משפחת Candero

נקודת המוצא התיעודית של שושלת Candero היא לשונית ומקצועית קודם כל, ורק לאחר מכן גיאוגרפית. הלקסיקוגרף Joseph Toledano, שיצירתו נותרת הסמכות המרכזית באונומסטיקה היהודית של צפון אפריקה, קושר את השם לפרובנס של ימי הביניים ולמלאכת הדונג [Toledano, 1999]. פרט זה אינו טריוויאלי. בערי פרובנס והקומטט וונסן — Aix, Marseille, Arles, Carpentras, Avignon — התמחו הקהילות היהודיות של ימי הביניים, שנדחקו לרוב ממעמד בעלי הקרקעות ומגילדות נוצריות רבות, בתחומים שבהם נסבלה נוכחותם, ואף נדרשה: ההלוואה, מסחר בבדים, ועיסוק בחומרים כגון דונג וחֵלב.

ייצור הנרות דרש ידע מקצועי מדויק. מקורות עתיקים מציינים כי מלאכתו העיקרית של הנרן כללה זיקוק החֵלב והדונג, חיתוך הפתילות והכנתן [Gloubik Sciences]. הנרן עבד בהטבלות חוזרות: לאחר הצטננות, הוטבלו הפתילות שוב ושוב בדונג, כשהוא שוקל אותן, שולף אותן ממכל הציפוי, ומחזיר אותן אליו שוב ושוב [Loups de Coucy]. Candero, כמשמעות המילה, היה האיש שחזר על תנועה סבלנית זו — זה שנתן לאחרים את האמצעי להאיר את הלילה.

כאן נולדת, מתוך המציאות עצמה, המידה הראשונה של השושלת: הדאגה לזולת, השירות הצנוע המוגש לציבור. אספקת האור לא הייתה עסק רגיל בתוך קהילה יהודית. הדונג האיר את נרות המקדש, את נרות השבת שהדליקו הנשים עם רדת ליל שישי, את נרות החנוכה, את הנרות הנצחיים לזכר הנפטרים. כך נגע נרן יהודי, במלאכתו ממש, אל לב הפולחן: הוא אפשר מבחינה חומרית את קיום מצוות האור. בכך השתתפה משפחת Candero, כנראה מבלי לדעת, בשרשרת קדומה — השרשרת שמן המנורה בת שבעת הקנים שבבית המקדש ועד לנר השבת בבית הדל ביותר, עושה מן האור את האות הנראה לעין של נוכחות האל ולרציפותו של ישראל.

ההשערה השנייה שהעלה Toledano ראויה לבחינה, תוך שמירה על הזהירות הנדרשת. השם Candero עשוי להיות סילוף של Calderón [Toledano, 2003]. לניחוח זה יש על מה לסמוך: שמות המשפחה הספרדיים-יהודיים עברו, לאורך הגלויות, עיוותים פונטיים בלתי פוסקים, ספרדויות והלטנות מחודשות, עד כי קטלוגי האונומסטיקה מתקשים פעמים רבות להכריע בין כמה שורשים אפשריים.

ספרד של ימי הביניים אכן אספה בתוכה שורה של שמות יהודיים ששרדו בפזורה הספרדית לאחר 1492 [Sephardicgen]. ואולם, הצמדת Candero למקבץ זה נותרת בגדר השערה בלבד: לא נמצא בידינו, למיטב ידיעתנו, כל מסמך ארכיוני המעיד על המעבר המתועד מ-Calderón ל-Candero. יש להכיר בגבול הזה. נזכיר, כפי שמורה המסורת הספרדית, שספרדי הוא מי ששייך לסניף ה"ספרדי" של העם היהודי — כלומר, ליהדות חופי הים התיכון, וממילא ליהדות המזרחית [Harissa].

מה שמגלה אטימולוגיה כפולה זו — פרובנסלית מבחינת המלאכה, אולי היספנית מבחינת השורש — הוא עצם מצבו של היהדות הים-תיכונית המערבית: עולם של תנועה מתמדת, שבו Provence, Catalogne, Aragon והמגרב היוו מרחב אחד של שפות מעורבות ומשפחות נודדות. המעלה הבוקעת ומפכה כאן היא ענוַת האמת מול אי-הוודאות: ספר גדול הגון חייב לנקוב בחסריו במפורש, ולא לאטום את שתיקות הארכיון בדברים שמן הדמיון. זיכרון ישראל נבנה תמיד על המתח הפורה הזה שבין הסיפור המסור ובין המסמך הנעדר.

