משפחת Bialik

הערש המתועד של המשפחה נמצא בגוברנייה של וולין, בקצה המערבי של האימפריה הרוסית, באוקראינה של היום. שם נולד, ב-9 בינואר 1873, מי שישא את השם לפסגתו. Hayim Nahman Bialik נולד ב-Radi, בגוברנייה של וולין שבאימפריה הרוסית, בנו של Itzik Yosef Bialik, סוחר עצים יליד Jitomir, ואשתו Dinah Priveh. היה לו אח בכור, Sheftel (נולד ב-1862), ושתי אחיות, Chenya-Ides (נולדה ב-1871) ו-Blyuma (נולדה ב-1875).

מקצועו של האב — מסחר העצים — שיכן את המשפחה מיד במציאות כלכלית אופיינית ליהדות מזרח אירופה: זו של המתווך בין היער לשוק, בין הכפר הסלאבי למעגלים העירוניים. מסחר זה, צנוע ובלתי בטוח, מבטא מעלה שקטה שמסורת ישראל כיבדה תמיד: העמל הישר המפרנס את בני הבית. שבריריות קיום זה נתגלתה במהרה. כשהיה Bialik בן חמש, עסק אביו פשט רגל והמשפחה עברה ל-Jitomir, בירת וולין. אחר כך באה המבחן המכונן. כשהיה Bialik בן שמונה, מת אביו.

יתמות מוקדמת זו הכניסה את הילד לעולמו של סבו מצד האב, שומר נאמן של המסורה. משפחת Bialik שייכת אפוא לרקמת היהדות הרבנית הוולינית, שבה הלימוד אינו קישוט אלא לב זהותה ממש. נולד בתוך משפחה יהודית מסורתית, ינק את התנ"ך ואת התלמוד. כאן מתגלה אחת הערכים המרכזיים שאותם גילמה שושלת זו באופן המיטבי: הידע התלמודי כצורת אדיקות, הרעיון שלזכור וללמוד הם חובה אחת — אותו ציווי של זכור העובר דרך כל זיכרונה של ישראל.

גיל ההתבגרות של Hayim Nahman מתרחש במוסדות היוקרתיים ביותר של עולם הלימוד. הישיבה המפורסמת של Volozhin, בליטא — מצע הזרם ה"מתנגדי" ופסגת הבקיאות התלמודית הליטאית — מטביעה חותם עמוק על הצעיר. בתוכה נולד המתח הפורה בין נאמנות לתורה ובין קריאת המאה החדשה.

השבר מתחולל סביב שנת 1891. השבר האמיתי עם המסורת מתרחש בשנת 1891, עת עוזב Bialik את הישיבה לטובת Odessa, מרכז התרבות המודרנית, שם הוא מתפרנס בהוראת עברית. העזיבה מתרחשת בשקט, בניגוד לציפיותיו של הסב שגידלו. Bialik הפך בקרוב לציוני מובהק ומלא, ומבלי לומר לסבו, עזב את הישיבה בתקווה להתקבל לאוניברסיטה או לסמינר רבני מודרני.

Odessa, נמל קוסמופוליטי על הים השחור, היא אז בירת התחייה התרבותית היהודית. שם פוגש הצעיר את הדמויות המרכזיות של הציונות התרבותית. Bialik הגיע ל-Odessa, מרכז התרבות היהודית החילונית החדשה. שם פגש את Ahad Ha'am, את Moshe Leib Lilienblum ואת שאר מנהיגי הציונות התרבותית. ציונות זו אינה בראש ובראשונה פוליטית אלא רוחנית: היא רואה בתחייה הלאומית תחייה של השפה ושל המחשבה. שושלת Bialik מוצאת כאן את שדה בחירתה — תרומה למחשבה היהודית.

ההכרה מגיעה מוקדם מאוד, נישאת על כנפי שיר שנועד להפוך לסמל. הוא החל לפרסם — אחד משיריו הראשונים היה El Ha-Tzippor (״אל הציפור״), אלגיה של געגוע לציון — ובקרוב זכה להכרה כמשורר העברי המבטיח ביותר של דורו. שיבה זמנית ל-Jitomir באה לעכב את התנופה העירונית. מטעמים אישיים, הוא שב ל-Jitomir בשנת 1892. שם הוא מחבר את Sur mon retour, שיר על האומה הנפולה והאומללה.

