משפחת Bernbaum

השם Bernbaum מורכב משני יסודות ממוצא גרמני: יסוד ראשון, Bern- (או Birn-), ויסוד שני, -baum, שמשמעותו "עץ" בגרמנית כמו ביידיש. הצורה המתועדת ביותר והנפוצה ביותר מסוג זה היא Birnbaum, שפירושה המילולי "עץ אגס" (מן Birne, האגס, ו־Baum, העץ). Bernbaum היא גרסה גרפית ודיאלקטית שלה, שבה תנועת ה־i של Birn התפתחה או תועתקה כ־e — תופעה שכיחה כאשר שם עובר מן היידיש אל הגרמנית הרשמית, ומשם לאלפביתים ולשיטות תעתיק אחרות. הלקסיקוגרפיה היהודית של מזרח אירופה מתעדת בדיוק משפחות גרסאות כאלה סביב אותו שורש אטימולוגי [מילוני שמות המשפחה היהודיים — Beider; Menk].

שתי השערות קלאסיות מסבירות את קיומם של שמות משפחה צמחיים כאלה. הראשונה היא אורנמנטלית: בפנות המאות ה־18 וה־19, כאשר הממשלים האוסטרי, הפרוסי והרוסי חייבו את היהודים לשאת שמות משפחה קבועים, קיבלו משפחות רבות או בחרו לעצמן שמות "דקורטיביים" המורכבים משורשים המרמזים לטבע — פרחים, אבנות יקרות, עצים. ההשערה השנייה היא טופונימית-שלטית: בערים הגרמניות של ימי הביניים ושל העת החדשה, בתים זוהו לא לפי מספר אלא לפי שלט מצויר או מפוסל. בית "אל העץ" או "אל עץ האגס" היה יכול כך להעניק את שמו לדייריו, בדומה למפורסם "אל המגן האדום" (zum roten Schild) שממנו נגזר Rothschild.

המשמעות המילולית — "עץ" או "עץ אגס" — אינה ראויה לפרשנות יתר: במרבית המכריע של המקרים, שמות אלה אינם מציינים מקצוע או רכוש, אלא נובעים מתהליך ההקצאה הרשמי. ענייניהם טמון במקום אחר: הם מעידים על שורשיותה של האוכלוסייה היהודית בעולם דובר גרמנית ויידיש, שבו שפת היומיום שאלה מן הגרמנית העילית התיכונה את אוצר מלותיה המוחשי של הטבע ושל המגורים [Baumgarten, 2002]. השם Bernbaum הוא במובן זה מאובן לשוני: הוא שומר, מוקפא בתוך שם משפחה, שבר מן היידיש המערבית ומן הגרמנית של הקהילות היהודיות.

ההיסטוריה של שם המשפחה Bernbaum אינה ניתנת להפרדה מן התנועה הגדולה של כפיית שמות משפחה תורשתיים על האוכלוסיות היהודיות במרכז אירופה ובמזרחה. לפני תקופה זו, רוב יהודי אשכנז נהגו לציין את עצמם באמצעות שיטה פטרונימית מסורתית: שם פרטי ואחריו שמו של האב (למשל Yankev ben Yitskhok), לעיתים בתוספת כינוי, שם מקום או ציון תפקיד. שם המשפחה הקבוע והעביר היה החריג לכלל.

נקודת המפנה הגיעה עם רפורמות המדינות האבסולוטיסטיות, שביקשו לגבות מסים, לגייס לצבא ולנהל את נתיניהן היהודים. באוסטריה, Patente של Joseph II (1787) חייב את היהודים לאמץ שמות משפחה גרמניים; צעדים דומים ננקטו בפרוסיה (צו 1812), בממלכת פולין ובהדרגה גם בקיסרות הרוסית לאורך המאה ה-XIXᵉ. בהקשר זה התרבו שמות המורכבים מ--baum،‏ -berg،‏ -stein،‏ -thal ו--feld. מילוני Beider המוקדשים לקיסרות הרוסית, לממלכת פולין ולגליציה, וכן זה של Menk לאזור היהודי-גרמני, ממפים בדקדקנות את הפיזור האזורי של צורות אלו, ובהן Bernbaum ו-Birnbaum [מילוני שמות משפחה יהודיים — Beider; Menk].

