הספר הגדול — Brudo

הקדמה

שם המשפחה Brudo משתייך לאותה קבוצה נרחבת של שמות שנשאו יהודים יוצאי חצי האי האיברי, שפוזרו בעקבות גזירות הגירוש של סוף המאה ה-15 והתאחדו מחדש, דור אחר דור, לאורך חופי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי. לפי Joseph Toledano, שחקירתו האונומסטית נותרת יצירת הייחוס לשמות יהודיים באזור הים התיכון וצפון אפריקה, שם Brudo הוא ממוצא ספרדי, וככל הנראה הוא עיוות פונטי של המילה הקסטיליאנית bruto, שציינה במקורה תכונת אופי — "בהמי", גס או גולמי [Toledano, 1999]. אטימולוגיה שכזו, המבוססת על כינוי, אינה יוצאת דופן כלל: חלק ניכר משמות המשפחה הספרדיים נגזר מכינויים אישיים, מציוני מקצוע, מטופונימים או ממאפיינים גופניים ואישיותיים, שהתגבשו במהלך הדורות לשמות תורשתיים [Toledano, 2003].

ההיסטוריה של משפחת Brudo נרשמת אפוא בתוך המסלול הכללי של יהדות ספרד-פורטוגל: שורשים מימי הביניים בממלכות האיבריות, שבר חד של שנות 1492 ו-1497, מפלט באימפריה העות'מאנית הקבלנית, ולאחר מכן, לגבי ענפים מסוימים, הגירה לצרפת בת-זמננו. ספר זה מבקש לשרטט מסלול זה, תוך הבחנה קפדנית בין מה שנשען על מסמך מבוסס, על היסק מסתבר ועל מסורת מועברת. במקומות שבהם חסרה תיעוד ייחודי לשם Brudo, נישען על המסגרת ההיסטורית הכללית של הגולות הספרדיות, תוך ציון ברור של טיבה של כל טענה.

פרק 1 : אטימולוגיה של שם ושורשיו האיברים

המשמעות הראשונית של שם משפחה מהווה את הרמז הראשון לתולדות הלינאז', מבלי שתמסור לגביה ודאות. במקרה הנוכחי, הפרשנות המוסמכת שמאפשרת המחקר האונומסטי מקשרת את Brudo לקסטילנית bruto, מילה המעלה את רעיון הגסות, הבּוּריּות או פשטות האופי [Toledano, 1999]. Toledano מדגיש כי שמות סְפָרַדִּים רבים נולדו כך מכינויים שניתנו לאב קדמון, אשר, משנושל בהדרגה מעוקצם האירוני או התיאורי, הפכו לסמני ייחוס גרידא [Toledano, 2003]. ראוי להדגיש כי המשמעות המקורית של שם אינה קובעת דבר לגבי אופיים האמיתי של נושאיו מאוחר יותר: היא שומרת אך ורק על הרושם המאובן של כינוי עתיק.

שורש היספני זה ממקם את המשפחה בתחום התרבותי של יהודי קַסְטִיל, אָרַגּוֹן או הממלכות הסמוכות, לפני השבר הגדול. חצי האי האיברי בימי הביניים היה, במשך מאות שנים, מוקד ליהדות בעלת חיוּת אינטלקטואלית וכלכלית יוצאת דופן, דבר שהיסטוריונים כינו אותו "התור הזהב" הספרדי [Méchoulan, 1992]. יהודי ספרד פיתחו שם שפה ייחודית, היהודית-ספרדית, ומורשת ליטורגית, פיוטית ומשפטית, שפיזורה לאחר מכן הבטיח את התפשטותה בכל רחבי האגן הים-תיכוני [Chouraqui, 1985].

הארכיון והמסורת משיבים זה לזה כאן מבלי לסתור: השם אומר מוצא איברי שהמסגרת ההיסטורית הכללית של גלות הספרדים מאשרת. ברם, בהיעדר שטרות נוטריוניים הקשורים ספציפית לאב קדמון מהלינאז' Brudo שזוהה לפני 1492, מיקומה המדויק של השורש — עיר זו, אַלְחָ'מָה זו — נותר השערתי. לפיכך אנו רואים כסביר, ולא כמבוסס, את השתייכות הלינאז' לאחת מהקהילות היהודיות של כתרי קַסְטִיל או אָרַגּוֹן.