עובדה אחת, המוזנחת לעתים קרובות, מקשרת באופן מרשים את גורל המשורר לזה של שושלתו: דרך הנישואין, Hayim Nahman חוזר ממש למלאכתו של אביו המנוח. בשנת 1893 הוא נושא לאשה את בתו של סוחר עצים, ובמשך ארבע שנים הוא עוסק במקצועו של חמיו, במגע ישיר ובודד עם הטבע.

שיבה זו לסחר העצים אינה פרט שולי. היא מעידה על רצף עיקש של תרבות כלכלית יהודית, שבה נכנס חתן לעסקו של חמיו לעיתים קרובות, ושבה מועבר ידע היערות כמורשת. אך היא מעידה גם על דבר אחר: הבדידות של שנים אלה במגע עם הטבע תזין את היצירה העתידה לבוא, שחלק מהשראתה נובע מניסיון כמעט-חשאי זה. פריט הארכיון הכלכלי והזיכרון השירי מהדהדים זה לזה כאן: העובדה החומרית — מסחר בעצים שהתקבל בירושה דרך חיתון — הופכת לרחם של יצירה. שושלת Bialik ממחישה כך שפעולה כלכלית ויצירה רוחנית אינן עומדות בסתירה, אלא שהעמל יכול להיות הקרקע השקטה של המילה.

תקופה זו מסמנת גם את עיגון המשורר במציאות הממשית של יהודי האימפריה, הרחק מחוגי האינטלקטואלים בלבד. מתוך שורשיות זו תנבע, מאוחר יותר, יכולתו לדבר בשם העם כולו.

שנת 1903 מהווה את נקודת המפנה המוסרית של היצירה — ודרכה, הביטוי הנעלה ביותר של מידה נבואית שנשאה שושלת זו. לאחר הפוגרום בקישינב, שזעזע את העולם היהודי, נשלח Bialik לאסוף עדויות מן הניצולים. מתוכן שאב אחד מן הטקסטים העוצמתיים ביותר בספרות העברית המודרנית, בעיר ההרגה.

הזיכרון הצרפתי שומר את עקבות השפעתו האוניברסלית של טקסט זה. פוגרום קישינב אירע בשנת 1903, ו־Bialik כתב שיר בעקבותיו. שיר זה אינו מסתפק בבכי על המתים: הוא פונה אל השמים ואל האדם, בזעקה שבה נשזרות יחד תחינה ומרד. השורות שהועברו לצרפתית מביעות את המצוקה המוחלטת הזו: « שמים, בקשו עלי רחמים! אם יש בכם אלוהים, ודרך המובילה אליו, דרך שלא מצאתי, אז — התפללו אתם בעדי! »

בנתנו קול לסבל הקולקטיבי ובסרבו לנחמה קלה, מגלם Bialik את תפקידה הקדום ביותר של המילה היהודית: זה של הנביא שאינו מחניף כי אם מזעזע. שירתו, בדרישתה מן העם לראות פנים אל פנים את חולשתו שלו עצמו, שותפה לדרישת צדק ואמת החוצה את כל מסורת ישראל. הדאגה לזולת נוטלת כאן את צורתה החמורה ביותר: לאסוף את דבר הקורבנות כדי שלא יאבד — עוד ועוד, הזכור.

לצמצם את Bialik לכלל משורר בלבד פירושו להתעלם מפועלו כמתווך — פועל שעשה אותו ואת שמו לאחד מעמודי התווך של התרבות היהודית המודרנית. באודסה ובמקומות אחרים לאחר מכן, הקדיש עצמו למפעל עריכה אדיר: להנגיש לעם את אוצר ספרותו שלו. יחד עם חברו לפועל Yehoshua Hana Ravnitzky, ערך את ספר האגדה, אנתולוגיה רחבת יריעה של סיפורים, משלים ותורות המפוזרים בתלמוד ובמדרש.

מפעל ה"כינוס" הזה — הכינוס, מושג שאותו תיאר Bialik בעצמו — נועד להציל את המורשת הרבנית מן השכחה על ידי הפיכתה לקריאה עבור דור שמתרחק מן הטקסטים. מפעל זה נמנה בדיוק עם אותה תנועת מסירה שתיארה המחקר בספרות האתית והלגנדרית של ימי הביניים [Dan, The Transmission of Medieval Hebrew Ethical Literature, 1996]. בפועל זה נרשמת שושלת Bialik בשרשרת הארוכה של המתווכים, שמימי הביניים הספרדיים והאשכנזיים ועד לעת החדשה, שמרו שהמסורת לא תינתק — אותם מרכיבי ספרות האתיקה והאגדה שכתביהם שמורים כיום ומסוקטלגים באוספים הלאומיים הגדולים [NLI — KTIV, National Library of Israel Manuscripts, 2024] [NLI, כתבי יד].

