משפחת Cacoub

כל שושלת מתחילה בשם, והשם Cacoub נושא בעצמו חידה שלא פתרו בו האונומסטיקאים אלא בצורה חלקית. Joseph Toledano, בעבודתו ההיווחסת על שמות משפחה יהודיים של צפון אפריקה, מדרג את Cacoub בין שמות המשפחה בעלי מקור ערבי שמשמעותם המדויקת אינה ברורה, אך נוטה להשערה של אתנוני — כלומר שם הנלקח ממקום מוצא [Joseph Toledano, Une histoire de familles ; ref:1]. זהירות זו היא של החוקר ההגון: היא מכירה בגבול הידע ולא משדלת אטימולוגיה נוחה.

השם נתון בכמה כתיבות מתועדות. לצד הצורה הקנונית Cacoub קיימות בו זמנית Cacoube, Kakoub ו-Cacub. המדווחים האונומסטיים מציבים בפירוש שקילות בין Cacoub ל-Kakoub, ומחבירים זה לזה כשתי תעתיקים של אותו שם משפחה ערבי שעבר לצרפתית בתיווך קולוניאלי [רפרטוריון שמות היהודים של צפון אפריקה, Harissa ; ref:12]. ריבוי כתיב זה אינו אנומליה כלל: הוא חותם של כל השמות המגרביים, שנכתבו פעם על פי הפונטיקה הצרפתית, פעם לפי השימוש האיטלקי או המקומי, לפי טעם פקידי הרישום האזרחי וסופרי הקהילה.

האם יש להתקרב את Cacoub לשורש השמי של השם Yaʿaqov — Jacob — כפי שחלקים הניחו בדבר שמות משפחה שכנים? זהירות נדרשת: שום מקור היווחסות אינו קובע זאת בחוקה, וToledano אינו נשמע לזה, מעדיף את ההשערה הטופונימית [Joseph Toledano, Une histoire de familles ; ref:1]. לחקר שמות היהודים של תוניסיה יש לפנות בתועלת למפקד שהכין Paul Sebag, שנאבק לקבוע משמעות לכל אחד משמות המשפחה התוניסאים [Paul Sebag, Les noms des Juifs de Tunisie ; ref:12]. לתחום המרוקאי הסמוך, יצירתו הקלסית של Abraham Laredo נותרת הכלי חיוני [Abraham I. Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, 1978].

בזהירות זו עצמה קוראים לימוד. היהדות תמיד הזכירה את השם כקדוש, מופקד בו זיכרון וזהות; לא להמציא משמעות שהמקורות אינם נותנים, זה עוד להוקיר את דרישת האמת שהיא בליבו של ההלכה והמסורת החכמה של ישראל — זו המעדיפה ספק מוכח על פני ודאות משודלת.

אם שם Cacoub נותר קשור לעיר אחת בלבד, זה כי תוניס הייתה, עבור שושלת זו כמו עבור כל כך רבות אחרות, אדמת עיגון אמיתית. הקהילה היהודית בתוניסיה נמנית עם העתיקות ביותר בים התיכון, והיסטוריתה, המתוארת בצורה מצוינת על ידי Paul Sebag, משתרעת מהעת העתיקה ועד לימינו, וחוצה את השלטונות הפניקיים, הרומיים, הביזנטיים, הערביים, ההפסדיים, העOttoman, ואז את הנציבות הצרפתית [Paul Sebag, Histoire des Juifs de Tunisie ; ref:8].

בתוניס, החיים היהודיים התארגנו זמן רב סביב הhara, השכונה היהודית של המדינה, שם התרכזו בתיכנסיות, ישיבות, סדנאות של נוסעים וחנויות של סוחרים. הקהילה ידעה הבחנה עתיקה בין ה-Twansa, יהודים ילידיים בהתיישבות ארוכת טווח, ובין ה-Grana, שהגיעו מ-Livorno ומאיטליה החל במאה ה-17 [Paul Sebag, Histoire des Juifs de Tunisie ; ref:8]. זה בתוך הרשת הצפופה הזאת, בין מדינה ועיר מודרנית, שכנראה כתובה היסטוריית ה-Cacoub, אנשי תוניס הקשורים לעירם.

