משפחת Caffaz

המקור הראשוני לכל חקירה בדבר לינאז' Caffaz נותר ספרו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שיצא לאור בפירנצה בשנת 1925 [Schaerf, 1925]. עבודה זו, שנותרה זמן רב הכלי המרכזי לחקר שמות המשפחה של יהודי איטליה, מונה מאות שמות ומציעה, במידת האפשר, פרשנות למקורם — טופונימי, מקצועי, פטרונימי, או כזה הנובע מייחודם הלשוני של הקהילות. הכללת השם Caffaz בקורפוס זה מעידה שנשאוהו אכן משפחות יהודיות בחצי האי, ולא כהשערה רטרוספקטיבית בלבד.

האונומסטיקה היהודית האיטלקית מצטיינת בעומקה ההיסטורי ובגיוונה. יהודי איטליה מהווים אחת מהתפוצות העתיקות ביותר במערב אירופה, הנוכחים בחצי האי מאז התקופה הרומית, ושמותיהם משקפים הן את ההשרשות הממושכת הזו והן את ההשפעות שהביאו עמן גלי ההגירה האשכנזים, הספרדים והלבנטיניים. בתוך פסיפס זה ניתן להבחין בכמה קטגוריות של שמות משפחה: שמות הנגזרים מערים ומקומות מוצא, שמות הנובעים ממקצועות, שמות עבריים שתורגמו או עוברו התאמה, ושמות המשקפים מאפיינים גופניים או כינויים.

השם Caffaz, במראהו החיצוני, מזמין כמה קריאות שהפרק הבא יבחן. החשוב כאן הוא טיב המקור: Schaerf עבד על בסיס רשימות קהילתיות, פנקסים ותיעוד שהיה נגיש באיטליה שבין שתי מלחמות העולם, בתקופה שבה ארכיוני הקהילות — של רומא, ליבורנו, ונציה, Ferrare, Mantoue ועוד רבות — נותרו ברובם פתוחים לעיון. הכללת השם Caffaz בקטלוג שלו מעניקה לו אפוא מעמד של עובדה תיעודית מבוססת.

Robert Bonfil, במחקרו המרכזי על החיים היהודיים באיטליה של הרנסנס, הראה עד כמה יצרו קהילות חצי האי רקמה צפופה ומובדלת, שבה לכל עיר הייתה פיזיוגנומיה חברתית, דתית ותרבותית משלה [Bonfil, 1994]. בתוך מארג זה של קהילות עירוניות — עם בתי הכנסת שלהן, החברות שלהן, הבנקאים שלהן ולמדניהן — מצאו משפחות כמו Caffaz את מקומן. שם המשפחה אינו אובייקט מנותק לעולם: הוא משתרש בגיאוגרפיה קהילתית, ברשתות של בריתות נישואין ובמסלולים מקצועיים שהיוו את מארג החברה היהודית באיטליה. לשחזר את השם פירושו אפוא, בראש ובראשונה, להחזירו אל תוך אותו עולם שאת עושרו ומורכבותו השיב Bonfil לחיים.

פרשנות משמעות השם Caffaz נותרת, לאור התיעוד הקיים, בגדר השערה מנומקת ולא ודאות. מספר כיוונים ראויים להצגה, כל אחד עם ראיותיו ומגבלותיו, מתוך כבוד לעיקרון שלפיו ההיסטוריון אינו רשאי למלא את חסרי הידע בהמצאה.

כיוון ראשון, שכיח באונומסטיקה היהודית הים-תיכונית, מקרב שמות בעלי מבנה פונטי זה לשורש השמי המציין את מושג הקפיצה או הדילוג — בעברית ובערבית, השורש ק-פ-ז (קפץ / qafaza) נושא משמעות זו. לפי קריאה זו, השם עשוי לנבוע מכינוי, בתהליך מוכר שבו תכונת אופי או מאפיין התנהגותי מתגבשים לכלל שם משפחה. השערה זו נותרת ספקולטיבית: אף מקור שנסקר אינו מאשש אותה במפורש, ואין להציגה אלא בהסתייגות.

כיוון שני הוא הקריאה הטופונימית. פטרונימים יהודיים איטלקיים וספרדיים רבים נגזרים משמות מקומות, ואין בצלילו של השם כדי לשלול קשר ליישוב ים-תיכוני או לבנטיני. יהודים פורטוגלים וספרדים שאיכלסו את Livourne ומשם התפשטו אל Amsterdam, Tunis וכלל האגן הים-תיכוני, נשאו לעיתים קרובות שמות שחתמו עליהם מסלולי נדודיהם, כפי שניתח בדקדקנות Lionel Lévy במחקרו על ה"אומה היהודית הפורטוגלית" [Lévy, 1999]. בהקשר זה, שם כגון Caffaz עשוי להיות צורה מאיטלקת או מלועזת של פטרונים ממוצא איברי או לבנטיני, שעוות בהעתקות עוקבות — תופעה שכיחה בקהילות שבהן כתבו לסירוגין עברית, איטלקית, קסטיליאנית או פורטוגלית.

