משפחת Consarelli

כל חקירה של שושלת Consarelli חייבת להתחיל בעדות היחידה המוודאת. חיבורו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שיצא לאור בפירנצה בשנת 1925 בסדרה שבעריכת Casa Editrice Israel, נותר עד היום הספר הסמכותי לזיהוי שמות המשפחה היהודיים בחצי האי [Schaerf, 1925]. רפרטואר זה מונה כמה מאות שמות משפחה שהיו נהוגים בקרב יהודי איטליה, ובמקרים שהדבר עלה בידי המחבר — בצירוף ציון מוצאם הגאוגרפי או האטימולוגי. רישום שם Consarelli במאגר זה מבטיח שמדובר בשם משפחה שנשאוהו משפחות יהודיות איטלקיות הניתנות לזיהוי בראשית המאה העשרים, ולא בכתיב מבודד או בטעות סופר.

האונומסטיקה היהודית האיטלקית פועלת לפי היגיון שהמחקר תיאר היטב. שמות המשפחה היהודיים בחצי האי מתחלקים לקטגוריות עיקריות: שמות טופונימיים, הנגזרים ממקום מוצא או מגורים; שמות פטרונימיים, הנוצרים משמו של אב קדמון; שמות מקצוע; ושמות הנובעים ממאפיינים אישיים. מבנה זה, האופייני לחברה היהודית העירונית של איטליה בימי הביניים ובעת החדשה, משקף אוכלוסייה שהשתרשה בערים מסוימות ובה בעת נעה ביניהן. הסיומת -elli, האופיינית לצורת המיעוט האיטלקית, נועצת את שם Consarelli בנחרצות ביקום הלשוני של חצי האי, ולא בתחומי הספרדית-האיברית או האשכנזית-הגרמנית.

ההקשר שבו יצא ספרו של Schaerf לאור אינו טפל לעניין. בשנת 1925 חיתה יהדות איטליה את שנותיה האחרונות של שלוות המה יחסית, בטרם חוקי הגזע של 1938. ריכוז שמות יהודי איטליה היה גם מעשה מלגות וגם מחווה של זיכרון קולקטיבי, הדומה ליוזמות תיעוד מורשת אחרות מאותה תקופה. בדיוק בסוג זה של מאמץ תיעודי ראה Yerushalmi את המכונן של תודעה היסטורית מודרנית בקרב יהודים, הנבדלת מן הזיכרון הליטורגי המסורתי [Yerushalmi, Zakhor, 1984]. שם Consarelli מגיע אלינו כך נישא על ידי שתי מחוות: זו הקדומה, של הקהילות שמסרוהו מדור לדור, וזו המודרנית, של החוקר שקבעו על הדף.

להבין את השושלת Consarelli פירושו להבין את הסביבה שבה עשוי היה שם משפחה כזה לצמוח ולהמשיך להתקיים: זו של הקהילות היהודיות האיטלקיות, מן העתיקות ורצופות-התיעוד ביותר בקרב קהילות הדיאספורה המערבית. Robert Bonfil הראה, במחקרו המרכזי על החיים היהודיים בתקופת הרנסנס, עד כמה קהילות אלו יצרו רקמה צפופה, הסובבת סביב בית הכנסת, ההלוואה על משכון, המסחר וחיים אינטלקטואליים ערים [Bonfil, Jewish Life in Renaissance Italy, 1994].

הייחוד האיטלקי נובע מהדו-קיום של מספר שכבות של יישוב יהודי. הגרעין הקדום ביותר, המכונה italkim, שורשיו בתקופה הרומית הקדומה, ומעולם לא ידע גירוש כולל מן חצי האי. על בסיס זה נוספו, מסוף ימי הביניים, יהודים אשכנזים שבאו מן הארצות הגרמניות, ולאחר מכן, אחרי 1492, גולים ספרדים שגורשו מספרד ומפורטוגל. ריבוד זה מסביר את עושרה ומגוונה של האונומסטיקה שתיעד Schaerf, שבה שם ממוצא איטלקי-מקורי כגון Consarelli משתכן לצד שמות משפחה איבריים ורינאניים.

