משפחת Brandwein

השם Brandwein נשען על בסיס לקסיקלי הניתן לזיהוי מלא. היידיש, שפה יהודית-גרמנית שנולדה בקהילות הריין בימי הביניים המוקדמים ונישאה מזרחה, שמרה על אוצר מילים נרחב ממוצא גרמני שאליו שייך המונח המציין את המשקה החריף. כפי שמזכיר Jean Baumgarten, היידיש התגבשה מתוך מיזוג של בסיס גרמני מימי הביניים, תוספות עבריות וארמיות, ושכבות סלאביות שנקלטו בהדרגה במהלך הנדידה לאירופה המזרחית [Baumgarten, 2002]. שם משפחה כגון Brandwein מעיד בדיוק על שכבה גרמנית ראשונית זו, שנותרה קריאה תחת הכתיב המגורמן שהטיל עליה לרוב מרשם האוכלוסין האוסטרי.

צורת השם — Brand ("שרוף, אש") ו-Wein ("יין") — משחזרת נאמנה את הרכב המילה הגרמנית Branntwein, העתק של תהליך הזיקוק שבו "שורפים" את היין או את הדגן כדי להפיק מהם אלכוהול מרוכז. באוצר המילים האשכנזי הרווח, המילה היידית העממית bronfn ציינה את אותו משקה חריף, מוצר מרכזי בכלכלת השטעטלים. עם זאת, שם המשפחה הרשמי אימץ את הצורה המלומדת והמגורמנת, התואמת את הדרישות הגרפיות של הלשכות הקיסריות. Dovid Katz הדגיש עד כמה חיוניותה של היידיש נשענה על יכולתה לשלב רגיסטרים עממיים וצורות מלומדות, אוראליות וכתיבה, ברצף לשוני ייחודי באירופה [Katz, 2004].

מבחינה אונומסטית, עבודותיהם של Beider ו-Menk מסווגות תצורה כזו בין שמות מקצוע או פעילות כלכלית: הנושא, או אבי המשפחה שייסד את השם, היה קשור ככל הנראה למסחר, לייצור או למכירת משקאות חריפים [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. קטגוריה זו שכיחה ביותר באנתרופונימיה היהודית המזרחית, שבה השמות שיוחסו או נבחרו בעת רישום חובה משקפים לעיתים קרובות את המקצוע, מקום המגורים או תכונה מבדלת. השם Brandwein ניצב כך לצד שורה שלמה של שמות משפחה גרמניים-יידיים הנשענים על מציאויות מקצועיות קונקרטיות, ומהווה אחד הדוגמאות השקופות שבהם.

יש להבחין לבסוף בין השם לבין גרסאותיו הגרפיות. הרשומות מעידות על צורות כגון Brandwein, Brandweiner, Branwein או Brandvein, בהתאם להרגלי התמלול של הסופרים ומערכות הרומניזציה. שינויים אלה, הרחוקים מלהצביע על מוצאות נבדלים, נובעים מתלאות הרישום המנהלי באזורים שבהם עברית, יידיש, גרמנית, פולנית ורוסית השתכבו זו על זו. אחדות השם היא סמנטית בראש ובראשונה, ורק לאחר מכן גרפית.

אם אטימולוגיית השם מפנה לאלכוהול, הרי זה משום שהאלכוהול מילא תפקיד כלכלי מרכזי בחיי יהודי מזרח אירופה. מן המאה השש-עשרה עד המאה השמונה-עשרה, במרחב הרחב של הרפובליקה הפולנית-ליטאית ולאחר מכן בגליציה האוסטרית, קיימו יהודים רבים במעמד arendars — חוכרי זכויות אצולה — ומנהלי פונדקאות, שבהן ייצור המשקאות החריפים ומכירתם היוו מקור פרנסה מרכזי. הזיקוק מדגנים, פעילות הקשורה לאחוזות האצולה, הוחכרה תכופות ליזמים יהודים שניהלו את מונופול האלכוהול הסיניורי, ה-propinacja.

