משפחת Bessis

השם המשפחתי Bessis אינו חושף את מוצאו ללא עמימות, והיושרה מחייבת להציג מספר השערות מתחרות במקום ודאות אחת. חכמת שמות המשפחה של יהודי צפון אפריקה מלמדת שאותו שם משפחה עשוי לנבוע ממקורות אטימולוגיים שונים, ושהמסורת המשפחתית והארכיון אינם תמיד חופפים זה לזה [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord, 2003].

נתיב ראשון מקשר את Bessis לשורש טופונימי או שבטי, בדומה לשמות צפון-אפריקאיים רבים שנוצרו על שם מקומות או קבוצות מוצא. קריאה שנייה מקרבת אותו לתצורות ערביות-ברבריות נפוצות במרחב המגרבי, שבהן הצליל של השם משתלב בנוף הלשוני התוניסאי ללא מאמץ. השערות אלה חייבות להישאר ספקולטיביות במפורש: אף מקור עיוני שברשותנו אינו מכריע סופית את האטימולוגיה, ויהיה זה בלתי נאמן להציג אחת מהן כעובדה מוכחת.

מה שמבוסס היטב בידי המחקר האונומסטי הוא הרקע הכללי: שמות יהודי צפון אפריקה התגבשו ועברו בירושה על פי לוגיקה של שושלת, שכונה וקהילה, ולימודם ממקורות שונים — פנקסי רבנים, שטרות נוטריוניים, מפקדי אוכלוסין קולוניאליים — מאפשר לשחזר עצי יוחסין מהימנים החל מהמאות ה-18–19 [Toledano, Une histoire de familles, 1999]. לתקופות קדומות יותר, התיעוד הולך ומתמעט, והזהירות מחייבת לדבר על "ספק" ולא על "ודאי". שמו של Bessis נמנה אפוא עם המשפחה הגדולה של שמות המשפחה של יהדות תוניסיה העירונית, מבלי שניתן, בשלב זה, לאשר באופן חד-משמעי את מקורו הראשון.

כדי להבין את מסלולם של בסיס, יש למקם את הקהילה היהודית של תוניסיה בראייה ארוכת טווח. נוכחת על אדמת תוניסיה מאז העת העתיקה, מאורגנת סביב תוניס, ג'רבה וערי החוף, קהילה זו עברה שינוי מבני מהותי בעת המודרנית עם הגעתם של יהודים לִיבּוֹרְנִים ואיטלקים — הגרנה — שהצטרפו לשכבה המקורית של התוואנסה. דואליות זו הטביעה חותם עמוק על הסוציולוגיה של היהדות התוניסאית, שהייתה מחולקת בין בורגנות פתוחה לאירופה ואוכלוסייה ותיקה יותר, דוברת ערבית יותר.

ההיסטוריה הכללית של יהודי צפון אפריקה, המדודים בין שילוב להדרה, נחרתת ברקמה הרחבה יותר של יחסי רוב ומיעוט יהודיים בעולם המודרני, שבה עלייתן החברתית של משפחות מסוימות התקיימה בד בבד עם גלי עוינות [Lindemann, Esau's Tears, 1997]. בתוניסיה האיץ הפרוטקטורט הצרפתי, שנוסד בשנת 1881, את התצרפתות של האליטות היהודיות: בית הספר של Alliance israélite universelle, לשכת עורכי הדין, הרפואה והמסחר הפכו לנתיבי קידום שהפכו חלק מן הקהילה לבורגנות עירונית דוברת צרפתית.

בדיוק בסביבה זו — זו של משפחות יהודיות תוניסאיות המעורבות במקצועות החופשיים ומכֻוְּונות למודל הצרפתי, תוך שמירה על קשר עמוק לאדמת תוניסיה — רוכשת השושלת בסיס את דמותה המודרנית. המשפחה שייכת לאליטה הביניימית הזו, שאינה קולוניאלית לגמרי ואינה פשוט "ילידית", שחבריה מילאו תפקיד של מתווכים בין עולמות. עמדה זו, עשויה איזון ומתח גם יחד, מסבירה במידה רבה את הבחירות הפוליטיות והאינטלקטואליות של הדורות הבאים: הנאמנות לתוניסיה, השאיפה לשוויון אזרחי, ולאחר מכן ייסורי הגלות.

