Camaioli

שם המשפחה Camaioli שייך לאותה מכלול גדול של שמות הנושאים אותם משפחות יהודיות באיטליה, שזיכרונן האונומסטי נרשם על ידי Samuele Schaerf בחיבורו המכונן I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925). בספר יסוד זה מצוי השם ומתועד, ובכך הוא נרשם מלכתחילה בתוך רקמת הקהילות היהודיות שבחצי האי [Schaerf, 1925]. כל גנאלוגיה המבקשת לטפס מעבר לאישור זה נכנסת לתחום השערה: על ההיסטוריון להיזהר מלמלא בנרטיב את דממת הארכיון.

חקר שם כזה אינו ניתן להיתפס מחוץ להקשרו. היהדות האיטלקית מהווה אחת הדיאספורות העתיקות ביותר במערב, ורציפותה מאז האנטיקוויות הרומית מהווה עובדה ייחודית בהיסטוריה של גלויות ישראל. כפי שהראה Robert Bonfil, החיים היהודיים בתקופת הרנסנס האיטלקי היו שזורים גם בשורשים מקומיים עמוקים וגם בזרמי הגירה — אשכנזים שבאו מן הצפון, ספרדים שהגיעו לאחר 1492, וitalkim שישבו בארץ מימים ימימה [Bonfil, 1994]. השם Camaioli, שמוצאו ככל הנראה בתוסקנה או במרכז איטליה, משתלב בפסיפס זה.

ספר הגדול הזה מציע אפוא לא כל כך לספר על שושלת סגורה, אלא לשחזר את האופק שבתוכו יכול היה שם משפחה כזה להיוולד, להימסר ולנדוד, ככל שנדד. נאמנים לצו של Yosef Hayim Yerushalmi, שהבחין בין ההיסטוריה כשחזור ביקורתי לבין הזיכרון כהעברה קולקטיבית, נשאף לסמן בכל עמוד את הגבול בין מה שהארכיון מבסס לבין מה שהמסורת שומרת [Yerushalmi, 1984].

נקודת העיגון התיעודית של שם המשפחה Camaioli היא המלאי שערך Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שראה אור בפירנצה בשנת 1925 בסדרת Pubblicazioni della rivista Israel [Schaerf, 1925]. חיבור זה נותר, מאה שנה לאחר פרסומו, אחד מכלי העבודה החיוניים לכל העוסק באונומסטיקה היהודית האיטלקית. Schaerf מנה בו מאות שמות משפחה שנשאו יהודי חצי האי, ושאף להצביע, ככל שהדבר היה בידו, על מקורם — טופונימי, פטרונימי, מקצועי או תיאורי.

רישומו של שם Camaioli במלאי זה מעיד כי בעת חקירתו של Schaerf, בעשורים הראשונים של המאה העשרים, היה שם משפחה זה מוכר כשייך למאגר שמות המשפחה היהודיים האיטלקיים. זוהי עובדה מבוססת: הערך קיים, השם מקוטלג. ואולם מלאי Schaerf, מטבע עניינו, אינו מספק לא גנאלוגיה נומינטיבית ולא תיארוך מדויק להופעת השם; הוא מעיד על נוכחות מבלי לספר את תולדותיה.

הזהירות מתחייבת אפוא. יש להבחין בין עובדת האישור — המוצקה, הניתנת לאימות — לבין ההשערות שניתן לגבש בדבר משמעות השם וקדמותו. שיטתו של Schaerf עצמו, שצלב ספרי קהילות, רשימות משלמי מסים, שטרות נוטריוניים וזיכרונות, מזמינה לראות בשם המשפחה משקע של נוכחות מקומית ממושכת, ולא שם שנוצר לאחרונה. אך אף אחת מהיסקים אלה אין לה לראות ודאות בלא עיון ארכיוני נוסף. כפי שהזכיר רוחה של ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית, הארכיון הוא הסמכות העליונה: הוא קובע את גבולות מה שאנו רשאים לטעון [Yerushalmi, 1984].

