הספר הגדול — Bet Hannan (Annas)

הקדמה

בית Hanan — המכונה ביוונית Annas ובמקורות הרבניים Bet Hannan — מהווה אחת מהשושלות הכהונתיות הגדולות של יהודה במאה הראשונה לספירה. היא שלטה בכהונה של מקדש Jerusalem בתקופה שבה עוד תפקד המקדש כמרכז דתי, פוליטי וכלכלי של יהדות בית שני. הבנת שושלת זו פירושה תפיסת הקשר שבין השלטון הרומי, האריסטוקרטיה הצדוקית והמתחים הפנימיים של היהדות הקדומה ערב חורבן המקדש בשנת 70 לספירה.

חקר בית Hanan מעלה מיד שאלה מתודולוגית: הוא מצוי בצומת של כמה מאגרי מסמכים — יצירתו של Flavius Josèphe, הבשורות הנוצריות, וספרות חז"ל — שאינם תמיד מסכימים זה עם זה ושואפים למטרות שונות. כפי שמזכירה המחקר העדכני על המעבר ההיסטורי "מכוהנים לרבנים", המאה הראשונה מסמנת בדיוק את נקודת המפנה שבה הסמכות הכהונתית, שגילמתה משפחות כמו בית Hanan, מפנה בהדרגה את מקומה לסמכות המבוססת על לימוד ופרשנות התורה [Mimouni, 2012]. שושלת Hanan שייכת אפוא לעולם שנסתיים בשנת 70, וזכרה נמשך בצורה ביקורתית בזיכרון הרבני.

חיבור זה מבקש להשיב, פרק אחר פרק, את ההיסטוריה המבוססת של שושלת זו, את הזיכרון שנשמר ממנה בידי המסורות היהודיות והנוצריות, ואת המורשת המורכבת — הפולמוסית לעתים קרובות — שהותירה אחריה. הוא מבחין בקפידה בין מה שנובע מן הארכיון ההיסטורי לבין מה השייך למסורת המועברת, כדי שלא לערבב לעולם בין המסמך לבין הסיפור.

פרק 1 : חנן בן שת, מייסד השושלת

הנן בן שת — Annas בתעתיק היווני של הבשורות ושל Josèphe — מונה לכהן הגדול של ירושלים על ידי הלגאט הרומי Publius Sulpicius Quirinius בסביבות שנת 6 לספירה, בדיוק באותה עת שבה עברה יהודה לשלטון רומי ישיר בעקבות הדחת Archélaüs. הוא מילא את התפקיד עד שנת 15 לספירה, אז פיטרו הפרפקט Valerius Gratus ממשרתו. נתונים אלה שאובים בעיקרם מקדמוניות היהודים של Flavius Josèphe, המקור הראשי והקדום ביותר על תולדות הכהונה הגדולה בתקופה הרומית.

מינויו של הנן התרחש בהקשר מוסדי שעבר שינוי עמוק. תחת השלטון הרומי, כבר לא הייתה הכהונה הגדולה משרה לכל החיים, ואף לא תורשתית בהכרח על פי קו הצדוקים המסורתי: הסמכות הקיסרית או נציגה המקומי היו ממנים ומדיחים את נושאי המשרה, לעיתים קרובות לפי שיקולי האיזונים הפוליטיים. מכשור הכהונה בידי השלטון הזר הוא אחד ממאפייניה הבולטים של התקופה, ומסביר את ריבוי נושאי המשרה ברצף. השינוי העמוק שעבר היהדות בתקופה זו, שבה נמצאה המוסד הכוהני בין האפוטרופוסות הרומית ובין התמורות הדתיות הפנימיות, עומד במרכז הניתוח ההיסטורי של היהדות הקדומה [Mimouni, 2012].

אף שהודח לאחר תשע שנות כהונה, שמר הנן על השפעה ניכרת ומתמשכת. יוקרתו, עושרו ורשת קשריו המשפחתיים אפשרו לו להישאר דמות מרכזית זמן רב לאחר סיום כהונתו הרשמי. סמכות שיורית זו, שהופעלה מאחורי הקלעים של הכוהנים הגדולים שכיהנו על פי שמם, עשתה אותו בפועל לאב שושלת ששלטה בכהונה קרוב לחצי יובל שנים. ואכן, התואר "כהן גדול" נותר דבוק לשמו אף לאחר הדחתו — שימוש המעוגן במקורות, הממשיכים לכנותו כך לצד נושאי המשרה הפעילים.

