משפחת Blaskopf

אבן הפינה של כל חקירה אודות משפחת Blaskopf היא חיבורו של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שראה אור בפירנצה בשנת 1925 בסדרה שהוציאה לאור Casa Editrice Israel [S. Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. חיבור זה מהווה, לתקופתו, אחד הניסיונות המתודיים הראשונים לערוך רשימה מנומקת של שמות המשפחה שנשאו יהודי איטליה, תוך צירוף — כאשר הדבר היה אפשרי — של ציון מוצא, משמעות או פיזור גאוגרפי. השם Blaskopf מופיע בין שמות המשפחה הרשומים בו, ודי בכך כדי לבסס את נוכחותו המוכחת ברקמת החיים החברתית היהודית באיטליה לכל המאוחר בראשית המאה העשרים.

חשוב להבין את אופיו ואת גבולותיו של עדות זו. עבודתו של Schaerf משתייכת לאונומסטיקה תיאורית: היא מתעדת את קיומו של שם, לא את ההיסטוריה של משפחה. האזכור של שם משפחה ברשימתו מעיד שלפחות משפחה אחת נשאה אותו באיטליה בזמנו, שהוא הוכר כשייך לעולם היהודי, ושהוא ראוי להיכלל במלאי השואף להיות מקיף. ואולם, אין הוא מספק לא יחס ייחוס, לא תאריך הופעה, ולא מיקום מדויק מובטח. משום כך, מעמדו של פרק זה הוא מבוסס: אנו נצמדים בקפדנות למה שהמקור אומר, מבלי להרחיב מעבר לאמור בו.

חיבורו של Schaerf נכתב בתוך רגע מיוחד בתולדות הרוח היהודית האיטלקית. הרבע הראשון של המאה העשרים מביא עמו, סביב כתבי עת ובתי הוצאה לאור כדוגמת Israel, מאמץ של תיעוד וזיכרון קהילתי, הן מלומד הן זהותי. מניית השמות היתה מיפוי של נוכחות בת אלפי שנים, מדידת גיוונה ושמירת עקבותיה בעת שהאמנציפציה, ולאחר מכן איומי הפשיזם, שינו מן היסוד את מצבם של יהודי איטליה. להכניס את Blaskopf לתוך קורפוס זה היה הכרה במשפחה זו כמרכיב לגיטימי של היהדות האיטלקית, כמו השמות הוותיקים מרומא, מוונציה או מפיאמונטה.

עבור הספר הנוכחי, פרק זה ממלא תפקיד של יסוד. כל הבא אחריו — ניתוח השם, ההשערות בדבר הגירה, השתלבות בדיאספורה — נפרש מנקודת עיגון יחידה ומוצקה זו. זו היא משמעתו של הגנאלוג הישר: לבנות על סלע המוכח טרם ייצא אל חול הסביר.

הצורה Blaskopf מציעה קרקע ניתוח לשוני מועשרת במיוחד, שכן השם שקוף במבנהו לעין הדוברת גרמנית. המרכיב האחרון, -kopf, משמעותו "ראש" בגרמנית, והוא מופיע בשמות משפחה אשכנזיים רבים שנוצרו על בסיס מאפיין גופני, כינוי או שלט מסחר. המרכיב הראשון פתוח לשתי קריאות עיקריות. הסבירה שבהן קושרת את Blas- לתואר blass, "חיוור, לבן, דהוי"; Blaskopf היה מציין אפוא במקורו אדם בעל גוון עור חיוור או ראש חיוור — כינוי תיאורי, כדוגמת כינויים רבים הנפוצים באונומסטיקה העממית.

קריאה שנייה, קרובה לראשונה, מאחדת את Blas- עם blau, "כחול", באמצעות צורות דיאלקטליות שבהן הצלילים מתמזגים זה בזה; Blaukopf ("ראש כחול") הוא אמנם שם משפחה אשכנזי המוצהר במקומות אחרים. קרבת הצורה הזו ממחישה תופעה ידועה היטב באונומסטיקה היהודית של מרכז ומזרח אירופה: שמות בעלי מרכיב כרומטי (Weiss, "לבן"; Schwarz, "שחור"; Roth, "אדום"; Grün, "ירוק"; Blau, "כחול") רווחים בה ביותר, ולעיתים קרובות הם נובעים מגלי הקיבוע המינהלי של שמות המשפחה שנערכו בארצות ההבסבורגים ופרוסיה בסוף המאה ה-XVIII ובתחילת המאה ה-XIX. Blaskopf ניתן לקרוא אפוא כחבר במשפחת שמות "הצבע" המחוברים למאפיין גופני.