הצורה עצמה של השם Camaioli מכוונת להשערה טופונימית. חלק גדול מהשמות המשפחתיים היהודיים האיטלקיים נגזרים אכן ממקום מוצא: הקהילה ציינה לעתים קרובות משפחה על שם העיר או הכפר שממנו באה, לפי מנהג מאושר בכל הדיאספורה — די להזכיר את Modena, Pisa, Pesaro, Volterra, Montefiore, שמות שנשאו משפחות יהודיות ומפנים אל יישובים איטלקיים. על פי היגיון זה, Camaioli עשוי להיות קשור לאזור Camaiore, עיירה בגבהי Versilia הטוסקנית, במחוז Lucca, או לאתר בעל הגייה דומה.

השערה זו נותרת ספקולטיבית: לא Schaerf ולא כל מקור אחר שנסקר מבסס אותה באופן פורמלי, והסיומת -oli עשויה גם כן להשתייך לתצורה פטרונימית או לצורת מיעוט. יש אפוא להציגה כסבירה, לא כמובנת מאליה. היא מתיישבת עם זאת עם הידוע לנו על הגאוגרפיה היהודית הטוסקנית: טוסקנה הייתה, מימי הביניים ועד לעת החדשה, אחד ממוקדי החיים היהודיים הגדולים באיטליה, והמשפחות נדדו בה בעקבות היתרי המגורים, הגירושים והיסודות מחדש של הקהילות [Bonfil, 1994].

כאן, זיכרון וארכיון נענים זה לזה מבלי להתמזג. המסורת האונומסטית — הרעיון שהשם אומר את המקום — פוגשת את הסימן התיעודי של האישור הטוסקני, מבלי שזו תאשש לגמרי את זו. זהו בדיוק מעמדם של שמות המקום הללו: הם שומרים, מאובנת בהברה אחת, את הזיכרון של הגירה קדומה שמסמכיה לא תמיד הגיעו אלינו. ההיסטוריון שומר את ההשערה כחסכונית ביותר, תוך שמירת שיקול דעתו.

כדי להבין את הסביבה שבה השתרש שם משפחה כגון Camaioli, יש לשחזר את מצבם של יהודי טוסקנה ומרכז איטליה במאות ה-XV וה-XVI. Robert Bonfil תיאר בצורה מופתית את חברה יהודית זו של הרנסאנס: לא גטו בלתי משתנה ולא אינטגרציה שלווה, אלא איזון בלתי יציב בין שותפות בתרבות הסביבה לבין נאמנות לתורה, בין סובלנות נסיכותית לבין אי-ביטחון משפטי [Bonfil, 1994].

יהודי מרכז איטליה חיו אז לרוב בקהילות קטנות, סביב עיסוק בהלוואות בריבית על-פי רשיון מן השלטונות המקומיים, אך גם במסחר, ברפואה ובמלאכות. הפיצול המדיני של חצי האי — דוכסויות, רפובליקות, המדינות האפיפיורניות — הפך כל מקום מגורים לזיכיון ניתן לביטול, הכפוף ל-condotte, חוזים אלה שהסדירו את התיישבות המשפחות. ניידות כפויה זו מסבירה בחלקה את היווצרות השמות הטופונימיים: משפחה שהוגלתה נשאה עמה את שם העיר שעזבה.

הקמת הגטאות, החל מונציה בשנת 1516 ואחר-כך בעקבות הבולה Cum nimis absurdum משנת 1555, שינתה בהדרגה גאוגרפיה זו. אולם טוסקנה של המדיצ'י צעדה בדרך שונה בחלקה: הדוכסות הגדולה עודדה, באמצעות ה-Livornine שבסוף המאה ה-XVI, את התיישבות היהודים בLivorno ובPisa, ופתחה פרק מכריע שנדון בו להלן. בהקשר זה, היצירה האינטלקטואלית והאמנותית היהודית נותרה ער ופורייה: כתבי-יד עבריים מוארים מאיטליה, שחקרה Giulia Tamani, מעידים על עידון של תרבות ספר המושרשת עמוקות בקהילות חצי האי [Tamani, 2010].