פרק 2: הגירוש של 1492 והשבירה הספרדית

האירוע המכונן של כל היסטוריה משפחתית ספרדית נותר גזֵרת גרנדה, שהוכרזה ב-31 במרץ 1492 בידי המלכים הקתולים Ferdinand ו-Isabelle, וציוותה על יהודי Castille ו-Aragon להתנצר או לעזוב את ממלכותיהם תוך מספר חודשים [Leroy, 1990]. עשרות אלפי אנשים יצאו אז בדרך הגלות, נטשו רכושם, בתיהם ואחוזות קבורתם, בתנאי מחסור קשים לעתים קרובות [Méchoulan, 1992]. חמש שנים לאחר מכן, ב-1497, כפה גם Portugal — שאליה מצאו מקלט לא מעט מן הגולים בתחילה — המרה כפויה המונית, ויצר בכך את הקטגוריה המתמשכת של "נוצרים חדשים" או מארנים — מומרים רשמיים שרבים מהם נותרו בסתר נאמנים ליהדות [Yerushalmi, 1998].

שבר כפול זה עיצב את גורל המשפחות האיבריות בכמה מסלולים מפצלים. לינאג'ות מסוימות נדדו מיד אל ארצות הקליטה — האימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, Italy. אחרות, שנותרו תחת זהות של נוצרים חדשים, חיו דורות ארוכים בקיום שסוע, עד שצאצאיהן שבו, לעתים במאות ה-16 וה-17, ליהדות גלויה בקהילות הסבלניות של Amsterdam, Hamburg, Livorno או הלבנט [Yerushalmi, 1998].

לגבי משפחת Brudo, מציינת רשומת ההפניה במפורש כי לאחר הגירוש מ-Espagne ומ-Portugal מצאה הלינאג'ה מקלט באימפריה העות'מאנית [Toledano, 1999]. מסלול זה, המעוגן במסורת השורש, ממקם אותה בין המשפחות שבחרו — או נאלצו — לעזוב את חצי האי לאדמות הסולטאן, שם ניתן היה לחיות את היהדות בגלוי. האזכור המשותף של Espagne ושל Portugal מרמז, מבלי להוכיח זאת, על מעבר בממלכה השנייה לפני ההפלגה הסופית — דפוס נפוץ בקרב גולי הדור הראשון [Méchoulan, 1992].

פרק 3: הממלטא העות'מנית

האימפריה העות'מאנית הציעה לגולים האיבריים קבלת פנים שההיסטוריוגרפיה הדגישה זה מכבר. הסולטאן Bayezid II פתח את נמליו וערייו ליהודים שגורשו מספרד, שכן ראה בהגעתם העשרה אנושית וכלכלית לממלכותיו [Hirschberg, 1981]. Salonique, Constantinople, Andrinople, Smyrne וערים נוספות הפכו למוקדים הגדולים של יהדות ספרדית שנוסדה מחדש, שבה נמשכו על פני מאות שנים השפה היהודית-ספרדית, הארגון הקהילתי והתרבות הרבנית האיבריים [Méchoulan, 1992].

במסגרת זו מתמקם מקלטה העות'מאני של משפחת Brudo, כפי שקבעה הרשומה של Toledano [Toledano, 1999]. הקהילות הספרדיות באימפריה התארגנו לעיתים קרובות בקהלים נפרדים, שכינסו את בני אותה עיר או אזור איברי, דבר שאיפשר שמירה על זהויות מקומיות דקות בתוך הדיאספורה [Chouraqui, 1985]. המשפחות עסקו בה במגוון מקצועות — מסחר בין-לאומי, מלאכת טקסטיל, רפואה, מקצועות רבניים — ומקצתן הגיעו לתפקידים בולטים אצל הרשויות או בחיי הקהילה [Hirschberg, 1981].

בהיעדר פנקסי קהילה שנועצו כאן במיוחד עבור ענף Brudo, אין ביכולתנו לפרט לא את העיר המדויקת שבה השתקעו, לא את הדורות הרצופים ולא את התפקידים שמא מילאו. מה שהארכיון הכללי קובע בוודאות הוא המסגרת: יהדות ספרדית פורחת, מוגנת ורציפה תרבותית, שבתוכה יכלה הלינאה להתקיים בעת החדשה. כל שחזור גנאלוגי מדוקדק של תקופה זו, עבור משפחת Brudo, יהיה בגדר השערה כל עוד לא יועברו לתיק מקורות נומינטיביים.