כאן מגיבה המסורת לארכיון — מכאן מעמד ה"חיתוך". הצורה הגרמנית של השם, מצולבת עם עדותה האיטלקית אצל Schaerf, מצייר ברקע נרטיב קוהרנטי: זה של משפחה שפטרונימה התגבש באזור דובר גרמנית, ומשם נישא עד לאיטליה. השם עצמו הוא ארכיון מוקטן, עד להגירה. ברם, מעמדו נותר סביר ולא מבוסס, שכן אין מקור נגיש הקובע בוודאות איזו מן השתי האטימולוגיות — blass או blau — היא הנכונה, ולא מתי בדיוק הפך הכינוי לשם תורשתי. בידינו אמינות חזקה, הנסמכת על סדירות הדגמים האונומסטיים האשכנזיים, אך לא הוכחה מתועדת.

ראוי לציין לבסוף את יציבותו הגרפית של השם בהעברתו האיטלקית: שמור בצורתו הגרמנית Blaskopf ולא מואיטלק (לTestabianca או Capobianco, למשל), הוא מעיד על היצמדות לצורה המקורית, תופעה נפוצה בקרב משפחות ממוצא אשכנזי שנקבעו מאוחר באיטליה וביקשו לסמן את ייחוסן.

כיצד שם בעל מורפולוגיה גרמנית מגיע להופיע בין שמות המשפחה של יהודי איטליה? התשובה הסבירה ביותר נמצאת בתולדות ההגירות האשכנזיות הארוכות לחצי האי. כבר בסוף ימי הביניים ולאורך כל העת החדשה, יהודים שבאו מארצות גרמניה — מהאימפריה הרומית הקדושה, מאוסטריה, מבוואריה, ומאוחר יותר מהשטחים ההבסבורגיים — ירדו לצפון איטליה. הם התיישבו בעיקר באזורים שהוות סף טבעי בין העולם הגרמני והעולם האיטלקי: פריאול, ונטו, לומברדיה, פיאמונטה, וכן בערי מישור הפו.

קהילות אשכנזיות אלה באיטליה הטביעו חותם עמוק על הנוף היהודי של חצי האי. בוונציה, הגטו נואובו אירח כבר במאה ה-16 מרכיב tedesca (גרמני) חשוב, בעל בתי כנסת משלו: הסקולה גראנדה טדסקה והסקולה קנטון. צפונה יותר, בפריאול ולאורך הגבול עם הארצות האוסטריות, היה המעבר וההתיישבות של משפחות יהודיות דוברות גרמנית מתמשכים. בהקשר זה משתלבת משפחה בשם Blaskopf באופן הטבעי ביותר: לא כחריגה, אלא כמקרה פרטי של תופעה מסיבית ומתועדת היטב של תנועה בין המרחב הגרמני וצפון איטליה.

ההשערה שאנו מציעים כאן היא אפוא כדלקמן: Blaskopf היא משפחה יהודית אשכנזית שמוצאה בארצות דוברות גרמנית, ששלוחתה האיטלקית התגבשה בעקבות הגירות אלה, ככל הנראה בצפון איטליה או באזורי המגע האלפיניים והאדריאטיים שלה. השערה זו מוגדרת כסבירה מפני שהיא נשענת על התכנסות של מספר ראיות מוצקות — צורת השם, ההקשר ההיסטורי של ההגירות, גאוגרפיית הקהילות האשכנזיות באיטליה — אך מבלי שתעודת ארכיון נקובה תקבע, למיטב ידיעתנו, את פרטיה. המעמד ההיסטורי הוא כאן של היסק זהיר, לא של ודאות מסמכית.