שום היסטוריה של שם משפחה יהודי טוסקני לא תוכל להתעלם מליבורנו. עם הזכויות שהעניקו בית מדיצ'י בסוף המאה ה-XVI, הפכה העיר למוקד משיכה גדול ליהודי הים התיכון המערבי, ובמיוחד לאומה היהודית הפורטוגזית — אותן משפחות ספרדיות שמוצאן מחצי האי האיברי ומגילויי המרנות שלו. Lionel Lévy עקב אחר עלייתה של אומה פורטוגזית זו בין ליבורנו, Amsterdam וTunis, והראה כיצד תפקדה ליבורנו כצומת מרכזי בתפוצה הספרדית בין 1591 ועד המאה ה-XX [Lévy, 1999].

הקהילה הליבורנית הצטיינה בקוסמופוליטיות שלה: בה מצאו את מקומם ספרדים פורטוגזים וספרדים, כמו גם איטלקים, יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח. שמות איטלקים מקוריים התמזגו עם שמות משפחה איבריים, והנדידה של המשפחות בין שתי גדות הים התיכון ערבבה את הלינאג'ים. Lévy תיאר, עד לדמויותיו האחרונות, את עולמם המיוחד כל כך של אותם "ליבורנאים", נושאי זהות איטלקית ומדיטרנאית כאחד [Lévy, 1996].

סביר להניח — מבלי שהתיעוד שנסקר יוכיח זאת לגבי השם Camaioli בפרט — שיכול היה שם משפחה טוסקני, דרך תיווכה של ליבורנו, להתפשט לעבר צפון אפריקה. השפעתה של ליבורנו הפכה אכן שמות איטלקים רבים לשמות הנוכחים בקהילות Tunis, Tlemcen ובמקומות אחרים במגרב, באמצעות הסוחרים והמשפחות שהשתקעו בשתי גדות הים [Lévy, 1999]. אפשרות זו נותרת פתוחה; אנו מציינים אותה כהשערה, ולא כעובדה מבוססת לגבי לינאג' מסוים זה.

ההמשך המגרבי של האונומסטיקה היהודית האיטלקית ראוי להתייחסות נפרדת. הקהילות בצפון אפריקה — תוניס בראשן, אך גם אלו שבמערב אלג'יריה — קלטו לאורך הדורות משפחות הידועות כגורניים או גראנה, כלומר "ליווורניות", ששמותיהן האיטלקיים נותרו מזוהים. Eliahou-Éric Botbol, במחקרו על הקהילה היהודית של Tlemcen, ועיינות הגנזים הרבניים של Sidi Bel Abbès מעידים על עושרן של קהילות אלג'יריות אלו, שבהן השתלבו יחדיו שורשים ילידיים, ספרדיים ותוספות ליווורניות [Botbol, 2000] ; [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].

אין דבר במקורות שנסקרו המקשר ישירות את השם Camaioli לקהילות אלו; אולם המנגנון הכללי של פיזור שמות המשפחה האיטלקיים אל המגרב מעוגן היטב בעדויות. כאן הוא המקום שבו הזיכרון המשפחתי והארכיון נכנסים לדיאלוג: מסורת בעל-פה המייחסת ענף Camaioli לצפון אפריקה תמצא, בתולדות הדיאספורה הליווורנית, מסגרת אפשרית — מבלי שתהווה כשלעצמה הוכחה. ההיסטוריון שומר על האפשרי ומסרב לוודאי.