אם השם Candero פרובנסאלי במקורו אך מתועד אצל Toledano בין שמות המשפחה של יהודי צפון אפריקה [Toledano, 1999], הרי שבין שני אלה מתרחש המפנה הגדול של סוף ימי הביניים. על ציר המאות ה-XV וה-XVI, קהילות יהודיות בפרובנס, ששגשגו במשך דורות, נפגעו מגלי גירושים שבאו בעקבות סיפוחה של פרובנס לכתר צרפת (1481) ומצווי המלך בשנות הדור האחרונות של אותו מאה. כשנאלצו לצאת לגלות או להתגייר, פנו יהודים פרובנסאלים רבים לדרכם: חלקם אל הComtat Venaissin שנותר אדמה פאפלית, מקלטם של "יהודי האפיפיור"; ורבים יותר — אל איטליה ובעיקר אל חופי המגרב.

סביר מאוד כי בגל הזה — שנפגש עם זרם העצום של מגורשי ספרד ב-1492 ולאחריהם מגורשי פורטוגל — עבר השם Candero מפרובנס אל צפון אפריקה. ההיסטוריוגרפיה המקצועית תיארה קהילות גולים אלה, הmegorashim, שממרוקו ועד תוניסיה הביאו עמם את מנהגיהם, את טקסיהם ואת אומנויותיהם [Chouraqui, 1985]; [Hirschberg, 1981]. תולדות יהודי צפון אפריקה אינן ניתנות להפרדה מתרומות נצברות אלה שהגיעו מחצי האי האיברי ומדרום צרפת [Iancu, 1985].

כאן בא לידי ביטוי ערך שהמסורת היהודית רואה בו דבר מרכזי: הנאמנות בגלות, היכולת לשאת עמך לא נכסים כי אם ידע, שפה, אומנות. משפחת Candero, בחוצה את הים התיכון, אולי לא שמרה אלא שם בלבד — אך אותו שם הכיל אמנות, ואותה אמנות הכילה מקום בתוך הקהילה. עם ישראל, לאורך כל פזוריו, זיהה עצמו בכושר הזה לפתוח דף חדש במקום אחר מבלי לאבד את עצמו: הגלות נעשתה בו פחות קללה מוטלת ויותר בית ספר לחוסן ולהעברת המורשת.

נחזור אל המחווה המכוננת, שכן בה מבטאת השושלת את תרומתה הייחודית. ראוי להעמיק במשמעות הטענה, שניסח Toledano, לפיה מלאכת הדונג הייתה מקצוע יהודי מובהק בימי הביניים. בניגוד לשחיטה או להלוואה, מלאכת הנרות הציבה את העוסק בה על הגבול המדויק שבין החולין לבין הקודש.

ביהדות, האור אינו ניטרלי לעולם. הוא מקצב את הזמן הליטורגי: האישה המדליקה את שתי נרות השבת פותחת את היום הקדוש; שמונת הלהבות של חנוכה מזכירות את נס פך השמן ואת חנוכת המקדש מחדש; נר היארצייט מכבד את זיכרון המתים; והנר התמיד — הנר תמיד — בוער ללא הרף לפני ארון הקודש בבית הכנסת. בספקו את הדונג והנרות, Candero אִפשר את כל המחוות הללו. הוא לא עמד במרכז הבמה הטקסית, אך בשקט הוא אחז באחד מחוטיה החיוניים.

מן העובדה המתועדת הזו נולדת מעלה כפולה. ראשית, השתתפות בחיי הציבור: הנרות היה גלגל חיוני בקהילה, כשחוט הכשר או הסופר. שנית, הצדקה (צדקה) בצורתה המוחשית ביותר, שכן המסורת היהודית קושרת לרוב את מתנת האור למתנת החיים והדעת. כך ניתן לשפוט כיצד משפחה ללא תואר וללא תהילה יכלה, במלאכתה בלבד, לחקוק את עצמה לתוך הכלכלה הרוחנית של ישראל. היהדות תמיד כיבדה את מלאכת הידיים — מלאכה — לא כשעבוד כי אם כהמשך של המעשה היוצר; ו-Candero הנרות היה, במידתו שלו, עד לכך.

המפעל עצמו שהציל את השם Candero הוא, בדרכו, מעשה של זיכרון מלומד. ללא קטלוגי האונומסטיקה הגדולים — ובראשם יצירתו של Joseph Toledano —, שם משפחה זה, שנשאה שושלת צנועה ביותר, היה אובד בשכחת הארכיונים החסרים [Toledano, 1999] ; [Toledano, 2003]. גישתו של האונומסטיקן נפגשת כאן עם ציווי עמוק של המסורת: זכור, « souviens-toi ». לקרוא בשם, לתעד, להסביר שם — זהו לתלוש מן האלמוניות קיום קולקטיבי.

