משפחת Boudara

הניתוח המורפולוגי של השם Boudara מהווה את נקודת האחיזה האיתנה ביותר בחקירה זו, בהיעדר ארכיונים נומינטיביים נגישים. השם מתפרק לשני יסודות: הקידומת Bou- והשורש -dara.

הקידומת Bou- היא צורה מכווצת ועממית של המילה הערבית abû, שמשמעותה המילולית "אבי". בשימוש המגרבי, היא התנתקה במידה רבה ממשמעותה הגנאלוגית המדויקת והפכה למרכיב המציין "האיש המאופיין על-ידי", "זה שמחזיק" או "זה שקשור אל" הדבר שנקבע בשורש הבא אחריה. תהליך זה מעוגן במגוון רחב של שמות פטרונימיים יהודיים צפון-אפריקאיים — נזכיר שמות כגון Bouskila, Boucharaa, Boukris או Bouzaglo — שבהם Bou- מציגה תכונה מבדילה, מלאכה, מקום או חפץ [אונומסטיקה יהודית-מגרבית].

השורש -dara עמום יותר לפרשנות, וכמה השערות מתחרות ראויות להיות מוצגות, מבלי שניתן לראות באחת מהן ודאית. בערבית המגרבית, המונח dâr מציין "בית", "מעון"; -dara עשוי אפוא לרמוז למושג של מגורים או שושלת ביתית. נתיב אחר קושר את -dara לשמות טופוגרפיים: כמה מקומות במגרב ובסאהל נושאים שמות דומים, ושמות משפחה יהודיים הם לעתים קרובות בעלי מוצא טופונימי, המשמרים את זכר מקום מוצא או מגורים. לבסוף, אין לשלול קריאה ברברית, שכן הסובסטרט האמזיגי הזין שמות רבים באזור צפון-אפריקה. השערות אלו נותרות ספקולטיביות ומוצגות ככאלה [אונומסטיקה ברברית וערבית].

מה שניתן לקבוע בביטחון יחסי הוא שהצורה Bou + שורש משייכת את השם למטריצה הטיפוסית של היצירה הפטרונימית המגרבית, בניגוד לשמות עבריים-מקראיים (Cohen, Lévy), לשמות ספרדיים-איבריים (Toledano, Castro, Curiel) או לשמות מקצועות מערבניים. שייכות מורפולוגית זו מכוונת בתוקף את מיקומו הגיאוגרפי של השם אל המגרב המרכזי או המערבי [טיפולוגיה של שמות יהודיים].

כדי לאתר שושלת הנושאת שם בעל מבנה ערבי-ברברי, יש להזכיר את העומק ההיסטורי של הנוכחות היהודית בצפון אפריקה. נוכחות זו מתועדת עוד מן העת העתיקה, הרבה לפני הכיבוש הערבי של המאה השביעית: קהילות יהודיות היו קיימות בקורינאיקה, במאוריטניה ובאפריקה הרומית, כפי שמעידים כתובות ושרידים ארכיאולוגיים [Encyclopaedia Judaica ; histoire des Juifs d'Afrique du Nord].

עם האסלאמיזציה של המגרב, זכו הקהילות היהודיות למעמד דִּ'מִּי — מוגנות, אך נתונות להגבלות ולמס מיוחד. במהלך הדורות, הן נטמעו בנוף הלשוני והתרבותי הערבי-ברברי, ואימצו את הערבית המדוברת או את ניבי האמאזיג כשפות יומיום, תוך שמירה על העברית כשפת פולחן ולימוד. בסביבה זו נוצרו שמות המשפחה מסוג בו-, המציינים שילוב לשוני עמוק [histoire des Juifs du Maghreb].

האירוע המרכזי שצייר מחדש את מפת הדמוגרפיה של יהדות צפון אפריקה הוא גירוש יהודי ספרד בשנת 1492, ולאחריו גירוש יהודי פורטוגל בשנת 1496. גלי פליטים ספרדיים — המְגוֹרָשִׁים — שטפו לעבר Fès, Tétouan, Salé, Oran, Alger, Tunis ו-Tripoli. שם הם נבדלו לרוב מן התּוֹשָׁבִים (יושבי המקום, הילידים) בטקסיהם, בשפתם היהודית-ספרדית (ההאקטיה במרוקו) ובשמות משפחתם האיבריים. שמות בעלי מבנה ערבי-ברברי טהור, כפי שנראה כי Boudara הוא, שייכים יותר לשכבת התושבים, הקדומה והילידית, מאשר לשכבה הספרדית [Encyclopaedia Judaica ; histoire des communautés juives séfarades].