Bonfil מדגיש כי החברה היהודית של ריטליה בתקופת הרנסנס לא הייתה מבודדת מן העולם הנוצרי שסבב אותה: היא שיתפה עמו שפה, חלק מתרבותו, קודים אסתטיים, תוך שמירה על זהות דתית וקהילתית תקיפה [Bonfil, 1994]. משפחה הנושאת שם איטלקי מובהק כמו Consarelli השתלבה בדיאלקטיקה זו של שייכות והבדלה. ככל הנראה חיה באחת הערים שבהן נכחו יהודים איטלקים — המדינות האפיפיורניות, טוסקנה, אמיליה, לומברדיה, פיימונטה, או ה-Mezzogiorno שלפני הגירוש הספרדי מממלכת נאפולי ב-1541. בהיעדר ציון גיאוגרפי מפורש ברשומה, מיקום זה נותר בגדר ההסתבר; ואולם הוא מבוסס בתוקף על הגיאוגרפיה הכללית של יהדות איטליה כפי שהמחקר קבע אותה.

אם יש תחום שבו יהודי איטליה הותירו חותם מתמיד, הרי זה תחום הספר. משפחה יהודית איטלקית, יהא מעמדה אשר יהא, חיה בתוך ציוויליזציה של הכתב, שבה החזקת כתבי-יד עבריים, העתקתם ועיטורם היוו כאחד מעשה של חסידות וסימן של מעמד. Giulia Tamani הקדישה מחקרים יסודיים לכתבי-היד העבריים המעוטרים של איטליה, וחשפה את התוססות היוצאת-דופן של ייצור זה בין המאות ה-XIII וה-XV [Tamani, Manoscritti ebraici decorati in Italia, 2010].

הזמנות כתבי-היד המאוירים — בתנ"כים, מחזורים, הגדות, חיבורי הלכה — יצאו ממשפחות יהודיות אמידות שהעסיקו סופרים ולעתים מאיירים, יהודים ונוצרים כאחד. חפצים אלה, שלעתים קרובות נחתמו ותוארכו בקולופונים שלהם, נושאים בתוכם שמות של מזמינים וסופרים, ומהווים מקור יקר-ערך להיסטוריה של משפחות [Tamani, 2010]. אין אנו יודעים אם שמה של Consarelli מופיע בקולופון ידוע כלשהו; אך עצם קיומה של משפחה כזו באיטליה של הספר מאפשר להציבה באותו אופק תרבותי שבו מורשת עברה מדור לדור לא פחות דרך הספרים מאשר דרך הנכסים.

הפילוסופיה והמחשבה לא נעדרו מעולם זה. Colette Sirat הראתה עד כמה הפילוסופיה היהודית בימי הביניים התגבשה והופצה דרך מחזור כתבי-היד, שאיטליה הייתה צומת מרכזי שלו, שקלטה והעבירה הלאה את כתבי-היסוד הגדולים של המסורת הספרדית והפרובינסאלית [Sirat, La philosophie juive au Moyen Âge, 1983]. משפחה משכילה איטלקית השתתפה אפוא בשרשרת העברה אינטלקטואלית שחיברה בין Cordoue ל-Rome, בין Provence ל-Mantoue. באיטליה זו של הדעת — זו של הישיבות, הספריות הפרטיות ובתי-המלאכה של הסופרים — מוצא שם Consarelli את מסגרתו התרבותית הסבירה ביותר.

מעבר לעובדות המתועדות, לינאז' יהודית מוגדרת על ידי מה שהיא מעבירה: דרך של התגוררות בתוך המסורת, של קריאת הטקסטים, של קישור הדורות. רובד זה שייך פחות לארכיון ויותר לזיכרון, ובכנות מלאה אנו מציינים אותו ככזה. הוא מאיר, עם זאת, את מה שהתיעוד לבדו אינו יכול לומר על נשמתה של משפחה כמו Consarelli.