פרק 2: שושלת בפסגת המקדש

צאצאיו של Hanan ממחישים באופן בולט את השתלטותה של משפחה אחת על המשרה הדתית הרמה ביותר ביהודה. לפי Flavius Josèphe, חמישה מבניו הגיעו בזה אחר זה לכהונה הגדולה: Éléazar (בסביבות 16–17), Jonathan (בסביבות 36–37), Théophile (בסביבות 37–41), Matthias (בסביבות 43) ו-Ananus le Jeune (בסביבות 63). לחמשת הבנים הללו יש להוסיף את חתנו, Joseph הנקרא Caïphe, שמילא את התפקיד במשך תקופה ארוכה במיוחד, בערך משנת 18 עד שנת 36 לספירה.

Caïphe השתייך, לפי כמה שחזורים, למשפחה כהנית אחרת, בית Phiabi (Bet Phiabi), ונישואיו לבתו של Hanan חתמו ברית שושלתית בין שתי לינאות גדולות של הכהונה. אריכות ימי כהונתו יוצאת הדופן, תחת הנציבים הרומיים הזה אחר זה ובמיוחד תחת Ponce Pilate, מעידה על איזון פוליטי שנשמר בכישרון מול השלטון הרומי. יציבות זו מנוגדת לחילופי הנושאים בתפקיד שאפיינו את שאר התקופה, ומבליטה את כשרונו המדיני של שבט Hanan.

ריכוז הכוח הכהני בידי קרובי משפחה אחת במשך יותר מחמישים שנה מהווה תופעה יוצאת דופן בתולדות בית המקדש השני. היא מסמנת את שיאה של אריסטוקרטיה כהנית שהפכה לאוליגרכיה של ממש, שכוחה נשען לא פחות על שליטה בפולחן ובהכנסותיו מאשר על חסד השלטון הרומי. מודל שליטה משפחתי זה משתלב בתנועה הרחבה של ארגון מחדש של האליטות הדתיות היהודיות, שהמחקר ניתח כמעבר האיטי מסמכות המושתתת על ייחוס כהני לסמכות המושתתת על ידע [Mimouni, 2012].

פרק 3 : Anân le Jeune ותיעדוכו של Jacques

בנו האחרון של Hanan שנשא את התפקיד, Ananus ben Ananus — Anân הצעיר —, תופס מקום ייחודי בהיסטוריה, בשל פרשה שמספר Josèphe בעצמו. לאחר שמונה לכהן גדול בשנים 62–63 לספירה בערך על ידי המלך Agrippa II, ניצל את ריק השלטון הרומי, בין מותו של הנציב Festus לבין הגעת יורשו Albinus, כדי לכנס בית דין.

לפי Josèphe, בית דין זה גזר סקילה על מספר נאשמים, ובתוכם יעקב, המכונה אחיו של ישוע "הנקרא המשיח". קטע זה מן הקדמוניות היהודיות הוא אחד האזכורים הנידונים ביותר בהיסטוריוגרפיה העתיקה, הן בשל מה שהוא מגלה על אופן פעולתה של המשפט הכוהני, והן בשל חשיבותו לחקר ראשית הנצרות. יוזמתו של Anân עוררה התנגדות עזה בקרב תושבי Jérusalem הדבקים בשלטון החוק, וגררה מחאה מצד יהודים שראו בהליך פגם פרוצדורלי; Anân הודח לאחר שלושה חודשים בלבד מכהונתו.

פרשה זו חושפת את המתחים הטמונים בשלטון הכוהני של אותה עת: שלטון שהיה מסוגל לנהוג באכזריות רבה בחללים שבין הסמכות הרומית, אך גם נתון לאיזונים פנימיים ולפיקוח של השלטון הקיסרי. Anân הצעיר מילא לאחר מכן תפקיד בולט בשלבים הראשונים של המרד הגדול (66–70 לספירה), עד שנהרג במהלך הסכסוך. מותו, שעליו מתאבל Josèphe, מסמן באופן סמלי את קץ השפעתה הישירה של בית Hanan על ענייני Jérusalem, אך מספר שנים בלבד לפני חורבן בית המקדש.