בהקשר זה, איש שבקהילתו כונה "זה של האלכוהול" — ביידיש בכינוי הקשור ל-bronfn, או בגרמנית המינהלית כ-der Branntweiner — עשוי היה לראות את כינויו המקצועי מתקבע לשם משפחה תורשתי בעת קמפייני הרישום הגדולים. בגליציה, הפטנט הג'וזפיני משנת 1787 חייב את יהודי האימפריה ההבסבורגית לשאת שמות משפחה קבועים, לעיתים קרובות גרמניים; סביר כי משקי בית אחדים של מזקקים או פונדקאים קיבלו אז, או בחרו, את השם Brandwein [מילוני שמות משפחה יהודיים ממזרח אירופה ומן האזור הגרמני-יהודי]. אותו היגיון פעל גם בממלכת פולין ובמחוזות המערביים של האימפריה הרוסית, שמהם תיעד Beider באופן שיטתי את מאגרי שמות המשפחה.

בסיס כלכלי זה אינו אנקדוטי. הוא חותם את השם בתוך מארג החברה היהודית הכפרית עצמה — אותה חברה שהספרות היידיש הצעירה עמדה לתאר בקרוב. Ken Frieden הראה כיצד הקלאסיקות הגדולות של הסיפור ביידיש — Abramovitsh, Sholem Aleichem, Peretz — הזניקו מן הסיפורת את עם השטעטלים, הסוחרים, הפונדקאים ויזמי הזוטא הנאחזים בין המסורת לבין המודרנה [Frieden, 1995]. נושא שם כגון Brandwein השתייך, בשמו עצמו, לאותו עולם חברתי שהספרות עתידה היתה להפוך לזיכרון קולקטיבי.

ברם, יש להישמר מפני כל שחזור חלק מדי. ברוב הלינאות של Brandwein אין בידינו מסמכים רצופים החוזרים לפני סוף המאה התשע-עשרה. ההשערה על מוצא הקשור לחכירת האלכוהול היא סבירה, נסמכת על כינוס של האטימולוגיה, הסיווג האונומסטי וההקשר ההיסטורי — לא על שרשרת מסמכים נומינטיבית רצופה. זוהי סבירות מוצקה, לא ודאות ארכיונית.

השם Brandwein אינו ניתן להפרדה, בזיכרון החסידות הגליצאית, משושלת של מאורות רוחניים הקשורים לשושלת Stretyn (Stratyn, בגליציה המזרחית). המסורת החסידית שומרת את זכרם של רבנים Brandwein המעבירים, מדור לדור, תורה שמקורה במעגלי Ryzhyn ו-Stretyn, בגליציה שהייתה אחד ממוקדי הרוחניות החסידית העזים ביותר במאות ה-XVIII וה-XIX.

זיכרון שושלתי זה שייך תחילה לתחום ההעברה הפנימית: הוא מתקיים באמצעות סיפורים, ייחוסים רבניים ורשימות מאורות הנשמרות בתוך הקהילות, יותר מאשר בארכיונות מעמד אישי. הוא נפגש עם כל זאת עם ההיסטוריה המבוססת של החסידות הגליצאית — תנועת התחדשות מיסטית וחברתית שמורשת הבעל שם טוב התפשטה בבתי-מדרש (hoyf) שהתארגנו סביב דמויות כריזמטיות, הצדיקים. התרבות היידישית הייתה הכלי הטבעי של אדיקות עממית זו: ביידיש סופרו הסיפורים החסידיים, נמסרו התורות ונאמרו התפילות האינטימיות, כפי שניתחו היסטוריונים של הלשון [Baumgarten, 2002] [Katz, 2004].

במאה ה-XX, הזיכרון קושר במיוחד לשם את הרב Yehuda Zvi Brandwein, דמות בתחום הקבלה, הקשורה לבית-מדרשו של Yehuda Ashlag, מחבר הפירוש הגדול על הזוהר. על-פי המסורת המקיפה אותו, הוא פעל להעברה ולעריכה של כתבי הקבלה של בית-מדרש זה. אנו מביאים נקודה זו כיסוד של זיכרון מועבר: היא מאירה את מוניטין השם בחוגי הלימוד, תוך שהיא קוראת לאישור ממקורות המחקר המתמחים בתולדות הקבלה בת-זמננו, אשר הספר הגדול הנוכחי לא יכול היה לבססם באופן עצמאי.