גליציה האוסטרית — מחוז זה שכלל בין היתר את Lemberg (Lviv) ואת Cracovie — מתגלה כמוקד מרכזי של שמות המשפחה הנגמרים ב--baum, שכן הממשל היוזפיסטי פעל שם בפעילות יתרה ושיטתית במיוחד. בו ניתן להבחין בצפיפות רבה של שמות אורנמנטליים, שיוחסו לעיתים קרובות על ידי פקידים דוברי גרמנית למשפחות שבחיי יומיומן המשיכו לשאת שמות יידיש. מכאן נוצרה דואליות אופיינית: שם מעמד אזרחי גרמני — Bernbaum — המתקיים במקביל לשימוש עממי ביידיש. מתח זה בין הנורמה המנהלית לבין השפה החיה חוצה את כל האונומסטיקה היהודית של האזור, ומאיר את הדרך שבה שם כמו Bernbaum יכול היה להיכתב פעם Birnbaum, פעם Bernbaum, פעם Birmbaum, ואף, בתעתיק סלאבי, בצורות קיריליות.

אם Bernbaum הוא, על פי כתיבו, שם גרמני, הרי שהערך המוקדש לו מקשר אותו במפורש ליידיש [Q4894026 — Wikidata]. ראוי אפוא להשיב את נושאי שם זה אל הציוויליזציה שהייתה שלהם: זו של ה-Yiddishland, המרחב חסר הגבולות הפוליטיים אך המאוחד בשפה אחת, המשתרע מגדות הויסלה עד גדות הדניפר. היידיש, שנזנחה זמן רב כ"ז'רגון" בלבד, הייתה במאות ה-XIX וה-XX נשאה של פריחה תרבותית יוצאת דופן [Katz, 2004].

תרבות זו ידעה, בין סוף המאה ה-XIX לבין שתי המלחמות, תחייה של ממש. הספרות היידית התבססה עם "הקלסיקאים" — Mendele Moïcher Sforim (Abramovitsh)‏, Sholem Aleichem ו-Y. L. Peretz — שהפכו שפה יומיומית לכלי ספרותי מרכזי [Frieden, 1995]. הרומן ביידיש ליווה ובחן את משבר המודרנה שעברו הקהילות היהודיות, הנתונות בין מסורת לחילון, בין shtetl לעיר הגדולה [Krutikov, 2001]. במקביל התפתחה עיתונות יידיש ענפה, באימפריה הרוסית ומעבר לה, שתרמה לעיצוב קהל קוראים מודרני [Stein, 2004].

התיאטרון היידי היה הבמה הגדולה האחרת של התססה זו: שנולד במחצית השנייה של המאה ה-XIX, ידע עלייה מרשימה [Quint, 2019] ויצר להקות נודדות אגדיות כגון ה-Vilna Troupe, שהנחילו את אמנות הדרמה היהודית ברחבי אירופה והעולם [Caplan, 2018]. מ-Bucarest ועד New York, דרך Varsovie ו-Moscou, הפך התיאטרון היידי לתופעה טרנס-לאומית [Sandrow, 1996], עד כדי כך שהתמסד גם על הבמה הסובייטית [Veidlinger, 2000]. גם נשים נטלו את העט: מסורת ארוכה של שירה יידית נשית, הנמשכת עד המאה ה-XVI, פרחה בעת המודרנית [Hellerstein, 2014]. לבסוף, תנועת התחייה התרבותית ובניין הלאום היהודי זו התגבשה סביב ויכוחים נוקבים על השפה עצמה — עברית מול יידיש — שהיה בהם משום שאלת זהותו של העם כולו [Bechtel, 2002] [Seidman, 1997]. בסביבה תוססת זו חיו, כתבו וחלמו המשפחות הנושאות שמות כגון Bernbaum.

השורש המשותף ל-Bernbaum ול-Birnbaum מוצא את התגלמותו המפורסמת ביותר באישיותו של Nathan Birnbaum (1864–1937), הוגה יהודי וינאי שמסלול חייו מסכם כשלעצמו את הוויכוחים הגדולים של היהדות המודרנית. מבלי שיש להניח כל קשר של קרבת משפחה עם ענף זה או אחר של משפחת Bernbaum — האונומסטיקה אינה מתירה כאן כל גנאלוגיה — מדגימה דמותו של Birnbaum את המשקל הסמלי שיכול היה לשאת שם עץ זה בתולדות הרוח היהודית.