המחשבה היהודית, כפי שחקרו אותה גדולי המורים בני זמננו, מציבה את ההעברה במרכז הזהות. Léon Askénazi הזכיר כי המסורת היהודית אינה פיקדון קפוא אלא דבר חי, הנלקח ומתחדש ללא הרף על ידי כל דור הנעשה אחראי לו [Askénazi, La parole et l'écrit, 1999]. Armand Abécassis, מצדו, הראה כיצד המחשבה היהודית נפרשת מן המדבר אל התשוקה, בתנועה שבה זיכרון המקורות מזין את התקווה לגאולה [Abécassis, La pensée juive, 1987]. משפחה איטלקית השרשה בפרקטיקה הדתית השתתפה, במידתה, בדינמיקה זו.

Maurice-Ruben Hayoun עקב אחר ההיסטוריה הארוכה של הפילוסופיה היהודית, והראה את יכולתה לנהל דיאלוג עם התרבויות הסובבות תוך שמירה על גרעינה הפנימי [Hayoun, La philosophie juive, 2023]. איטליה הייתה, מעל לכל, מקום הדיאלוג הזה, שבו יהודים קלטו את ההומניזם של הרנסנס מבלי לוותר על מורשתם. ניתן להניח באופן סביר כי נושאי שם Consarelli, כמו בני דתם, חיו את המתח היוצר הזה. לבסוף, Isaiah Berlin הגה על המצב היהודי כחוויה ייחודית של שייכות וגלות, של נאמנות לעצמי בעולם עוין לעיתים קרובות [Berlin, Trois essais sur la condition juive, 1973]. מצב זה שיתפה לינאז' Consarelli עם כלל העם שהיא ענף ממנו. פרק זה שייך במפורש לרובד הזיכרון והמועבר: הוא אינו מתיימר לתאר את Consarelli פלוני, אלא את הרוח שכל לינאז' יהודית-איטלקית הייתה נאמנה לה.

ההיסטוריה של יהודי איטליה לא התרחשה בבידוד. כבר בעת החדשה, מחזור ערני קישר בין הקהילות האיטלקיות לחופיה הדרומיים והמזרחיים של הים התיכון. נמל Livourne, בפרט, הפך לציר של רשת מסחרית וקהילתית בהיקף מרשים. Lionel Lévy הקדיש מחקרים יסודיים ל"אומה היהודית הפורטוגלית" זו, אשר מ-Livourne פשטה לעבר Amsterdam, תוניס וכלל אגן הים התיכון בין סוף המאה ה-16 לאמצע המאה ה-20 [Lévy, La Nation juive portugaise, 1999].

Livourne, עיר חופשית שנוסדה ברצון המדיצ'ים, העניקה ליהודים מעמד מיוחס שהפכה למרכז משיכה ולהשפעה. המשפחות היהודיות הלִיבּוֹרנֵזִיות — ה-Livornesi, או Grana לפי הכינוי הצפון-אפריקאי — נשאו את התרבות האיטלקית אל קהילות תוניס, אלג'יר ומעבר להן [Lévy, La Communauté juive de Livourne, 1996]. הפצה זו מסבירה מדוע שמות ממוצא איטלקי מופיעים, לעיתים בצורה משובשת, בפנקסי הקהילות המגרביות. סביר כי שם משפחה כגון Consarelli יכול היה, במהלך נדידות אלה, לחצות את הים; אולם אף מקור ידוע אינו מעיד על כך, ואנו נותרים כאן בתחום האפשרי, אף הספקולטיבי.

קהילות צפון אפריקה, שההיסטוריה שלהן תועדה בעבודות כגון אלה המוקדשות ל-Tlemcen [Botbol, Vie et destin de la communauté juive de Tlemcen, 2000] או ל-Sidi Bel Abbès [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès], קיבלו תרומות איטלקיות שהעשירו את הרכבן. הנוכחות הלִיבּוֹרנֵזִית שימשה בהן גורם מרכזי של מודרניות ומגעים מסחריים. מבלי לטעון כי שושלת Consarelli עקבה אחר מסלול זה — שכן דבר אינו מוכיח זאת — חשוב להזכיר כי גורלם של שמות יהודיים איטלקיים היה לעיתים קרובות ים-תיכוני, וכי עצם הרישום של שם בקובץ של Schaerf אינו קובע את נושאו לגיאוגרפיה אחת ויחידה.