פרק זה ממחיש באופן מובהק את משטר הצומת: זיכרון שושלתי חי, הנשען על מסגרת היסטורית ממשית — זו של החסידות הגליצאית ושושלות הצדיקים שלה — מבלי שכל חוליה נומינטיבית תוכל להיות מעוגנת במסמך. המסורת וההיסטוריה מקיימות כאן דו-שיח מבלי לכסות זו את זו במלואן.

פרשת המפנה שבין המאות ה-XIX וה-XX ראתה פריחה יוצאת דופן של תרבות יהודית בשפת היידיש במרכז אירופה ובמזרחה — תרבות שנושאי שמות כמו Brandwein היו בני דורה ולעתים קרובות שותפים פעילים בעיצובה. Delphine Bechtel תיארה רגע זה כתחייה של ממש, שבה הלשון העממית, שנבזתה זמן רב כז'רגון, הפכה לנשאת ספרות, תיאטרון, עיתונות ופרויקט של בניין לאומי [Bechtel, 2002].

התסיסה הזו באה לידי ביטוי תחילה בפרוזה. Mikhail Krutikov הראה כיצד הפרוזה ביידיש של השנים 1905–1914 התמודדה עם משבר המודרנה, עזיבת הכפר, ההגירה והחילון, ונתנה ביטוי ספרותי לתמורות שחוו הקהילות שמהן יצאו ה-Brandwein [Krutikov, 2001]. העיתונות ביידיש, שחקרה Sarah Abrevaya Stein באימפריות הרוסית והעות'מאנית, הציעה בו-זמנית ליהודים פשוטים גישה חסרת תקדים אל המודרנה, אל המידע ואל הדיון הציבורי בשפתם שלהם [Stein, 2004].

התיאטרון ביידיש היה הבמה הגדולה האחרת של תחייה זו. Nahma Sandrow עקבה אחר תולדותיו העולמיות, מן הבמות הנודדות ועד להלהקות הקבועות [Sandrow, 1996], בעוד Alyssa Quint ניתחה את לידת התיאטרון המודרני ביידיש סביב דמותו המכוננת של Abraham Goldfaden [Quint, 2019]. Debra Caplan הקדישה מחקר חשוב ל-Vilna Troupe ולאמנות הנדידה שנשאה את התיאטרון ביידיש אל עבר יבשות שונות [Caplan, 2018]. בעולם זה של שחקנים, נגני קלזמר ומחזאים יכלו נושאי השם Brandwein למצוא את מקומם — עולם המוזיקה היהודית המסורתית, בפרט, שמר את זכרם של נגנים הנושאים שם זה.

גם השירה לא נפלה, ולא הנשים שהצטיינו בה. Kathryn Hellerstein שפכה אור על מסורת ארוכה של משוררות יידיש, מן המאה ה-XVI ועד למאה ה-XX, ושיחזרה קול שהושתק זמן רב מדי [Hellerstein, 2014]. Naomi Seidman מצדה ניתחה את המתח הפורה והמגדרי שבין העברית, שפת הקודש הגברית, ליידיש, שפת הבית והאינטימיות [Seidman, 1997]. בשדה כוחות לשוני ותרבותי זה חיו דורות ה-Brandwein של ראשית המאה ה-XX.

הגאוגרפיה ההיסטורית של השם Brandwein — גליציה, פולין, המחוזות המערביים של האימפריה הרוסית — חופפת בצורה טרגית עם אֶפִּיצֶנְטְרוֹ של האסון שפקד את יהודי אירופה באמצע המאה העשרים. הקהילות שנשאו והעבירו שם משפחה זה היו בין הקשות שבנפגעות השואה. עולם השטעטלים, החצרות החסידיות ותרבות האידיש הפורחת הושמד, ועמו שושלות אין-ספור, ובהן משפחות Brandwein רבות.