המאה ה-19 שינתה לעומק את הקהילה הזאת. הפתיחות הכלכלית של המדינה, ההשפעה הגדלה של הכוחות האירופיים, ואחר כך ההתקנה של הנציבות הצרפתית ב-1881, פתחו ליהודי תוניסיה את הגישה לבית הספר, לעיסוקים חופשיים ולתרבות צרפתית [André Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord ; ref:4]. ה-Alliance israélite universelle פרסה שם את רשת בתי הספר שלה, בעלת מלאכה של התערבות שלה Claire Rubinstein-Cohen תיארה בעדינות את ההשפעות, עבור הקהילה הסמוכה של Sousse, כמו המעבר "מהמזרחיות להמערביות" לאורך מאה שנה של היסטוריה [Claire Rubinstein-Cohen, Portrait de la communauté juive de Sousse ; ref:7].

זה המוטציה הזאת שעשתה אפשרית, לדור הבא, העלייה של בן של תוניס לכבודות הגבוהים ביותר של האמנות הצרפתית. שושלת Cacoub ממחישה כך, בדגם מוקטן, את התנועה הגדולה שדרכה יהודי תוניסיה, מבלי לוותר על עיגונם, נפתחו לאופקי העולם. בכך הם השתתפו בגמלא קרדינלית של זכרון ישראל: טיפול בלימוד ובהעברה, המאפשרת לכל דור לחרוג את המצב שהתקבל מבלי לבגוד בהירושה.

המאה העשרים הייתה, ליהודי תוניס, מאת הנסיונות וההעלם. מלחמת העולם השנייה היכתה בקשיות: בין נובמבר 1942 למאי 1943, תוניס הייתה המדינה היחידה במגרב שחוותה כיבוש גרמני ישיר, עם הכל שלווה של הגזלות, עבודה כפויה שהוטלה על גברים יהודים, שדוד ונחבלות [Paul Sebag, Histoire des Juifs de Tunisie ; ref:8 ; Michael M. Laskier, North African Jewry in the Twentieth Century ; ref:5]. הקהילה של טוניס, שבה גרו Cacoub, עברה חודשים אלה של חרדה לפני שחרור הארץ בידי כוחות בעלות הברית.

שנות-לאחר-המלחמה, ואחר-כך עצמאותה של תוניס ב-1956, סימנו את תחילת יציאה ענקית. בין שנות ה-1950 וה-1960, כמעט כל יהודי תוניס עזבו את הארץ, חלוקים בין צרפת ובין מדינת ישראל שהוקמה לאחרונה [Michael M. Laskier, North African Jewry in the Twentieth Century ; ref:5 ; André Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord ; ref:4]. אלה שקיבלו את התרבות הצרפתית ולעתים קרובות גם את האזרחות, הגיעו בעיקר לפריז, מרסיל וערים גדולות של מטרופולין. Cacoub משתתפים בתנועה זו: האדריכל Olivier-Clément Cacoub, שנולד בטוניס, מת בפריז, כמו כל כך הרבה מקורואים שלו שהיסטוריה נשאה מחוף אחד של הים התיכון לחוף השני [Wikipédia, Olivier-Clément Cacoub].

התפזורות זו לא הייתה רק שבר; היא המשיכה את הניסיון היהודי הארוך של גלות ובנייה מחדש. המסורת של ישראל, שעוצבה על ידי יציאות ברציפות, עשתה מנסיון ההעלם בית-ספר לאמונים: שמור, בארץ חדשה, את הזכרון של הארץ שנעזבה. השושלת Cacoub, שהושתלה מטוניס לפריז, מגלמת את ההמשכיות הזו על-פני הקרע — כושר זה להישאר עצמו תוך פנייה מחדש של חייו במקום אחר, שהוא אולי הגדול ביותר של המעלות שלה של הגלות.