התעצמות הקשרים במאות ה-18 וה-19, עת עברה צפון איטליה בחלקה לשלטון אוסטרי (לומברדיה-ונטו), הוסיפה לחזק את הזיקות הללו. טריאסטה בפרט, נמל חופשי הבסבורגי וצומת קוסמופוליטי, משכה משפחות יהודיות רבות ממרחב אוסטרו-גרמני. משפחה הנושאת שם כBlaskopf הייתה מוצאת שם סביבה שבה שייכותה הכפולה — גרמנופונית בשמה, איטלקית במקומה — לא הייתה יוצאת דופן כלל. אלו הן הקואורדינטות הסבירות ביותר לנוכחות Blaskopf באיטליה.

כדי למדוד את מקומם של Blaskopf, יש להציב את שמם בתוך המערכת האונומסטית של יהודי איטליה, שאותה מיפה Schaerf בין הראשונים [S. Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. שמות המשפחה של יהודי איטליה מהווים מכלול של גיוון רב, המשקף את שכבות ההתיישבות הרצופות. ניתן להבחין בהם בין מספר קטגוריות עיקריות, שידיעתן מבוססת היטב בחקר האונומסטיקה.

הקטגוריה הראשונה כוללת שמות הנגזרים מטופונימים, כלומר ממקומות מוצא: כך נושאות משפחות יהודיות איטלקיות רבות את שם העיר או האזור שממנו באו אבותיהן — Modena, Pisa, Volterra, Montefiore, Ravenna, או Ascoli. שמות אלה מעידים על ניידות פנים-חצי-אייית, שבה מקום היציאה הפך לסימן זהות במקום ההגעה. קטגוריה שנייה כוללת שמות ממקור מקראי או עברי, הנגזרים משמות אבות הקדמונים או מתפקידים דתיים, כגון הגרסאות הרבות הקשורות לכהונה (Cohen, Sacerdoti, Sacerdote) או ללויה (Levi).

קטגוריה שלישית, שאליה משתייך כנראה Blaskopf, היא זו של שמות ממקור זר, שהובאו על ידי גלי ההגירה: שמות ממקור איברי שהביאו עמם גולי ספרד לאחר 1492, שמות ממקור פרובנסאלי או צרפתי, ושמות ממקור גרמני או אשכנזי. האחרונים, כגון Morpurgo (מ-Marburg), Luzzatto (מ-Lusatia, לפי אטימולוגיה מקובלת), Ottolenghi או Tedesco ("הגרמני"), מעידים בדיוק על מוצאן של משפחות שבאו מן הצפון. Blaskopf, בצורתו, שייך ללא ספק לקבוצה האחרונה — אותם cognomi שנושאים בצלילם ממש את זכרו של מקור שמעבר להרים.

טיפולוגיה זו, שנקבעה בעבודות האונומסטיקה, מאפשרת להבין כי השם Blaskopf אינו בודד כלל: הוא אחד מאבני הדרך הרבות של ההיסטוריה של הניידות, שבה נבנתה יהדות איטליה בשכבות של מהגרים שבאו מכל קצוות הדיאספורה. לתעד שם כזה, כפי שעשה Schaerf, פירושו להביא ביטוי להגוונה המכוננת הזו. נוכחותו של שם משפחה גרמני בקרב יהודי איטליה אינה סקרנות, אלא עקבה רגילה של עולם של תנועה מתמדת.

מעבר לארכיון ולבלשנות, נותרת השאלה מה עולה בגורלו של שם כגון Blaskopf בזיכרון הארוך של הגולה. פרק זה, הספקולטיבי מכולם, מוצב במפורש תחת שני סימנים כאחד: הזיכרון וההשערה — הוא אינו מעלה כל וודאות, אלא מציע השערות עורכיות מוצהרות, ועל הדורות הבאים יהיה לאשרן או להפריכן באמצעות מחקרי ארכיון חדשים.