קריסה זו הייתה גם קריסתו של יבשת לשונית. Dovid Katz תיאר את תולדות האידיש כמסלול של אי-השלמה — "היסטוריה בלתי גמורה", שנקטעה באכזריות אך לא נחתמה, והמשיכה לפעום בפזורות שלאחר המלחמה [Katz, 2004]. הניצולים והמהגרים שקדמו להם נשאו את השם לעולמות חדשים: ארצות הברית, שאליה הגרה בהמוניה הגירת יהודי מזרח אירופה כבר מסוף המאה התשע-עשרה; פלשתינה המנדטורית ולאחריה ישראל; וקהילות שונות במערב אירופה ובאמריקה הלטינית.

במרחבים החדשים הללו ידע השם גורלות שונים. משפחות אחדות שמרו על הכתיב הגרמני-יידי המקורי; אחרות הִתאימוֹ ללשונות הקולטות — האנגליזוהו, עיברתוהו, או פישטוהו. המעבר לעברית המודרנית, לשון תחייתה הלאומית, הביא לעתים לתרגום שמות משפחה מן הגלות או להחלפתם — תופעה שחוקרי הלשון מקשרים לעיצוב-מחדש של הזהות במאה העשרים [Seidman, 1997]. כך ממחיש השם Brandwein, בזעיר אנפין, את גורל עם שלם: שורשיו נטועים במלאכה מסוימת ובלשון מסוימת, נתלש מאדמתו, ולאחר מכן נפוץ והתחדש.

התמדתו של השם כיום, במדינות אחדות, מעידה על רציפות שברירית אך אמיתית. כל משפחת Brandwein בת-זמננו נושאת בתוכה — אף שלא תמיד יודעת זאת — את זכרה של יי"ש שהוזקק בפונדק גליצאי, של תורה שנמסרה בחצר חסידית, או של שיר שהושר על בימת אידיש. השם הוא קיצור של היסטוריה שלמה.

בסיום מסע זה, השם Brandwein מצטייר כתמצית של ניסיון יהודי אשכנזי. אטימולוגיתו — יי"ש, ה־Branntwein, ה־bronfn — עוגנת אותו בשכבה הגרמנית של היידיש ובמציאות כלכלית מוחשית: זו של המזקקים, בעלי הפונדקים ומחכירי האלכוהול, שהיו במשך מאות שנים אחד מעמודי התווך של חיי הכפר היהודיים במזרח אירופה [Baumgarten, 2002] [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. כינויו הרשמי, שנקבע בפנייה מן המאה ה־18 אל המאה ה־19 תחת כפייה מנהלתית, הפך עיסוק למורשת.

השם עבר לאחר מכן דרך תנועותיו הגדולות של זמנו: התלהבות החסידות הגליצאית, שם הזיכרון משייך אותו לשושלות אדמו"רים מ־Stretyn ולהעברת המסורת הקבלית; התחייה התרבותית היידישאית, עם תיאטרונה, עיתונותה ושירתה [Bechtel, 2002] [Sandrow, 1996]; ולאחר מכן השבר של השואה והפיזור שבא בעקבותיה. מכל אלה, שם המשפחה נותר העד השקט.

הספר הגדול הזה ביקש להבחין בין מדרגות האמת: המוכח של הארכיון האונומסטי וההיסטוריה התרבותית, הסביר של השחזור הכלכלי, והמסורת של הזיכרון השושלתי. אין הוא מתיימר לשרטט עץ יוחסין אחד ויחיד — השם היה ככל הנראה רב־מקורות בראשיתו. הוא מציע במקום זאת את ביוגרפיה של מילה שהפכה לשם, ושל שם שהפך לגורל. בכך, סיפורם של Brandwein הוא שער כניסה להיסטוריה הרחבה יותר של שפה נודדת ועם מפוזר, שכל שם משפחה שלו שומר, כסימן מים, חלק מן הזיכרון הארוך.