עם Olivier-Clément Cacoub השם, שהיה למשך זמן דיסקרטי, הגיע לאור מלא של ההיסטוריה. נולד ב-14 באפריל 1920 בתוניס, מת ב-27 באפריל 2008 בפריז, היה אדריכל צרפתי ממוצא יהודי-תוניסאי, שקריירה שלו נמנית עם הרועמות ביותר של דורו [ויקיפדיה, Olivier-Clément Cacoub]. ב-1953 זכה בפרס הגראן פרי דה רום הראשון, הנחמד החוקי ביותר שאדריכל שהוכשר בצרפת יכול היה לקבל אז, הצדקה שאושרה בהודעת הפטירה שלו [Le Moniteur, « Décès de l'architecte Olivier-Clément Cacoub »].

גורלו התהפך כאשר הנשיא התוניסאי Habib Bourguiba, שזה עתה הגיע לשלטון, פנה לבחור זה בן השלושים בערך כדי לבנות את הארכיטקטורה הציבורית שתגשם את המודרניות של האומה העצמאית [Centre Jacques-Berque, « Le président, la mer et l'architecte » ; UMIFRE]. במהלך כמעט כל הנשיאות של Bourguiba, Cacoub נשאר ה-« אדריכל-יועץ » שלו: הוא תכנן את שני הארמונות הנשיאותיים של Carthage וSkanès, ועיצב מחדש את Monastir, עירו המולדת של הנשיא [E. Touiti, Archibat n°48, Academia]. הוא היה גם בונה של תוניסיה תיירות, מעצב את האדריכלות המלונות של החוף שהייתה אמורה לפתוח את המדינה לעולם [Centre Jacques-Berque, « Le président, la mer et l'architecte »].

יצירתו זרמה הרבה מעבר לגבולות התוניסיים. עבודה בסגנון בינלאומי, Cacoub מימש מבנים רבים בצרפת ובכל העולם, בעיקר באפריקה, שבה הארכיטקטורה ההנדסית שלו סימנה מספר מדינות צעירות שהיוצאות מהדה-קולוניזציה [E. Touiti, Archibat n°48, Academia ; Le Moniteur]. הוא היה אפוא, במובן הליטראלי, אדריכל של אומות: הנחת את אמנותו לשירות עמים המחפשים ביטוי מובנה של הריבונות שלהם.

בנתיב זה קוראים את קיום הערך שהמסורת היהודית מחזיקה בהערכה גבוהה: הנחת הידע והכישרון לשירות העיר, הטבעה בחיים הקולקטיביים. בן קהילה מיעוט של תוניס, Olivier-Clément Cacoub בנה את דירות השלטון של מדינה רוב-בה מוסלמית, וישם את הדעת לשירות המולדת הקדומה שלו בנאמנות לאחר עזבותה. יש כאן דמות דוגמתית של היחס לאחר וללזר שהזיכרון של ישראל הכניס לכבוד פעמים רבות: הכלי שלו, דרך יצירתו, תורם לשגשג ולאיפור של הארץ המקבלת אותו — קיים בדרכו שלו את הדרישה העתיקה לחפש את טובת העיר.

השושלת Cacoub מציגה פרדוקס מדהים : שם משפחה בעל נדירות קיצונית, המעודד במקום יחיד בלבד, ובכל זאת מעוטר בתהילה עולמית. המתח בין דיסקרטיות של שם המשפחה והשפעתה של דמות אחת מזמינה להעמקה בשאלה : מה משמעות ההיסטוריה של משפחה תיעוד שלה דל.