נדירותו של השם Blaskopf ברשימות הנגישות מזמינה כשלעצמה הרהור. שם משפחה בלתי שכיח עשוי לדעת כמה גורלות. הוא עשוי לדעוך מחוסר צאצאים בקו הזכרים, ולשרוד אך ורק בתוך הרשומות והמלאים כגון זה של Schaerf — ולהפוך אז לשם-מאובן, עד לבית שלינייתו נקטעה. הוא עשוי גם להשתנות, להתאטלן או להיות מעוצב מחדש בעקבות גלי הגירה מאוחרים יותר, עד שיאבד את צורתו המקורית וייעשה בלתי ניכר. ולבסוף, הוא עשוי להתפזר מחוץ לאיטליה, נסחף בגלי ההגירה היהודית אל אמריקה, צרפת או פלשתינה, במאות התשע-עשרה והעשרים.

צִלה של השואה מרחפת בהכרח על כל גנאלוגיה יהודית-איטלקית מן המאה העשרים. הקהילות היהודיות באיטליה, שנהנו זמן רב מהגנה יחסית, הוכו בחוקי הגזע הפשיסטיים של שנת 1938, ולאחר מכן בגירושים שבאו בעקבות הכיבוש הגרמני בשנת 1943. מבלי שניתן לקבוע דבר מדויק על גורלם של Blaskopf — היושר מחייב כאן שתיקה ולא השערה כואבת — יש להודות כי כל משפחה יהודית-איטלקית מאותה תקופה נרשמת בתוך אותו אופק טרגי. זיכרונו של שם עובר גם דרך ההכרה בכך שהארכיונים, לעתים, אינם יכולים עוד לומר.

מה שפרק זה משער, אם כן, אינו עובדה אלא אתיקה של הזיכרון: שם המוּעד פעם אחת, בספר משנת 1925, ראוי שיישמר, יועבר ויישאל עליו — בדיוק מפני שבלא כן הוא עלול להימחק. הספר הגדול של Blaskopf הוא, במובן זה, מעשה הצלה לא פחות מאשר עבודת היסטוריה. שם שהלינייה הנומינטיבית נעדרת ממנו — נותר חובת שמירת עקבות הנוכחות חיה.

בתום מסלול זה, דמותה של משפחת Blaskopf אינה מתגלה כאילן יוחסין משוחזר, אלא כצרור של רמזים מתכנסים. עובדה אחת מבוססת: השם מאושר בין שמות המשפחה של יהודי איטליה אצל Samuele Schaerf בשנת 1925 [S. Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. כל השאר נמצא בתחום הסביר — אך סביר המעוגן היטב. המורפולוגיה הגרמנית של השם, קרבתו לשמות האשכנזיים שנוצרו על בסיס תכונה גופנית או צבע, הקשר ההגירות היהודיות מארצות האימפריה לצפון איטליה, ולבסוף הטיפולוגיה הידועה של שמות יהודיים איטלקיים — כל אלה מציירים יחדיו את דיוקנה של משפחה יהודית ממוצא אשכנזי, שנשתקעה בחצי האי במהלך תנועות הדיאספורה.

חפץ ספר זה להיות דוגמה לשיטה: לעולם לא לערבב בין המאושר והמסוק, לציין בכל שלב את המעמד האפיסטמי של הנאמר, ולסרב למלא בהמצאה את השתיקות שבארכיון. השם Blaskopf נוכח בשורה אחת של ספר מפקד מ-1925; סביב שורה זו רשאי ההיסטוריון למתוח, בזהירות, את חוטי סיפור בר-סבירות, מבלי להעמיד פנים שברשותו בד שאין לו.

יהי ספר הגדול הזה נקודת מוצא לחקירות עתידיות. פנקסי הקהילות של Frioul, Venezia, Trieste או Piemonte, ארכיוני מרשם האוכלוסין של צפון איטליה, ומאגרי הגנאולוגיה של הדיאספורה — אולי שמורים בהם המסמכים שיהפכו את הסביר למבוסס. עד אז, השם נותר עמנו — חיוור אולי, כפי שמרמזת אטימולוגיתו, אך לא מחוק. לשמר שם זה פירושו לכבד את זכרה של שושלת יהודית מאיטליה מבין כה רבות, ולהכיר בכך שכל שם משפחה הוא דלת פתוחה על שבר של היסטוריה.