מאמץ ההנגשה הזה הוא מעשה של נדיבות אינטלקטואלית: להעניק לכול, ולא רק לבני תורה בלבד, את עושר הזיכרון הקולקטיבי. Bialik הוסיף לכך ממד חינוכי ואזרחי ממש. לאחר שהתיישב בתל-אביב, ייסד את מפגשי עונג שבת — ערבי לימוד ושירה של השבת הפתוחים לפני העיר כולה, שבהם התרבות העברית מתחלקת כנכס משותף. המעורבות בחיים הקולקטיביים הופכת כאן לבלתי נפרדת מן היצירה הספרותית: המשורר הופך למחנך של עם המתחדש.

הסערה המהפכנית הרוסית אילצה את Bialik לעזוב. משורר, פרוזאיסט, מסאי ועיתונאי, Bialik בילה את ילדותו ב-Volhynie, חי לאחר מכן ב-Odessa, ועזב את ברית המועצות בשנת 1922 והיגר לארץ ישראל בשנת 1924. בינתיים שהה ב-Berlin, שהייתה אז עיר הבירה של ההוצאה לאור העברית בגלות, שם המשיך בעבודתו עם הוצאת הספרים שלו — מפעל « Dvir », יורשת של בית Moriah מ-Odessa — וכך הרחיב את מפעל הפצת הדעת.

ההתיישבות בארץ ישראל חפפה לבניין הבית הלאומי, שהלשון העברית — אשר Bialik תרם לתחייתה ככלי שירי — הפכה לאבן הפינה שלו. נוכחותו ב-Tel-Aviv עשתה אותו למוסד חי; הבית שבנה שם, המכונה כיום « Beit Bialik », מעיד על כך עד היום. רגע זה נחוּת בתוך עבודת הבנייה הנרחבת של אזרחות וזהות לאומית חדשות, שניתחו אותה היסטוריונים של המדינה שבדרך [Rozin, A Home for All Jews, 2016] — תהליך שהתרחש בארץ שבה צמחו בעת ובעונה אחת שיוכים לאומיים אחרים [Khalidi, Palestinian Identity, 1997] [Porath, The Emergence of the Palestinian-Arab National Movement, 1974].

הסוף בא רחוק מן הארץ שמצא מחדש. Haïm Nahman Bialik נפטר ב-4 ביולי 1934 ב-Vienne. גופתו הובאה לארץ ונקברה ב-Tel-Aviv, בעיר שעשה לביתו. ההכרה הביקורתית, לעומת זאת, הייתה נחלתו עוד בחייו. הוא « המשמעותי ביותר בדורו » לפי Abraham Golek באנציקלופדיה Universalis, ו« המשורר הלאומי של ישראל » לפי Yosef Klausner. תחיית העברית המודרנית, שהיה אחד מאדריכליה, מוכרת כיום כנקודת מפנה היסטורית: משוררים כגון Bialik ו-Tchernichovsky היו הראשונים שהעניקו לעברית המודרנית את כתב ההסמכה שלה.

ממסורת ה של יוחנן עד פנתיאון אומה, שושלת Bialik מתווה מסלול למופת של היהדות המודרנית: מעבר מהתורה המועברת אל הדיבור המחודש, מבלי שאחד מהם יכחיש את האחר לעולם. השם, שנולד מכינוי סלאבי פשוט על שם הלובן, נעשה נרדף לתחיית לשון בת שלושת אלפי שנה.

מכל המעלות שמשפחה זו נגעה בהן — יגיעתו הישרה של סוחר העצים, האדיקות השקדנית שעברה בירושה מן הישיבה, הצדק הנבואי של משורר Kishinev, הנדיבות השכלית של המו"ל — אחת גוברת על כולן ומסכמת אותן: התרומה למחשבה ולזיכרון היהודי באמצעות המסירה. שכן מה שהגלים Hayim Nahman Bialik הגלים ביותר אינו רק הגאונות האישית, אלא החובה הקולקטיבית של הזכור: לאסוף, להציל מן השכחה, להשיב לעם את דבר אגדותיו ואת יופי לשונו. בכך, שושלת ייחודית זו מצטרפת אל המעלה הקבועה ביותר של ישראל לאורך הדורות והיבשות — עשיית הזיכרון מלאכה, והלימוד צורה של אהבת הזולת. המשורר הלאומי לא היה מעולם בודד: הוא היה הגשר המחבר בשרשרת, ושמו, מעתה, שייך לכל מי שממשיך אותה.