הדמות המוסדית המתועדת ביותר בלינאז' היא Albert Bessis (1885–1972), עורך דין ממשפחת המעמד הבורגני היהודי של תוניס ואיש ציבור. בוגר בית המשפט, נעשה לאחד הנציגים המוכרים של הקהילה היהודית בחיים הציבוריים של הפרוטקטורט, ישב במוסדות הקהילתיים ונטל חלק בוויכוחים על מעמד יהודי תוניסיה.

שמו אינו ניתן להפרדה מן הרגע המכריע שבו באה האוטונומיה הפנימית, ולאחריה העצמאות. בממשלה שהרכיב Tahar Ben Ammar בחסות Habib Bourguiba, בתקופת המעבר של 1955–1956, נקרא Albert Bessis לשאת בתפקידים שרותיים — עובדה יוצאת דופן, שכן היה מן הבודדים בני הקהילה היהודית שהגיעו לתפקיד ממשלתי בתוניסיה הצועדת לעבר ריבונותה. נוכחותו סימלה את הרצון שהפגין אז התנועה הלאומית לשתף את המיעוטים במפעל המדינה העצמאית.

השתתפות ממשלתית זו, השייכת לתחום ההיסטוריה המבוססת, ראויה שתוחזר לממדיה האמיתיים: היא מסמנת את שיאו של מאה שנות שילוב האליטות היהודיות התוניסאיות בענייני הציבור, ומהווה בה בעת אחד ממעשיה האחרונים של נוכחות זו ערב העזיבה הגדולה. שכן השנים שבאו לאחר עצמאות 1956 ראו, מטעמים מדיניים, כלכליים וגיאו-פוליטיים כאחד — ובראשם השלכות הסכסוך הישראלי-ערבי — את הגירתם המונית של יהודי תוניסיה לצרפת ולישראל. Albert Bessis מגלם אפוא דמות מעבר: זו של האליטה היהודית הילידית על סף שבר היסטורי. מסלולו כמשפטן מחויב מבשר את השאיפה האינטלקטואלית שתפרח בדור הבא.

בדור הבא, מוצאת לה שושלת Bessis קול אינטלקטואלי בכיר ב־Sophie Bessis (נולדה ב־1947 בתוניס). היסטוריונית ועיתונאית, בת אותו מיצב חברתי שתואר לעיל, היא עשתה מניתוח יחסי צפון-דרום, מהיסטוריה של Tunisie ומעמדן של נשים בעולם הערבי את צירי יצירה ענפה ומוכרת.

עבודתה נשענת על גישה של היסטוריונית ביקורתית, המקפידה לפרק את הנרטיבים הדומיננטיים — אם קולוניאליים, לאומניים או מערביים. היא הקדישה, בין השאר, ספרים להיסטוריה של Tunisie המודרנית, לדמויות הלאומנות התוניסאית ולמקומן של המיעוטים, ובכלל זה שלה עצמה. רפלקסיביות זו — של אינטלקטואלית יוצאת מהקהילה היהודית-תוניסאית, הכותבת על הארץ שעזבה תוך שהיא נותרת קשורה אליה — מעניקה ליצירתה ממד של זיכרון מגולם.

מסלולה של Sophie Bessis ממחיש מוטציה האופיינית לדיאספורות היהודיות של צפון-אפריקה: המעבר מן המחויבות הפוליטית הישירה, זו של דורו של Albert Bessis, אל המחויבות האינטלקטואלית וההיסטוריוגרפית. היכן שהאב-קדמון ישב במוסדות, מטילה היורשת ספק במוסדות, בלאומים ובנרטיבים. רצף זה בתוך התמורה — מהמרחב הציבורי אל הכתיבה, מהפרקליטות לאקדמיה ולדיון הציבורי — מהווה אחד מסימני ההיכר של שושלת Bessis: משפחה שדור אחר דור ניצבה בנקודת הצומת שבין Tunisie לצרפת, בין מעשה להרהור, בין שייכות למרחק ביקורתי.

