין הזיכרון, הבוחר ומקדש, לבין ההיסטוריה, המסדרת ומאמתת, חלה כאן במלואה [Yerushalmi, 1984]. לגבי Cusin, הנרטיב המשפחתי — אם הוא שרד — ראוי להישמע כזיכרון, ואחר-כך להיבחן במגע עם רישומי Tlemcen, Sidi Bel Abbès או מקומות אחרים. כל עוד עימות זה לא התקיים, ההמשך הצפון-אפריקאי נותר אפשרות פתוחה, המצוינת בכנות ככזו.

מעבר לגאוגרפיה, ההיסטוריה של משפחה יהודית קשורה קשר בל יינתק לתרבות של מסירה כתובה ובעל-פה. להבין את Cusin, זהו להבין את העולם האינטלקטואלי והרוחני שכל משפחה יהודית מאיטליה ומהאגן הים-תיכוני הייתה שותפה לו. עולם זה זכה, בתקופה המודרנית, לספרות מחקרית ענפה המשחזרת את מבניו העמוקים.

הייצור כתבי-היד, בראש ובראשונה, היה לבה של תרבות זו. Colette Sirat הראתה עד כמה הפילוסופיה היהודית בימי הביניים הועברה תחילה באמצעות כתבי יד, עוד בטרם הדפוס, בשרשרת של העתקה ופרשנות שקשרה בין הדורות [Sirat, 1983]. כתבי היד המאוירים מאיטליה שחקר Giulia Tamani הם ביטויה החומרי הבולט ביותר: כל קודקס היה פרי עבודה משותפת של סופרים, מאיירים ומזמינים [Tamani, 2010]. משפחה יהודית הייתה שותפה לכלכלה זו של הספר, כקוראת, כמעתיקה, או כמחזיקה ביצירות שנמסרו מאב לבן.

המחשבה, בתורה, עיצבה את הזהות. Maurice-Ruben Hayoun סקר את שלבי הפילוסופיה היהודית הגדולים, ממקורותיה הקדומים ועד התפתחויותיה המודרניות, והראה את הרצף של הגות המלווה את החיים הדתיים [Hayoun, 2023]. Armand Abécassis, בהגותו על המחשבה היהודית, האיר את הדינמיקה של התשוקה והדיבור כמניעי המסורת [Abécassis, 1987]. Léon Askénazi, לבסוף, הדגיש את הזיקה שבין הדיבור החי ובין הכתוב הקבוע, שהיא לב-לבו של אופן המסירה היהודי [Askénazi, 1999]. שלוש קולות אלה, בנות זמננו, מאירות את הרובד הרוחני שממנו שאבה לִינאה כמו Cusin את זהותה.

תרבות זו לא הייתה נחלתם הבלעדית של האליטות המלומדות. התפילה היומית, לימוד הטקסט בתוך המשפחה והקהילה, חגיגת החגים וזכר האבות יצרו יחד רקמה משותפת. Isaiah Berlin, במסותיו על המצב היהודי, ניתח את האופן שבו השייכות היהודית משלבת נאמנות למורשת עם עימות בשייכויות המרובות של המודרנה [Berlin, 1973]. עבור משפחה ששמה חוצה מאות שנים ואולי גם גדות, מתח זה שבין מורשת להסתגלות הוא בדיוק מה שנותן משמעות להיסטוריה שלה. שם המשפחה Cusin, יהיה עקבו הדוקומנטרי צנוע ככל שיהיה, שותף לתנועה הגדולה הזו של מסירה המגדירה את היהדות.

בסיום מסע זה, שם המשפחה Cusin נותר כפי שהיה בתחילתו: שם מתועד, שסיפורו הממשי עודנו מחכה להיכתב ברובו. העובדה המוכחת כלואה בשורה אחת — נוכחותו ברשימתו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, המזהה אותו כשם משפחה יהודי של חצי האי [Schaerf, 1925]. סביב גרעין זה פרשנו לא ודאויות מלאכותיות, אלא אשכול של הקשרים אפשריים: איטליה היהודית של הרנסנס ועידן הבארוק, כפי שתיאר אותה Bonfil; עולם כתב היד והספר, כפי שהאיר אותו Tamani ו-Sirat; מפגש הדרכים של Livorno והמשכיו הים-תיכוניים, שחקר Lévy; הענפים הצפון-אפריקאיים האפשריים, המתועדים עבור משפחות אחרות אצל Botbol ובארכיונות של Sidi Bel Abbès.

השיטה שאומצה כאן היא זו של היושר האפיסטמי. בכל שלב הבחנו בין הנשען על ארכיון מבוסס, על השערה מסתברת ועל זיכרון הממתין לעימות עם המסמך. משמעת זו נאמנה בפני עצמה לתורתו של Yerushalmi על המרחק והקשר שבין זיכרון והיסטוריה [Yerushalmi, 1984]. הספר הגדול של Cusin אינו אפוא הנרטיב הסגור של שושלת משוחזרת, אלא מסגרת פתוחה: הזמנה לחפש, בפנקסים האיטלקיים, בשטרי Livorno ובפנקסי מגרב, את הסימנים השמניים שיבואו יום אחד לפרט את מה שאין בידינו היום אלא לשרטט בקווים ראשוניים.

מה אפוא נותר? שם, מקור, והרקע האדיר של ציביליזציה של זיכרון וכתב שבתוכה שם זה מקבל משמעות. זהו כבר, עבור ההיסטוריון, נקודת מוצא יקרת ערך — ועבור נושאי השם הזה, הבטחה להיסטוריה שעודנה מחכה להתגלות.