המגוון הגרפי מהווה, אגב, אחת הקשיים הגדולים באונומסטיקה היהודית. שם אחד עשוי להופיע בצורות שונות בהתאם לנוטריון, לרב או לסופר שרשמו — עם דיגום עיצורים או בלעדיו, עם סיומות משתנות, עם שקילויות בין אותיות סמוכות. גמישות זו מסבירה מדוע זיהוי משפחה לאורך הדורות מחייב ביקורת מקורות קפדנית. כפי שציינה Colette Sirat ביחס לטקסטים כתובי-יד, ההעברה בהעתקה מכניסה בהכרח גרסאות שרק מחקר מדוקדק של עדי הנוסח מאפשר להתירן [Sirat, 1983].

בסיומו של בחינה זו, אין לקבוע כל אטימולוגיה בוודאות מוחלטת. המעמד ההשערתי של פרק זה מאומץ במכוון: הוא מציג השערות סבירות, מבוססות על חוקיות האונומסטיקה הים-תיכונית, מבלי לכונן אותן לעולם כעובדות. כאן המקום שבו המסורת — המשמעות שנושאי השם עשויים היו לייחס לו — ועולם הארכיון עונים זה לזה מבלי שאישרו זה את זה עדיין במלואם.

כדי להבין מהי יכולה הייתה להיות קיומה של משפחה יהודית איטלקית הנושאת את השם Caffaz, יש לשחזר את המסגרת ההיסטורית שבה השתלבו הקהילות של חצי האי. הנוכחות היהודית באיטליה נמנית עם הרציפות ביותר באירופה: מאז העת העתיקה הרומית ועד לעת החדשה, שמרו על עצמן קהילות ברומא, בדרום, ולאחר מכן בערי המרכז והצפון — ונציה, Ferrare, Mantoue, Florence, Livourne, Ancône, ועוד רבות אחרות.

Robert Bonfil תיאר את החברה היהודית של הרנסנס כעולם משולב ומובחן כאחד, החדור עמוקות בתרבות הסביבה תוך שמירה על זהותו הדתית והקהילתית [Bonfil, 1994]. היהודים האיטלקים עסקו במקצועות מגוונים — הלוואות על משכון, מסחר, רפואה, מלאכת יד, ומלאכות הספר — והשתתפו בחיים אינטלקטואליים עזים שבהם התמזגו הלמדנות הרבנית המסורתית, הפילוסופיה והאמנויות. מוסד הגטו, החל מן המאה השש-עשרה, שינה את תנאי קיום זה מבלי לשבור את חיוניותו היוצרת.

תרבות הספר והכתב המיוחד תפסה בעולם זה מקום מרכזי. הקהילות היהודיות באיטליה היו בין הראשונות שאימצו את הדפוס העברי, ומסורת כתבי היד המאוירים הגיעה שם לשיא נדיר של הדר. Giulia Tamani הקדישה מחקר מעמיק לכתבי היד העבריים המעוטרים שנוצרו באיטליה, המעידים על עידון אסתטי ועל עושר רוחני של קהילות אלה [Tamani, 2010]. משפחה כמו Caffaz התנהלה ביקום זה שבו הספר — בין אם היה של תפילה, של חוק או של מדע — היה לב תשתית ההעברה בין הדורות.

המחשבה היהודית האיטלקית לא נתפסה כמבודדת: היא השתלבה בפריסה הארוכה של הפילוסופיה היהודית מימי הביניים ועד לעת החדשה, שאת שלביה הגדולים תיאר Maurice-Ruben Hayoun [Hayoun, 2023]. קהילות חצי האי ירשו את המסורת הפילוסופית היהודית-ערבית והספרדית, שאותה קראו מחדש לאור ההומניזם והרנסנס. מחזור הרעיונות והאנשים עשה את היהודים האיטלקים למוקד של פעילות רוחנית עזה.

במסגרת זו — של גולה עתיקה, עירונית, מלומדת ויוצרת — יש לדמיין את שושלת Caffaz. מעמדו "המבוסס" של פרק זה נובע מכך שהוא נשען כולו על מקורות מחקריים סמכותיים; הוא מתאר לא את המשפחה עצמה, שתיעודה הישיר נותר דל, אלא את העולם שממנו השתייכה בהכרח.

ההיסטוריה של המשפחות היהודיות באיטליה אינה מסכינה עם גבולות חצי האי. אגן הים התיכון היווה מרחב של תנועה מתמדת, שבו קהילות איטליה, צפון אפריקה, הלבנט וחצי האי האיברי היו קשורות זו לזו בסחר, בברית נישואין ובסולידריות דתית. הלינאז' Caffaz, כמו משפחות איטלקיות רבות אחרות, עשוי היה לידע המשכים והסתעפויות במרחב פתוח זה.