Nathan Birnbaum מוכר בעיקר בזכות שיטבע והפיץ את המונח "ציונות" בסוף שנות ה-1880, עוד לפני Theodor Herzl. אך מסלולו הוא של אדם בתנועה מתמדת: תחילה ציוני, הפך לאחר מכן לדוגל באוטונומיזם דיאספורי ובשפה היידיש, ולאחר מכן פנה ליהדות אורתודוקסית מחמירה. ככזה, היה אחד המארגנים הראשיים של ועידת Czernowitz (1908), אספה מכוננת שהכריזה על היידיש כ"שפה הלאומית של העם היהודי" וציינה אבן דרך מכרעת בתנועת ההתחדשות התרבותית והבניין הלאומי דרך השפה [Bechtel, 2002].

עניינו של פרק זה הוא מתודולוגי לא פחות מהיסטורי. הוא מראה כיצד אותה אטימולוגיה — Birnbaum, "עץ האגס" — יכלה לשאת גורלות שונים מן הקצה אל הקצה, מהמשפחה הגליצאית האנונימית ועד להוגה הלאומי המפורסם. הוא מזכיר גם את הזהירות המתחייבת: דמיון שמות אינו מעיד על קרבת משפחה. הגרסאות Bernbaum ו-Birnbaum, הקרובות כל כך למראה ולאוזן, התפשטו באופן עצמאי בעשרות קהילות, ורק הארכיון — תעודת לידה, שטר נישואין, מפקד אוכלוסין — יכול לבסס קשר אמיתי בין שני נושאי שם. הזיכרון, האוהב לקשור שם אל תהילה, חייב כאן להיות ממותן על ידי קפדנות ההיסטוריה [Dictionnaires des patronymes juifs — Beider ; Menk].

כמו מאות אלפי יהודים ממזרח אירופה, גם נושאים רבים של שם המשפחה Bernbaum יצאו בדרך ההגירה בין שנות ה-1880 לשנות ה-1920. ברחם מפרעות האימפריה הרוסית, מן המצוקה הכלכלית ומן ההפליה, פנו מערבה — לצרפת, לבריטניה, לגרמניה — ובעיקר לארצות הברית, לארגנטינה, לקנדה, לדרום אפריקה ולפלשתינה המנדטורית. הנדידה הגדולה הזו שינתה את הגאוגרפיה של השם, ופעמים רבות אף את כתיבו.

המעבר ממערכת אלפביתית ומינהלית אחת לאחרת הוליד ריבוי של צורות. שם אחד ויחיד — כתוב באותיות עבריות בפנקסי הקהילה, מתועתק באותיות קיריליות על-ידי המינהל הרוסי, ואחר כך באותיות לטיניות בידי פקידי ההגירה בעולם הדובר אנגלית — עלול היה להפוך ל-Bernbaum, Birnbaum, Birenbaum, Byrnbaum או Bernbam. רשימות הנוסעים, פנקסי Ellis Island ושטרי ההתאזרחות נושאים את עקבותיהן של גלגולים כתיבים אלה. השוואה בין קטלוגי Beider — הסוקרים את הצורות המזרח-אירופיות המקוריות — לבין מסמכי מדינות הקליטה מאפשרת, בזהירות ראויה, לשחזר חלק מן השתלשלויות הללו [מילוני שמות המשפחה היהודיים — Beider ; Menk].

פרק זה נע בתחום הסביר יותר מן המבוסס, שכן אין גנאלוגיה אחת היכולה לאחד את כלל ה-Bernbaum שבעולם: השם אינו מציין משפחה אחת אלא ריבוי של לינאג'ים נבדלים, שאין מאחד אותם אלא שורש אטימולוגי משותף. הפיזור הגאוגרפיה הלך יד ביד עם תהליך של הסתגלות לשוני: צאצאי המהגרים שנולדו בNew York, בBuenos Aires או בפריז חדלו פעמים רבות לדבר יידיש, ואילו השם עצמו נותר — השריד האחרון של עולם שנבלע [Katz, 2004]. שם המשפחה הפך כך, עבור רבים, לחוט הגלוי היחיד המקשר בין הדורות החדשים לעולם השטעטל וללשון האם של אבותיהם.