גורלה של משפחת Bessis אינו מובן במלואו אלא דרך פריזמת הגלות הגדולה של יהדות תוניסיה במחצית השנייה של המאה העשרים. קהילה שמנתה עשרות אלפי נפשות ערב העצמאות, נדדה יהדות תוניסיה כמעט כולה, בתוך דור אחד, לצרפת ולישראל. תנועה זו, שהייתה בו-זמנית כפויה ורצונית, הפכה משפחות ששורשיהן נעוצים מאות שנים לשושלות מפוזרות, שנאלצו לבנות מחדש את עולמן במקום אחר.

בהקשר זה, ההעברה הפטרונימית והזיכרון המשפחתי מקבלים ערך מיוחד. מחקרי האונומסטיקה והגנאלוגיה הספרדית נועדו בדיוק לשמר, מעבר לפיזור, את עקבות הייחוסים והמוצאות [Toledano, Une histoire de familles, 1999]. הפלטפורמות הגנאלוגיות הספרדיות, האוספות תעודות, עדויות ועצי משפחה, מעידות על עבודת השימור הקולקטיבית שמנהלות הדיאספורות הצפון-אפריקאיות [Geneanet, Famille Encaoua, 2024]. אם משאבים אלה מתעדים בשפע שושלות אחרות בתחום הספרדי, הרי שהם ממחישים את המתודה הישימה לשחזורן של משפחות כגון Bessis [Foundation for Sephardic Studies, 2024].

כאן נפגשים זיכרון והיסטוריה: המסורת המשפחתית, העשויה סיפורים שנמסרו על המוצא מתוניס, השכונה, המקצועות ודמויות הבולטות, שוזרת דיאלוג עם הארכיון — רישומי מצב אזרחי מתקופת החסות, תעודות לשכת עורכי-הדין, העיתונות בת הזמן — המאשר אותה או מדייק בה. צומת זה נותר עם זאת בגדר ההסתברות יותר מאשר קביעה מבוססת לחלוטין לגבי הדורות הקדומים ביותר, בהיעדר עיון שיטתי נגיש. הוא מזמין להמשיך את המחקר בגנזכי תוניסיה וצרפת, שם שוכנות ללא ספק התעודות המאפשרות לקשור בין הדמויות העכשוויות המתועדות היטב לאבות הקדמונים שאך הזיכרון לבדו עודנו שומר את זכרם.

לִינְאַת Bessis מציעה את תמצית ההיסטוריה הקולקטיבית: זו של בורגנות יהודית תוניסאית, שנוצרה בצומת העולמות הערבי, העות'מאני והאירופי, ושולבה באליטות הפרוטקטורט, שותפה לרגע המכונן של העצמאות, ואחר כך פוזרה בגלות. מ-Albert Bessis, עורך דין ושר המעבר של 1955–1956, ועד Sophie Bessis, היסטוריונית הזיכרון הביקורתי, הממחישה המשפחה את המעבר ממחויבות אזרחית למחויבות אינטלקטואלית, ואת ההתרחקות מזהות שורשית לעבר זהות דיאספורית רפלקסיבית.

מה שנותר מבוסס — השתתפותו הממשלתית של Albert Bessis, יצירתה ההיסטוריוגרפית של Sophie Bessis — נשען על עובדות מתועדות; מה שנוגע למוצא האונומסטי ולדורות הקדומים שייך עדיין לתחום הסביר והשערתי, ומצריך מחקרי ארכיון נוספים. "הספר הגדול" של Bessis אינו אפוא חתום: הוא מתווה מסלול, מבחין ביושרה בין הידוע לנחשב, ומפקיד בידי ההיסטוריונים העתידיים את המשימה למלא את השתיקות. בכך הוא כולל כבוד לרוח שמשפחה זו גילמה — רוחו של ידע דקדקני, הנאמן לאמיתות המקורות כשם שהוא נאמן לאמינות הזיכרון.