הבחנה זו אינה מוחלטת: במשך מאות שנות דו-קיום, שתי האוכלוסיות התערבו זו בזו, ושם יליד יכול היה להיות נשוא על ידי משפחות בעלות שורשים ספרדיים אף הם. אולם מבנה השם מהווה אינדיקציה, כסימן, לשורש מגרבי עתיק יותר מאשר לייבוא איברי מאוחר [onomastique judéo-maghrébine].

בהיעדר ארכיונים נומינטיביים המזהים נושאי שם ספציפיים של Boudara, ניתן להציע את מיקום הלינאה' אך ורק כהשערה מנומקת, תוך הצלבת הרמזים הלשוניים עם הידוע לנו על גאוגרפיית ההתיישבות היהודית במגרב.

הקידומת Bou- חיה ופעילה במיוחד באזור המשתרע מהמרוקו לתוניסיה, עם צפיפות גבוהה בקהילות מרוקו ואלג'יריה. יהודי דרום מרוקו והאטלס, שהתיישבו ארוכות במֶלָּאחִים של הערים ובכפרים הברבריים, נשאו לעיתים קרובות שמות בעלי שורש ערבי או ברברי. כך גם קהילות המישורים הגבוהים של אלג'יריה ומדינות הוואחות הקדם-סהריות שמרו על שמות משפחה מסוג זה. לינאה Boudara יכלה לשתרש באחד מסביבות אלה [היסטוריה של יהודי מרוקו ואלג'יריה].

חיי היומיום של משפחות כאלה התנהלו סביב המֶלָּאח או הרובע היהודי: מלאכת יד (צורפות, עיבוד עור, עיבוד מתכת, אריגה), מסחר קטן, רוכלות בין עיר לכפר, ותפקידים דתיים (רבנים, חַזָּנִים, סוֹפְרִים, שׁוֹחֲטִים). יהודי האזורים הברבריים שימשו לעיתים קרובות כמתווכים מסחריים בין שבטי הפנים לשווקים העירוניים — תפקיד כלכלי חיוני לא פחות משהיה שברירי מבחינה חברתית [היסטוריה סוציו-כלכלית של יהודי המגרב].

כאן, זיכרון והיסטוריה משיבים זה לזה מבלי שיוכלו לאשש זה את זה: המסורת המשפחתית, אם קיימת, אולי תמקם את המוצא בעיר או אזור מסוים, בעוד הארכיון הנגיש שותק. הפרק הנוכחי מניח אפוא במלואו את אופיו השיערוראי, ומזמין את הצאצאים להשוות בין הנרטיבים המועברים לרשומות מרשם האזרחות הקולוניאלי, לְפִּינְקָסִים הקהילתיים ולשטרות הרבניים (כְּתֻבּוֹת, חוזים) העשויים לשמר את עקבות השם [מתודולוגיה גנאלוגית].

החל מן המאה ה-XIX, ההיסטוריה של יהודי המגרב משתנה תחת השפעת הקולוניזציה האירופית. באלג'יריה, צו Crémieux משנת 1870 מעניק באופן קולקטיבי את האזרחות הצרפתית לרוב היהודים הילידים, ומשנה ביסודיותו את מעמדם המשפטי, את חינוכם ואת השתלבותם החברתית. במרוקו ובתוניסיה, שהפכו לפרוטקטורטים צרפתיים ב-1912 וב-1881 בהתאמה, ההתפתחות שונה: היהודים נותרים בהם ברובם נתינים מקומיים, אף שמיעוט מסוים זוכה להגנות זרות או לאזרחות צרפתית [היסטוריה קולוניאלית של המגרב; מעמד יהודי אלג'יריה].