פרק 4 : הדיאספורות האטלנטיות והזיכרון המאראני

לצד המסלול העות'מאני, תולדות המשפחות ממוצא ספרדי-פורטוגלי כוללות לעתים קרובות פרק אטלנטי, הקשור לתופעה המרנית. הנוצרים החדשים מפורטוגל, שנפוצו בעקבות המסחר ונסו מפני לחץ האינקוויזיציה, הקימו במאות ה-16 וה-17 קהילות של "פורטוגלים" באמסטרדם, בהמבורג, בבורדו ובביון, שבהן שבו רבים בגלוי ליהדות [Yerushalmi, 1998]. תפוצה מערבית זו הולידה אליטה של סוחרים, רופאים ואנשי רוח שהטביעה את חותמה באופן מתמשך על אירופה הצפונית.

יש לנהוג כאן בזהירות: אף מקור בתיק הנוכחי אינו קושר ישירות את לִינְיַיַת Brudo שחקר Toledano לענף מרני אטלנטי מסוים. לפיכך אנו מנסחים כהשערה בלבד, כעמדה מערכתית, שייתכן כי שם ממוצא איברי יכול היה, כמו שמות רבים אחרים, לידע ענפים מקבילים בין הלבנט העות'מאני ומערב אירופה הפורטוגלית — תבנית שהיסטוריונים הוכיחו את שכיחותה מבלי שתחול על כל משפחה ומשפחה [Méchoulan, 1992]. פרק זה נמנה אפוא על הזיכרון הניחושי: הוא ממקם את המשפחה באופק של אפשרויות המתועדות עבור מכלול הספרדים, מבלי לשאוף לביסוס קשר גנאלוגי מדויק.

הרלוונטיות של עיקוף זה נעוצה בטבעה של התפוצה האיברית עצמה: שם משפחה יחיד יכול היה להיות נשוא בידי משפחות מופרדות במרחק של אלפי קילומטרים, חלקן עות'מאניות וחלקן אטלנטיות, ללא קשר משפחתי ישיר אך יוצאות מאותה קרקע ספרדית-פורטוגלית. הזהירות אוסרת אפוא לאחד את כל ההופעות של שם אחד לכדי לִינְיָיה אחת. לגבי Brudo, רק הענף העות'מאני, ולאחר מכן הצרפתי, מאושר במפורש על-ידי מקור הייחוס שלנו [Toledano, 1999].

פרק 5 : ההגירה לצרפת

הרשימה של Toledano מסיימת את מסלול משפחת Brudo בהגירה לצרפת [Toledano, 1999]. תנועה זו משתלבת בדינמיקה רב-דורית שהובילה, מהמאה ה-19 עד המאה ה-20, משפחות ספרדיות רבות מן האימפריה העות'מאנית בשקיעתה — ולאחר מכן מן המדינות הלאומיות שקמו על חורבותיה — ומצפון אפריקה אל תוך לב המטרופולין הצרפתית. צרפת, מאז האמנציפציה המהפכנית של 1791, הציעה ליהודים מסגרת של אזרחות ושילוב חברתי שהפעילה משיכה עמוקה [Benbassa, 1997].

כמה גורמים התכנסו יחדיו להכווין את גלי ההגירה הללו לעבר צרפת: השפעתה של Alliance israélite universelle, שהפיצה את השפה והתרבות הצרפתית בקהילות הלבנט והמגרב; התהפוכות הפוליטיות של הים התיכון המזרחי; ולגבי צפון אפריקה — תהליכי הדה-קולוניזציה של אמצע המאה ה-20, שהביאו לעזיבה המונית של יהודים לעבר צרפת [Birnbaum, 1990]. ההיסטוריה הפוליטית של יהודי צרפת מגלה כיצד גלים עוקבים אלה שיקמו מן היסוד את היהדות הצרפתית, שהייתה במשך דורות ברובה אשכנזית, והקנו לה מרכיב ספרדי משמעותי [Birnbaum, 1990].