פרק 4: הזיכרון הרבני של בית חנן

אם המקורות ההיסטוריים מציירים דיוקנה של שושלת רבת-עוצמה, הזיכרון הרבני שמר עליה דימוי ביקורתי בעליל. הספרות התלמודית והתנאית מזכירה, במילים שוללות, את התנהלותן של כמה מבתי הכהונה הגדולים שבסוף ימי בית שני, ובית חנן נזכר בתכיפות רבה בהקשר זה. מסורת מפורסמת, המועברת בשמו של החכם אבא שאול בן בטנית, מביאה קינה — "אוי לי" — שנאמרה נגד כמה בתי כהונה, אשר נזרקת בפניהם אשמת בצענות, אלימות ואחיזה שרירותית בתפקידי המקדש ובהכנסותיו.

דחייה זו שייכת לתחום הזיכרון: היא משקפת את מבטם הרטרוספקטיבי של החוגים הרבניים — יורשי סמכות שהתחרתה בזו של הכוהנים — על האריסטוקרטיה הכוהנית שקדמה להם. ראוי לקרוא אותה בזהירות, שכן היא נוגעת לפולמוס שנועד להכשיר מודל חדש של סמכות דתית. זהו המהפך שבדיוק הבהירה המחקר ההיסטורי: ההיסט מיהדות שמרכזה הכהונה והמקדש אל יהדות של חכמים ושל התורה, שהמסורת הרבנית נושאת את זיכרונה ובמידה מסוימת גם את נרטיב יסודה [Mimouni, 2012].

ערכו של מקבץ מקורות זה נעוץ בהצטלבות שהוא פותח בין הארכיון למסורת: שם שבו יוסף בן מתתיהו מתאר משפחה בעלת השפעה ולעיתים נוקטת אלימות, הזיכרון הרבני עושה ממנה מודל-נגד מוסרי. שני הרגיסטרים עונים זה לזה — האחד מתעד את הכוח, האחר שופטו — מבלי שניתן לראות באחד מהם שחזור ניטרלי. עימות מקורות זה ממחיש את הדרך שבה קהילות יהודיות מימי הביניים וימי הקדם ידעו לקרוא מחדש ולפרש את עברן שלהן — תהליך של ניכוס ביקורתי של ההיסטוריה שהזין את התרבות הלמדנית עד ימי הביניים [Ben-Shalom, 2022].

פרק 5: בית Hanan בטרדיציה הנוצרית

חלק ניכר ממורשתו של Hanan נעוץ במקום שמעניקים לו הבשורות והמסורת הנוצרית. תחת השם Anne, הוא מופיע בהן לצד חתנו Caïphe בסיפורי הפסיון של Jésus. הטקסטים האוונגליים מציגים אותו, אף שהודח מכהונתו מזה זמן רב, כסמכות בכירה שלפניה מובא Jésus בטרם הוא מוצג אל Caïphe, הכהן הגדול המכהן באותה עת.

אזכור כפול זה — Anne ו-Caïphe המוזכרים יחדיו — משקף, בסיפור הנוצרי, את המציאות ההיסטורית של השפעתו המתמשכת של הפטריארך המודח על חתנו המכהן. ואולם, הוא שייך לתחום הזיכרון התיאולוגי: הבשורות אינן כרוניקות ניטרליות, אלא נרטיבים של אמונה, והתפקיד שהן מייחסות ל-Anne משתלב בבניה נרטיבית של האחריות למותו של Jésus. דמותו של Anne הופכת בהן לדמות מייצגת, שחשיבותה בזיכרון הנוצרי עולה בהרבה על מה שהמקורות ההיסטוריים מאפשרים לקבוע בוודאות.