המקרה של Livourne הוא, מבחינה זו, מופתי. נמל חופשי שנוסד תחת חסות ה-Médicis, עיר טוסקנה זו משכה אליה כבר מסוף המאה ה-16 "אומה יהודית פורטוגזית" חשובה, שאת תולדותיה ותפוצתה תיאר Lionel Lévy [Lévy, 1996]. מ-Livourne נדדו משפחות יהודיות לכל רחבי המגרב והלבנט — Tunis בפרט, שבה הקהילה Grana (הליוורנים) הקימה קבוצה נפרדת ומשגשגת [Lévy, 1999]. רשתות אלו הסיעו שמות כשם שהסיעו סחורות, ואין זה נדיר שפטרונים המתועד באיטליה מופיע מחדש, בצורה קרובה, בקהילות צפון אפריקה.

הקהילות היהודיות של אלג'יריה מציעות, לעניין זה, שדה תצפית יקר. Eliahou-Éric Botbol תיאר את חיי קהילת Tlemcen ואת גורלה, מרכז עתיק של יהדות צפון-אפריקאית [Botbol, 2000], בעוד שהארכיונים הרבניים של Sidi Bel Abbès שומרים את הזיכרון של משפחות האזור [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. באזורים אלה, שבהם התמזגו יהודים מקומיים, ספרדים וליוורנים, לא היו פטרונים ממוצא איטלקי נדירים — עדות להגירות שקישרו בין שתי גדות הים התיכון.

יש עם זאת לנהוג בזהירות: לקבוע רצף ישיר בין משפחת Caffaz שבאיטליה לבין בעלי שמות דומים אפשריים בצפון אפריקה יהיה בגדר השערה חסרת ביסוס. מה שניתן לקבוע בסבירות הוא קיומן של רשתות שהפכו המשכים כאלה לאפשריים — לא מציאותם במקרה הספציפי שבפנינו. מעמדו "הסביר" של פרק זה משקף את היושר המתודולוגי הזה: הוא מתאר מסלולים אפשריים, הנגזרים מהדינמיקות הכלליות של הדיאספורה הים-תיכונית, מבלי לייחס אותם ללינאז' Caffaz אחרת מאשר בדרך של היפותזה.

מעבר לעובדות המוכחות, שושלת חיה גם במה שהיא מוסרת מעצמה: הסיפורים, המנהגים, והתודעה של השתייכות להיסטוריה. מימד זה, שאינו נשמר ברובו בארכיון, אינו פחות מציאות חיונית של קיומן של משפחות יהודיות. זהו תחום הזיכרון, הנבדל מן ההיסטוריה אך לא פחות ראוי לתשומת הלב.

Yosef Hayim Yerushalmi הראה בדרך מופת כי ליהדות יחס ייחודי אל העבר: המצווה לזכור — זכור — קודמת למפעל ההיסטוריוגרפי ועולה עליו [Yerushalmi, 1984]. הזיכרון היהודי מועבר דרך הטקס, הליטורגיה, קריאת הטקסטים וסיפור המשפחה, יותר מאשר דרך הכרוניקה המלומדת. משפחה כמו Caffaz חיה, כמו כל המשפחות היהודיות, במתח פורה זה שבין הזיכרון המועבר לבין השכחה הבלתי-נמנעת.

המחשבה היהודית עסקה תמיד במשמעות של מסירה זו. Léon Askénazi הדגיש את הצורך לחשוב על המסורת לא כעל ירושה קפואה, אלא כעל דבר חי, המתחדש בכל עת על ידי כל דור [Askénazi, 1999]. Armand Abécassis, מצדו, הראה עד כמה המחשבה היהודית שורשת בחוויה של תשוקה וחיפוש, מן המדבר אל ההבטחה [Abécassis, 1987]. הגות זו מאירה מה שיכול היה להיות האופק הרוחני של משפחה יהודית איטלקית: יחס אל הטקסט, אל הלימוד ואל זיכרון האבות, שעיצב את הזהות לאורך הדורות.

יש להכיר כאן במגבלת המפעל. הסיפורים הייחודיים לשושלת Caffaz — מסורותיה הבעל-פה, דמויותיה הבולטות, מקומות הזיכרון שלה — לא הגיעו אלינו בצורה מתועדת שניתן לדווח עליה בוודאות. פרק זה שייך אפוא לרשום הזיכרון והמוסר: הוא משחזר את המסגרת הרוחנית והמֶמוֹרִיאַלִית שבה הייתה המשפחה שרויה בהכרח, מבלי לטעון לשחזור זיכרונות מדויקים שאינם נגישים לנו. לכבד שושלת פירושו גם לדעת לנקוב בשמו של הדממה שם שהיא שוררת, ולא להחליפה בבדיה.