מחזוריות השמות הזו ממחישה אמת כוללת יותר על מצב היהודים בגולה: הזהות עוברת בשם לא פחות מאשר בתורה, ושם המשפחה הופך לארכיון חי של מסלולים שהמסמכים לעתים איבדו. Isaiah Berlin, בהרהוריו על הנחלה היהודית, הדגיש עד כמה עיצב ניסיון הגלות תודעה מיוחדת של זמן, שייכות וזיכרון [Berlin, 1973]. השם, מנקודת מבט זו, אינו תווית כי אם חוט המתוח בין הדורות ובין החופים.

מעבר לחקירה התיעודית, שם משפחה נושא עמו נטל זיכרון שאין הארכיון לבדו יכול למצותו. במסורת היהודית, השם אינו ניטרלי לעולם: הוא מחיל את הפרט בתוך שרשרת, מקשר אותו לאבותיו, לעיתים למקום, לעיתים למידה או למלאכה. המחשבה היהודית הרבתה להתבונן בכוחו של השם ושל הדיבור המועבר. Léon Askénazi עמד על האופן שבו המסורת היהודית תופסת את עצמה כהעברה חיה, שבה כל דור מקבל מורשת ומחדש אותה [Askénazi, 1999].

Armand Abécassis, בחוקרו את מניעי התשוקה והזיכרון במחשבה היהודית, הראה כי הזהות אינה מצטמצמת לנתון ביולוגי אלא מתעצבת בנאמנות לסיפור מכונן [Abécassis, 1987]. שם פטרונימי כגון Camaioli, כשהוא נישא ומועבר מדור לדור, שותף לעבודת הזיכרון הזו: הוא מעיד על מוצא — אמיתי או חלום — ומחייב את נושאו בתוך היסטוריה גדולה ממנו.

ממד זה, השייך לזיכרון המועבר יותר מאשר להיסטוריה המוכחת, אינו פחות ממשי מכך. Yerushalmi הראה כי עבור העם היהודי, הזיכרון הקולקטיבי קדם פעמים רבות להיסטוריה הביקורתית וחרג ממנה [Yerushalmi, 1984]. הפילוסוף וההיסטוריון של המחשבה Maurice-Ruben Hayoun אף הזכיר עד כמה הפילוסופיה היהודית קשרה את עצמה בלא הרף לשאלת הרציפות והנאמנות לאורך מאות שנות גלות [Hayoun, 2023]. החיבור שלפנינו, בכבדו את השם Camaioli, אינו אלא מחיל בתורו עקבה נוספת בשרשרת ההעברה הארוכה הזו.

בסיום מסע זה, מה שניתן לקבוע על השם Camaioli בוודאות נאמר במילים ספורות: מדובר בשם משפחה יהודי-איטלקי, המאושר במדריך העיון של Samuele Schaerf משנת 1925 [Schaerf, 1925]. כל השאר — מוצאו התוסקני הסביר בסביבות Camaiore, הפצתו האפשרית דרך ערוץ Livorno אל הדיאספורות המגרביות — נמצא בגדר השערה סבירה, המושתתת על הידע הכללי של האונומסטיקה ושל ההגירות היהודיות באיטליה ובים התיכון [Bonfil, 1994] ; [Lévy, 1999].

צניעות זו היא מידה של היסטוריון. במקום לבנות יחס-יוחסין מחמיא, העדיף הספר הגדול הזה להשיב נאמנה את המסגרת — התוסקנית, הליבורנית, הים-תיכונית — שבתוכה שם כזה מקבל משמעות, תוך שהוא מסמן בכל צעד את הגבול שבין המבוסס לבין המשוער. השם Camaioli נותר כך חלון פתוח אל ההיסטוריה של דיאספורה שידעה, יותר מכל אחרת, לעשות מן הזיכרון ומן השם שומרי-הרצף שלה [Yerushalmi, 1984] ; [Berlin, 1973].

יהי רצון שרשימה זו תשמש נקודת מוצא למחקרי ארכיון עתידיים — בפנקסי הקהילות של Toscane, בארכיוני Livourne, במסמכי הקהילות היהודיות של הים התיכון — שהם לבדם יוכלו להפוך את הסביר למבוסס.