קבלה נוצרית זו עיצבה לאורך זמן את ייצוגה של בית Hanan במערב, לעיתים קרובות במחיר של פישוטים והטלות פולמוסיות. הבחינה הביקורתית של האופן שבו מסורות דתיות — יהודיות כנוצריות כאחד — בנו מחדש ואינסטרומנטליזו את העבר הכוהני של בית המקדש השני, נופלת בגדר היסטוריה של זיכרונות יותר מאשר היסטוריה של עובדות, ומזמינה להבחין בקפידה בין הדמות ההיסטורית לבין דמותה האגדית [Ben-Shalom, 2022].

פרק 6: צאצאות, העברה וגלויות

לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, נעלמה מוסדות הכהונה הגדולה, ועמה הבסיס עצמו לכוחן של המשפחות הכהניות הגדולות. בית חנן, שכל סמכותו נשענה על עבודת המקדש, איבד את טעמו המוסדי. אין מקור היסטורי אמין המאפשר לקבוע רצף לינאגי ישיר ומתועד בין השושלת הכהנית של המאה הראשונה לספירה לבין משפחה יהודית כזו או אחרת מן המאות שלאחר מכן.

יש לנהוג אפוא בזהירות יתרה מול מסורות גנאלוגיות שבמהלך ימי הביניים ובעת החדשה תבעו לעצמן ייחוס כהני מפואר. התודעה של השתייכות לשושלת כוהנים — כהנים — נשתמרה בקהילות רבות, אולם הקישור לבית כהני מוכר מתקופת בית שני שייך לזירת הזיכרון המשפחתי ושל בניית הזהות, לא לתחום הארכיון. האליטות המלומדות של היהדות הספרדית בימי הביניים, כגדולי החכמים של טולדו, טיפחו רבות תודעה זו של יוקרת הלינאגה ושל הרציפות עם העבר הכהני והמקראי [Ben-Shalom, 2007] [Ray, 2004].

ביהדות הספרדית וצפון-אפריקנית, זיכרון הלינאגות וכיבוד האבות המפורסמים מהווים מאפיין תרבותי עמוק, הנחקר בין השאר דרך ההגיוגרפיה והמסורות המשפחתיות של מרוקו [Ben-Ami, 1984]. משפחות רבניות גדולות, כגון Ankawa ו-Encaoua, הקפידו להעביר את זכרן של דמויותיהן הבולטות, כגאון הרב Raphaël Ankawa מ-Salé [Encyclopedia.com, 2024] [Yabiladi, 2022] או Messod Encaoua, הרב הגדול של Tlemcen [Encaoua, 2023]. כל ניסיון לקשור ישירות לינאגה דיאספורית כזו לבית חנן של המאה הראשונה נותר, במצב המקורות הנוכחי, השערה מנוסחת ומוצהרת ולא עובדה מבוססת. הדיוק ההיסטורי מחייב כאן להפריד בבירור בין היוקרה הנתבעת לבין ההוכחה המתועדת.

סיכום

בית חנן בן שת מגלם, יותר מכל בית אחר, את טבעה של השלטון הכוהני ביהודה של המאה הראשונה: סמכות מרוכזת בידי משפחה אחת, קשורה בברית עם השלטון הרומי, משגשגת ומשפיעה, אך גם שנויה במחלוקת ורעועה. ייסד אותה איש שיוקרתו שרדה את הדחתו, והיא נמשכה על ידי חמישה בנים וחתן אחד בראש המקדש, וחצתה את כל התקופה המפרידה בין סיפוח יהודה לרומא ובין חורבן ירושלים.

את סיפורה ניתן לקרוא בשלוש רמות המרכיבות יחד את עושרו: הארכיון של יוספוס, המבסס את עובדותיו; הזיכרון הרבני, ההופך אותה לאנטי-מודל מוסרי; והמסורת הנוצרית, הקובעת לה דמות תיאולוגית מתמשכת. המאה הראשונה שהיא שולטת בה היא גם המאה שבה מתחיל המהפך הגדול של היהדות — מן הכהונה אל הלימוד — אשר זיכרון הדורות הבאים ישא את עקבותיו [Mimouni, 2012]. בית חנן שייך לעולם המסתיים בשנת 70; מורשתו אינה נוגעת עוד לשושלת הדם, כי אם לזיכרון הטקסטים ולפרשנויות שהעניקו לו, דור אחר דור, יורשי המסורת היהודית [Ben-Shalom, 2022].