השם Caffaz, המאושר על ידי Schaerf, חוצה את המאות כחוט דק אך ממשי, המקשר משפחה להיסטוריה הארוכה של יהודי איטליה ובמובן רחב יותר, למצב היהודי בגולה. פרק אחרון זה שואף להביא לדיאלוג בין מה שהארכיון קובע ובין מה שהמחשבה מאפשרת להבחין.

המצב היהודי בגולה היה, במשך מאות שנים, מסומן במתח מתמיד בין שורשיות ובין שבריריות, בין שילוב ובין ייחוד. Isaiah Berlin ניתח בדקדקנות את הפרדוקסים של מצב מודרני זה, הנתון בין השאיפה להשתייכות ובין הנאמנות לזהות סינגולרית [Berlin, 1973]. המשפחות היהודיות באיטליה, עתיקות ומשולבות עמוקות בתרבות, חיו את הדואליות הזו בעוצמה: איטלקיות בשפה, בתרבות ובקשר לאדמה, יהודיות באמונה, בזיכרון ובסולידריות הקהילתית.

הקיום המתמשך של שם אחד לאורך תהפוכות ההיסטוריה — גירושים, גטאות, אמנציפציה, ואחר כך המבחן הטרגי של המאה ה-20 — מעיד על חוסנן של הלינאות הללו. העובדה שהשם Caffaz נרשם על ידי Schaerf בשנת 1925 [Schaerf, 1925], ערב השעות האפלות ביותר בהיסטוריה היהודית האירופית, מקנה לו ערך עדות מיוחד: הוא מאשר נוכחות, מקבע זיכרון, מציל שם מן המחיקה.

הצומת שבין הזיכרון וההיסטוריה מגיע כאן לנקודת שיאו. הארכיון — רשומת Schaerf, המסגרת שהשיב Bonfil [Bonfil, 1994], הרשתות שתיאר Lévy [Lévy, 1999] — מאשר את קיום הלינאה ואת סביבתה. הזיכרון — משמעות השם, התודעה של רציפות — בא לאכלס אותה מבלי שניתן תמיד להתאים ביניהם באופן מושלם. מעמדו "הסביר" של פרק זה מכיר בתחום אי-הוודאות הפורה הזה, שבו ההיסטוריון ושומר הזיכרון עובדים בצוותא. לינאת Caffaz עומדת שם, בצומת שבין הידוע ובין המועבר, נציגה ראויה של עם שהיסטוריתו אינה ניתנת להפרדה מזיכרונו.

בסיומו של מסע זה, מופיעה שושלת Caffaz כמשפחה יהודית מאיטליה, שקיומה מעוגן במקור הייחוסי המרכזי שהוא חיבורו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925) [Schaerf, 1925]. סביב גרעין תיעודי מוצק זה, שאף הספר הגדול הזה להחיות — לא את הכרוניקה הבלתי-ניתנת לאיתור של משפחה מסוימת, אלא את העולם שהיה נחלתה: עולמן של הקהילות היהודיות בחצי האי, עתיקות, עירוניות ובעלות תרבות ספרותית, כפי שתיאר אותן Robert Bonfil [Bonfil, 1994]; עולמן של הדיאספורות הים-תיכוניות הקשורות זו בזו על ידי מסחר ונדידה, שאת מסלוליהן עקב אחריהם Lionel Lévy [Lévy, 1999, 1996]; ולבסוף, עולמם של הזיכרון והמחשבה היהודיים, שבהם מצוות הזכירה מעצבת את הזהות, על פי ניתוחו של Yerushalmi [Yerushalmi, 1984].

החיבור נזהר להבחין בקפדנות בין המוכח, בין הסביר ובין מה שנותר בגדר השערה. אטימולוגיית השם נותרת בלתי-ודאית; ההמשכים האפשריים של המשפחה מחוץ לאיטליה הם בגדר השערה בלבד; הסיפורים המיוחדים לשושלת חומקים מן התיעוד. יושר אפיסטמי זה אינו מפחית מכבוד הדברים — אלא מעניק להם כבוד הראוי. שכן לשחזר שושלת פירושו גם לדעת לכבד את גבולות הידיעה, ולעולם לא להמיר עובדה בבדיה.

שמה של Caffaz, שניצל מן השכחה בזכות מלאכת המחקר של Schaerf ושב ונתון בהקשרה הרחב של ההיסטוריה היהודית האיטלקית והים-תיכונית לאורך הדורות, נותר עד יקר. הוא מזכיר כי כל שם-משפחה הוא שבר של סיפור גדול יותר, וכי זיכרונו של עם מורכב ממכלול שמות אלה — שהועברו, שנחקרו ושנשמרו.