פועלה החינוכי של Alliance israélite universelle, שנוסדה בפריז ב-1860, ממלא תפקיד מכריע: בתי הספר שלה מפיצים את השפה הצרפתית, מחדשים את מערכת החינוך ופותחים בפני משפחות יהודיות מגרביות רבות את שערי הניידות החברתית והגיאוגרפית. משפחה כמו Boudara כנראה חוותה, בתקופה זו, את המעבר ההדרגתי מן המלאח המסורתי אל השכונות המודרניות של הערים, ומשם אל ההגירה [Alliance israélite universelle].

מלחמת העולם השנייה מסמנת שבר חד. תחת משטר Vichy, ביטול צו Crémieux ב-1940 שולל מיהודי אלג'יריה את אזרחותם הצרפתית, וחוקים אנטישמיים פוגעים בקהילות בכל צפון אפריקה; תוניסיה אף חוותה כיבוש גרמני ישיר בשנים 1942–1943, לצד עבודת כפייה ורדיפות. מכאות אלה הותירו חותם עמוק בזיכרון הקולקטיבי של המשפחות היהודיות המגרביות [היסטוריה של השואה בצפון אפריקה].

נקודת המפנה המכרעת בתולדות היהודים המודרניים של מגרב היא עזיבתם ההמונית באמצע המאה ה-XX. הקמת מדינת ישראל ב-1948, עצמאות מרוקו ותוניסיה ב-1956, ולאחריה עצמאות אלג'יריה ב-1962, הביאו לנדידת כמעט כל הקהילות. היעדים העיקריים היו ישראל, צרפת, קנדה, ובמידה פחותה ספרד ואמריקה [היסטוריה של הגירת יהודי המגרב].

משפחה הנושאת את שם Boudara עקבה, על פי כל הסתברות, אחר אחת ממסלולות אלו: התיישבות בישראל, שם קבעו רבים מיוצאי המגרב את מושבם בעיירות הפיתוח ובערים הגדולות; או עלייה לצרפת, שם חידשה הקהילה היהודית הצפון-אפריקאית לעומק את פני היהדות הצרפתית, ובמיוחד באזור פריז, במרסיי, בליון ובדרום צרפת [היסטוריה של הקהילה היהודית בצרפת].

בתפוצה זו מתנהלת כיום שמירת זיכרון השם. שמות משפחה מגרביים עברו לעיתים תהליכי צרפות, תועתקו באופנים שונים בהתאם לרשויות השונות, או עברו עיבור לעברית עם ההגעה לישראל — דבר המסבך את המחקר הגנאלוגי ומסביר בחלקו את היעדרה של ערך מבוסס. כאן, הצומת בין הזיכרון המועבר (סיפורי משפחה, שמות פרטיים החוזרים מדור לדור, זכר מקום מוצא) לבין הארכיון (רשומות מרשם האזרחי, רשימות עלייה, שטרות דתיים) מהווה את הנתיב המבטיח ביותר לשחזור הלִינְיָאז'. נקודת ההתכנסות הזו נותרת לביסוס מקרה אחר מקרה, והפרק הנוכחי מציג אותה כסבירה, לא כמובנת מאליה [מתודולוגיה גנאלוגית ספרדית].

בתום חקירה זו, ניתן למקם את השם Boudara בסבירות סבירה בתחום שמות המשפחה היהודיים של מגרב, שעוצבו בפגישה הבת-מאות של העברית, הערבית והברברית. קידומתו Bou- משרשת אותו בבירור במטריצה האונומסטית הצפון-אפריקאית, ואילו שורשו -dara נותר פתוח למספר פרשנויות — ביתית, טופונימית או ברברית — שאף מקור אינו מאפשר להכריע ביניהן.

בהיעדר ערך ייחוס ותיעוד נומינטיבי נגיש, בחר ספר הגדול הזה בנאמנות אפיסטמית: לשחזר הקשר המבוסס היטב — היסטוריית הtoshavim והmegorashim, החיים בmellahs, השבר הקולוניאלי, השואה באדמות האסלאם, והפיזור הגדול של המאה העשרים — תוך סימון ההיסקים הייחודיים ללינייה עצמה כסבירים או השערתיים. הרישום הכתוב של השם קיים ללא ספק עדיין, מפוזר בפנקסי הקהילה, במסמכים הרבניים ובארכיוני מרשם האזרחי וההגירה. על הצאצאים, החמושים בזכרונם המועבר, מוטל כעת לעמת את הסיפור המשפחתי עם הארכיון, ולהפוך את הסביר למבוסס.