שנת 1925, מועד פרסום מדריכו של Schaerf, מסמנת נקודת מפנה. היא מתעדת יהדות איטלקית שעודנה חיה ומשולבת, ערב האסון. חוקי הגזע הפשיסטיים של 1938 שללו מיהודי איטליה את זכויותיהם האזרחיות והמקצועיות; הכיבוש הגרמני של 1943 פתח את תקופת הגירושים שהמיטה חורבן על משפחות עתיקות רבות בחצי האי. כל לינאז' יהודי-איטלקי, ובכלל זה זה של Consarelli, נתקל בהכרח בניסיון זה — בין שדרך רדיפה ישירה, בין שדרך גלות או מחתרת.

אולם מה שמכה בתדהמה, בראייה של הטווח הארוך, הוא הקביעות. היהדות האיטלקית, על אף דימומי ההיסטוריה, לא נעלמה מעולם; היא שרדה את העת העתיקה המאוחרת, את גטאות הרפורמציה הנגדית, את חוקי הגזע. Isaiah Berlin ראה בכושר חוסן זה אחד מסימני הגורל היהודי: להישאר עצמך חרף השברים, לעשות מן הזיכרון עיקרון של רציפות [Berlin, 1973]. העובדה שמו של Consarelli הגיעה אלינו, רשומה בספר ומועברת עד ימינו, מעידה על עקשנות קיום זו.

מעשה שחזור ההיסטוריה של לינאז' שכזה נרשם כיום כהמשכה של הצו המקראי Zakhor — «זכור» — שאותו הציב Yerushalmi במרכז הגותו על הזיכרון היהודי [Yerushalmi, Zakhor, 1984]. לאסוף, לסדר ולמסור את מה שידוע על שם, ולו מעט, שייך לאחריות הזיכרון שכל דור חייב בה. החיבור שלפנינו אינו אלא תרומה צנועה למאמץ זה.

בסיומה של חקירה זו, מה יודעים אנו בוודאות על שושלת Consarelli? דבר אחד מבוסס: שם זה היה שמה של משפחה יהודית מאיטליה, הרשומה בידי Samuele Schaerf במדריכו משנת 1925 [Schaerf, 1925]. סביב נקודה בטוחה זו פרשנו את מעגל הסביר והמשוער: שורשים בערי איטליה, שותפות לתרבות הספר והמחשבה, פתיחות אפשרית על נתיבי הדיאספורה הים-תיכונית, ועימות עם מצוקות המאה העשרים.

אי-הסימטריה הזו בין המעט שמגלה הארכיון לבין הרבה שההקשר מאפשר לשחזר אינה חולשה: היא התנאי הממשי של ההיסטוריה של המשפחות היהודיות הרגילות, אלה שלא השאירו כרוניקות אך ששמן, כאבן ממתינה, מאפשר לבנות מחדש עולם שלם. שושלת Consarelli היא מאלה. שמה, איטלקי עד לסיומת המקטינה שבו, אומר לבדו את השייכות לאותה איטליה יהודית רבת-פנים ויוצרת שתיארו Bonfil, Tamani ו-Sirat.

נותר לקוות שמחקרים עתידיים — בפנקסי הקהילות האיטלקיות, בקולופונים של כתבי יד, בארכיוני הנוטריונים ורשומות המס — יבואו יום אחד לתת פנים לבני Consarelli שספר זה לא יכול אלא להרגישם מרחוק. עד אז, הגדול הספר הזה נותר הזמנה: להחזיק יחדיו את דרישת הארכיון ואת חובת הזיכרון, ברוח הזכור העובר כחוט השני בכל תולדות העם היהודי [Yerushalmi, 1984].