לגבי משפחת Brudo, המועד, מקום ההתיישבות והנסיבות המדויקות של הגירה זו אינם מפורטים במקור שבידינו; רק עצם המעבר לצרפת מבוסס על פי הרשימה [Toledano, 1999]. התיישבות זו בצרפת מהווה את הנקודה הידועה האחרונה של מסלול בן חמישה מאות שנה — מספרד לאימפריה העות'מאנית ומשם לעולם המערבי — ומדגימה את החוסן ואת הניידות האופייניים למשפחות ספרדיות [Goldenberg, 2014].

פרק 6: אונומסטיקה, העברה וזהות ספרדית

השם Brudo, בראייה ארוכת טווח, ממחיש את המנגנונים שבאמצעותם שמרו המשפחות הספרדיות על זהותן והעבירוה לדורות הבאים. שם המשפחה עצמו הפך, בגולה, למעשה זיכרון של ממש: נושא מקור איברי החרוט בצלילו עצמו, הוא קשר כל דור לחצי האי האבוד [Toledano, 2003]. חוקרי האונומסטיקה מדגישים כי יציבות השמות הספרדיים, העברתם הקפדנית לאורך מאות שנים ויבשות, היוותה גורם לכידות זהותית רב-עוצמה בתוך פזורה מפוצלת [Toledano, 1999].

הביבליוגרפיה המלומדת המוקדשת ליהודי צפון אפריקה וספרד מספקת את הכלים ההכרחיים לכל מחקר עתידי על הלינאז': מאגרי ביבליוגרפיה, היסטוריות קהילתיות ומילוני אונומסטיקה מהווים את יסודותיו [Attal, 1993]. ההתמודדות בין המסורות המשפחתיות בעל-פה לבין המקבצים המבוססים הללו נותרת הדרך המועדפת להעשרת יוחסין כגון זה של משפחת Brudo. בדיוק בצומת זה — שבו פוגשת הזיכרון המועבר את הארכיון ואת המחקר — שוכן התרומה המוצקה ביותר.

לבסוף, מה שניתן לקבוע בביטחון מסתכם במסלול אחד: שם ממוצא ספרדי, מקלט בתוך האימפריה העות'מאנית, הגירה לצרפת [Toledano, 1999]. כל השאר — יוחסין נומינטיביים, דמויות פרטיות, תאריכים מדויקים — קורא לעבודת ארכיון משלימה שהכרך הנוכחי מזמין לנקוט בה, תוך שמירה קפדנית על ההבחנה בין הידוע, הסביר והמסופר.

סיכום

משפחת Brudo מרכזת, בקצרת הביאוגרפיה שלה, את כל רוחב היריעה של ההרפתקה הספרדית. נולדה מכינוי קסטיליאני שהתקבע לשם משפחה תורשתי, עברה המשפחה את שלושת השלבים הגדולים של הגורל ההיספנו-פורטוגזי: השורשים האיבריים, שנשברו בגירושי 1492 ו-1497; המקלט באימפריה העות'מאנית, ארץ מפלט שבה יכל היהדות הספרדית להמשיך ולהתקיים בשפתה ובמוסדותיה; ולבסוף ההגירה לצרפת, תחנת הקץ העכשווית של מסע ים-תיכוני ארוך [Toledano, 1999]. מסלול זה, המאושש בקווים כלליים על ידי המחקר האונומסטי, ממחיש את חוסנה של גולה שידעה לעשות מן הניידות ומן הזיכרון את תנאי הישרדותה עצמם [Méchoulan, 1992].

ספר זה השתדל לנאמן לדרישה אחת: לא לערבב לעולם בין מה שהארכיון מבסס, מה שההקשר הופך לסביר ומה שהמסורת מעבירה. במקום שבו התיעוד הספציפי ל-Brudo נפסק, נכנס לתפקידו המסגרת ההיסטורית הכללית, המאירה מבלי להמציא דבר. יהי רצון שחיבור זה ישמש נקודת מוצא למחקרים עתידיים, אשר על ידי עיון בפנקסי הקהילות העות'מאניות, בתעודות מרשם האוכלוסין הצרפתי ובארכיונים הספרדיים, יתנו יום אחד בשר ושמות לדורות הדוממים עדיין של משפחת Brudo.