שם — כי אף כתב יד מתוך הקורפוס הנחקר עדיין לא מזכיר את השושלת, וההיסטוריות הגנאלוגיות חסרות — הארכיון העתכידי משלים בעקבות בוהק של חיים ציבוריים. איננו יודעים את המלאכות של קדמוני ה־hara, ולא את הרבנים או הסוחרים שנשאו שם זה במאות שעברו ; השתיקת המקורות על הדורות הקדומים היא ממשית, וההגינות דורשת שלא נמלא אותה בהמצאה. אך ההיסטוריה של Olivier-Clément Cacoub, בתיעוד עשיר, מאירה לאחור את כל השושלת : היא מעידה כי שם משפחה צנוע מתוניס יכול היה, בזכות של איש יחיד בלבד, להשתקע בהיסטוריה של האדריכלות של המאה העשרים [Wikipedia, Olivier-Clément Cacoub ; Le Moniteur].

תצורה זו אינה בעלת Cacoub בלבדם. André Goldenberg, בתמונת־רקע עצומה שלו, הראה כמה יהודים של צפון אפריקה, לעתים קרובות מקורם בסביבות צנועות ובקהילות דיסקרטיות, נתנו למאה העשרים יוצרים, חוקרים ואמנים בדרגה ראשונה, כאילו המשבר של המיעוט הלו את הכמיהה לעדינות [André Goldenberg, La Saga des Juifs d'Afrique du Nord ; ref:11]. Élie Barnavi מציב תופעה זו במשך הזמן של היסטוריה אוניברסלית של היהודים, בה ההפצה הייתה גם שיוך של יצירה [Élie Barnavi (dir.), Histoire universelle des Juifs ; ref:3].

כאן, מסורת וארכיון מהדים זה לזה ללא סתירה : הזיכרון אומר שם נדיר וצנוע ; הארכיון חושף תהילה. האחת מדרגת את האחרת ללא הכחשה. ומהמפגש הזה נולדת שכלות שמסורת ישראל מניחה גבוהה מאד — ענווה אישית משולבת בעדינות של העבודה : כי הגדלות של שם אינה נמדדת בתדירותו, אלא במה שאחד מנושאיו יכול היה לעשות ממנו.

בסיום הנתיב הזה, השושלת Cacoub מופיעה כשושלת בעלת עקבות מועטים וקרינה גדולה. שם נדיר, ממקור ערבי ובעל משמעות לא ברורה, כנראה נלקח ממקום כלשהו, שנישא במאה ה-20 בלבד בתוניס [Joseph Toledano, Une histoire de familles ; ref:1]. משפחה השרושה בישוב אחד מהקדומים ביותר של קהילות יהודיות בים התיכון, נסחפה כמו רבות אחרות בהגרות גדולות שריקנו את תוניס מיהודיה לאחר העצמאות [Paul Sebag, Histoire des Juifs de Tunisie ; ref:8 ; Michael M. Laskier ; ref:5]. ובשיא הסיפור הזה, דמותו של Olivier-Clément Cacoub, זוכה פרס רומא הגדול ראשון, אדריכל ארמונות Carthage וSkanès, בנאי תוניס מודרנית וקימות בעולם [ויקיפדיה ; Le Moniteur ; Centre Jacques-Berque].

איזה מעלה מכל מעלות ישראל תבטא שושלת זו בעיקר? כנראה את ההשתתפות בחיים הקיבוציים דרך היצירה היוצרת: כושר זה לשום כישרון בודד לשירות קהילה רחבה יותר משלה. Olivier-Clément Cacoub, שנולד בעלות מיעוט בשכונה של תוניס, הרים את בתי הממשל של לאום שלא היה שלו בדת, וישם לאחר הגלות לשירות ארץ ילדותו. בכך, הוא מגלם את אחד הפנים היותר אצילים של הגולה: זה של היהודי שנשאר אמין לעצמו, פועל לטובת העיר שקיבלה אותו, ומטיל קרן דרך אמנותו על שם שלא היה בדלותו כל דבר שהכין אותו לתהילה.

כך ההיסטוריה הקטנה של Cacoub פוגשת את הזיכרון הגדול של ישראל: זה של עם שידע ליצור מן הגלות בית-ספר, ומדלות מוצאיו, קרש דילוג לכיוון האוניברסלי. השם נשאר נדיר; אור קרינתו, הוא חצה את הימים.