הביבליוגרפיה המלומדת של צפון אפריקה עשתה מאיסוף זה חובת זיכרון של ממש [Attal, 1993]. היהדות הספרדית והמגרבית, שנשארה זמן רב בתיעוד דל לעומת העולם האשכנזי, מצאה בעבודות אלה דרך לשקם את כבודה ההיסטורי [Simon, Laskier & Reguer, 2003] ; [Goldenberg, 2014].

המעלה המתגלה בפרק זה אינה שייכת עוד למשפחת Candero בלבד, אלא לאלה שהצילו אותה מן המחיקה: זהו הידע המוּשָׂם לשירות הזיכרון, האמונה שאפילו השם הצנוע ביותר ראוי להיות מובן ומועבר. בכך משתתף השם Candero בנחלה קולקטיבית: כל שם משפחה שנשמר הוא שבר מן הפרסקו הגדול של גלות ישראל, עדות לכך שאין שום קיום יהודי קטן מדי לזיכרון העם.

המקרה Candero מרכז, בשם אחד, את שלושת המוקדים הגדולים של יהדות המערב הים-תיכוני. שורשו — פרובנסלי; סיומתו — מוספניולית; ארץ עדותו — צפון-אפריקאית. השתייכות משולשת זו אינה סתירה: היא חתימתו של עולם שבו הגבולות התרבותיים היו חדירים והמשפחות — נעות.

הנרטיבים ההיסטוריוגרפיים הגדולים הראו עד כמה הייתה פרובנס ימי-הביניים צומת אינטלקטואלית של היהדות, ובמיוחד בתיווך הפילוסופיה ותרגום היצירות הערביות לעברית וללטינית [Dahan, 1990]. היחסים המורכבים בין יהודים לנוצרים היו בה בעת יחסי שכנות, ויכוח וחליפין [Yuval, 2012]. ואילו ספרד נותרת המטריצה — ספרד —, אותו מוקד שגלות 1492 פיזרה את ילדיו על פני כל חופי הים התיכון [Yerushalmi, 1998].

משפחת Candero, יהיה פרטי מסלולה המדויק אשר יהיה, שייכת לאנושות הגבול הזו. מעלתה הייחודית תהיה אפוא הסבלנות כפי שחייתה במובנה הקדום: היכולת לשכון בכמה עולמות, לדבר כמה לשונות, לשרוד בין הכוחות מבלי להתמוסס. זוהי, אולי, החוויה היהודית האוניברסלית ביותר — חוויתו של עם שדווקא מפני שהיה בכל מקום זר, למד טוב מכל אחר את ערך האירוח ואת כבוד האחר.

בסיום מסע זה, מה נותר משושלת Candero? לא שושלת של רבנים מפוארים, ולא עושר סוחרים הרשום בפנקסים, אלא משהו צנוע יותר ואולי מרגש יותר: שם שהוא מלאכה, ומלאכה שהיא אור. כל תולדות המשפחה הזו נסוכות בפער שבין המעט שהארכיון מספר עליה — שם משפחה ממוצא פרובנסלי, גרסה ספרדית מוקטנת של candelero, יצרן או סוחר נרות — ובין הרקע האין-סופי שהוא מעלה: גלות Provence, המטריצה הספרדית, קבלת הפנים של המגרב.

מבין כל המידות שהציצו לאורך הדרך — שירות הציבור, נאמנות בגלות, ענווה נוכח הבלתי-ידוע, סובלנות של ספר — אחת מתבלטת ומקנה לסיפור את אחדותו: מתנת האור. שושלת Candero, מבין כולן, ביטאה באופן המשובח ביותר את אותה מידה שקטה אך חיונית שעניינה להאפשר את אורם של אחרים — אור השבת, אור המקדש, אור זכרם של המתים. ביהדות, שבה המצווה היא נר והתורה היא אור, אין ייעוד נאה ממנו להיות, בענווה, זה שעל-ידיו יוכל להידלק השלהבת. בכך מצטרף גורלה הייחודי של משפחה זו אל הזיכרון הקולקטיבי של ישראל: עם שעל פני עשרים מאות שנות גלות עמד בתוקף על כך שלא ייתן לאור שנשא בקרבו לכבות לעולם.