אף סיפור של שם יהודי ממזרח אירופה אינו יכול להתעלם מן השואה. הקהילות של גליציה, פולין, ליטא ואוקראינה — בדיוק אלה שבהן היה השם Bernbaum נפוץ ביותר — הושמדו בין השנים 1941 ו-1945. עמן נעלמו לא רק אוכלוסייה, אלא עולם שלם: עולם האידיש, בתי ספריו, עיתוניו, תיאטרונותיו ובתי כנסיותיו. התחייה התרבותית שתוארה לעיל נותקה בפתאומיות, והותירה "היסטוריה בלתי גמורה" [Katz, 2004].

עבור המשפחות הנושאות שם זה, הזיכרון מקבל מאז ערך מיוחד. במקום שבו הארכיון נעדר — פנקסים שנשרפו, קהילות שנמחקו, עדים שנרצחו — הוא המסירה הבעל-פה הממלאת את החסר: עדויות הניצולים, שמות שהועתקו אל דפי העד של יד ושם, שמות משפחה החקוקים על האנדרטאות. השם Bernbaum, ככה רבים אחרים, מופיע במאגרי הנתונים לזכר הנופלים וברשימות הקורבנות, והפך בה-בעת לשריד ולאנדרטה. פרק זה שייך לצומת שבין זיכרון להיסטוריה, ומעמדו הוא של המסור: מה שידוע אחוז לרוב במה שסופּר, מתוך שלא הכל ניתן היה לתעד.

לאחר המלחמה קיבלה מסירת השם משמעות כמעט צוואתית. לקרוא לילד בשם, לשמר איות מסוים, לאתר ענף שאבד — כל אלה מחוות שבהן ביססו הצאצאים מחדש את הרציפות שההיסטוריה ביקשה לנתק. העבודה הגנאלוגית בת-זמננו — הנסמכת על מילונים מלומדים [Dictionnaires des patronymes juifs — Beider ; Menk] ועל מאגרי הנתונים הגדולים כגון Wikidata [Q4894026 — Wikidata] — שותפה למפעל תיקון זיכרון זה. לשחזר את ההיסטוריה של השם Bernbaum פירושו לסרב לשכחה, ולהשיב לשם המשפחה את עומקו: זה של עץ ששורשיו נעוצים באדמת הייִדישלַנד וענפיו נפוצו לארבע כנפות תבל.

השם Bernbaum מכיל, בשתי הברות גרמניות, חלק מהותי מן ההיסטוריה היהודית האשכנזית. וריאנט של Birnbaum הנפוץ (« עץ האגס »), הוא שייך למשפחת שמות הנוי הנגמרים ב־-baum שיוחסו ליהודי מרכז אירופה ומזרחה בעת הטלת שמות המשפחה התורשתיים במאות ה־XVIII וה־XIX [Dictionnaires des patronymes juifs — Beider ; Menk]. שפת מוצאו, היידיש [Q4894026 — Wikidata], מעגנת אותו בתרבות שהספר הגדול הזה עמד על עושרה: ספרות, עיתונות, תיאטרון, שירה ודיונים זהותיים בעוצמה נדירה [Katz, 2004] [Bechtel, 2002].

מגליציה היוזפינית ועד למטרופולינים של ההגירה, מן ההוגה Nathan Birnbaum ועד לשושלות האנונימיות האין-ספוריות — השם נדד, השתנה, ושרד את האסון. אין « משפחת Bernbaum » אחת ויחידה, אלא קבוצת כוכבים של ענפים הקשורים בשורש אטימולוגי משותף, ודווקא ריבוי זה הוא המעניק לשם ערכו כאובייקט של היסטוריה. היכן שהארכיון מדבר — קבענו; היכן שהוא שותק — ציינו את הסביר וכיבדנו את המסורת. כך נותר שם המשפחה Bernbaum, לנושאיו, עץ של זיכרון — משורש ביידיש, מנוסה בהיסטוריה, וחי תמיד בהמשכיות הדורות.