הספר הגדול — Benzimra

הקדמה

הכינוי Benzimra משתייך לאותה קטגוריה של שמות יהודיים שצורתם האיטלקית אינה מגלה אלא בקושי את המוצאות העמוקות. הוא נזכר במדריך הסמכותי של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925), בין השמות הרשומים של המשפחות היהודיות בחצי האי, ומעיד על נוכחות ממושכת של הלינאז' בתוך מרקם הקהילות האיטלקיות [Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. ואולם, מורפולוגיית השם עצמה מכוונת את עיניו של ההיסטוריון הרחק מעבר לאיטליה: הקידומת בן- (בעברית: "בנו של") הצמודה לשורש Zimra מפנה אל תצורה אונומסטית האופיינית לעולם הספרדי ודובר הערבית, שבה נבנה שם המשפחה סביב אב קדמון שמו נעשה לשם השושלת. הווריאנט ההיספנו-ערבי Ibn Abi Zimra — כלומר "בן אבי Zimra" — הוא האב-טיפוס המפורסם ביותר של תצורה זו.

כפילות ההשתייכות הזו — האיטלקית על-פי קטלוג Schaerf, הספרדית על-פי מבנה השם — אין בה כל סתירה. היא משקפת להפך את גורלן של המשפחות היהודיות שגורשו מחצי האי האיברי בשנת 1492, שענפיהן התפזרו ברחבי הים התיכון: המגרב, האימפריה העות'מאנית, ארץ ישראל, מצרים ואיטליה. הספר הנוכחי מבקש לשחזר, בזהירות המחויבת מחמת מיעוט המקורות הישירים על הסניף האיטלקי, את ההיסטוריה ואת ההסתעפויות הסבירות של לינאז' Benzimra, תוך הצבת המסורת האונומסטית מול נתוני הארכיון והמחקר.

פרק 1: השם ושורשיו האונומסטיים

השם Benzimra, בכתיב האיטלקי שלו, מרכז בתוכו היסטוריה לשונית עתיקה יותר. השורש העברי זִמְרָה מעלה את הניגון, המנגינה, או פרי האדמה, על פי המשמעויות המקראיות. המונח מופיע בפרט בספר בראשית (מג, יא), שם זִמְרַת הָאָרֶץ מציינת את "מִבְּחַר פְּרִי הָאָרֶץ". משורש זה נגזר אף שם הפרטי הגברי זִמְרִי, המוּכָּר בכתבי הקודש. הצורה בן זִמְרָא — "בנו של זמרא" — שייכת אם כן לשיטה פטרונימית מקובלת, שבה שמו של אב-קדם, בין אם היה דמות היסטורית ובין אם אפונימית, הופך לסימן ההיכר של כל צאצאיו.

בעולם הספרדי והיהודי-ערבי, דפוס זה מופיע בצורת אִבְּן זִמְרָא או אִבְּן אֲבִי זִמְרָא, כאשר האִבְּן הערבי מחליף את הבֶּן העברי. הצורה המתועדת ביותר מבחינה היסטורית היא זו שנשא הרב המפורסם דוד בן שלמה אבן אבי זמרא, הידוע בכינויו הרדב"ז, שנולד בספרד בסביבות שנת 1479, ובהיותו בן שלוש עשרה שנה גורשה משפחתו, כיתר יהודי ספרד, מן חצי האי. הקרבה הצורנית בין Benzimra,‏ Ibn Zimra וAbenzimra (הצורה ההיספנית המופיעה במסמכים האיבריים) מרמזת בתוקף על קרבה אונומסטית, אם לא גנאלוגית, בין גרסאות אלו. ברם, ההיסטוריון חייב להבחין בין זהות השם לבין זהות הדם: אם כי השורש משותף, הרציפות הלינאגית הישירה בין הענף האיטלקי המתועד אצל Schaerf לבין משפחת הרדב"ז נותרת בגדר השערה סבירה, לא עובדה מבוססת.

Schaerf, במילונו, מסווג במדויק את השמות היהודיים של איטליה לפי מקורם — טופונימי, פטרונימי, מקצועי או תיאורי. הכללת Benzimra באוסף זה מאשרת כי הצורה עברה תהליך איטלקיזציה והתבססה כשם משפחה תורשתי בקרב קהילות חצי האי, ככל הנראה בעקבות הגעתם של פליטים ספרדים במאות ה-15 וה-16 [Schaerf,

פרק 2: האב קדמון המפורסם — הרדב״ז וביתו של Ibn Abi Zimra

הדמות המעניקה לשם את מלוא הדהדו ההיסטורי היא ללא ספק David ben Solomon ibn Abi Zimra. David ben Solomon ibn Abi Zimra, המוכר בראשי התיבות רדב"ז (1479–1573), היה פוסק הלכה, בעל סמכות הלכתית ומקובל. Abi Zimra נולד בספרד למשפחה אמידה, אך בגיל שלוש עשרה כבר שהה בצפת.

מסלול חייו משקף את עצם מסלול הגלות הספרדית. הוא היה בן שלוש עשרה כאשר הוריו, שגורשו מספרד, השתקעו בצפת, שם למד בהדרכתו של Joseph Saragossi; לאחר מכן עבר David לקהיר, ובשנת 1514 הוא מוזכר כחבר בית הדין שעמד בראשו הנגיד Isaac Sholal. גורל המשפחה נכרך אז בתמורות הגיאופוליטיות של המזרח התיכוני: בשנת 1517, עם ביטול תפקיד הנגיד בידי השלטון העות'מאני, מונה David לרב הראשי של מצרים, ותפקיד זה מילא במשך ארבעים שנה.

פועלו של הרדב"ז היה עצום. מוקיר ומכובד מאוד בזכות ידיעותיו הרחבות, תום אופיו ונדיבות ליבו, ישיבתו שהנהיג משכה תלמידים מובהקים רבים, ובהם Bezalel Ashkenazi ו-Isaac Luria. היקף השפעתו האינטלקטואלית ניכר ממידת פריון יצירתו: הוא היה פוסק מן השורה הראשונה, ראש ישיבה, רב ראשי ומחבר של יותר מ-3,000 שו"ת, כמו גם מספר חיבורים מלומדים.

על מעמד הלכתי זה נוספו גם רפורמות מוסדיות ממשיות. הרדב"ז החזיר למנהגו את ספירת השנים מאז הבריאה — כפי שהיה נהוג כבר בקרב יהודי רוב שאר הארצות, וכפי שנוהגים כולם כיום — ובכך נטש את ספירת השטרות הסלאוקית שנהגה עד אז בחוזים ובמסמכים של מצרים. דמות מכוננת זו עוגנת את השם Zimra בזיכרונה המלומד של יהדות הים התיכון, ומספקת את נקודת ההתייחסות שסביבה מקיפות ענפיהן המשפחות השונות הנושאות שם אב זה.

פרק 3: מהגלות איבריות לתפוצות ים תיכוניות

גירוש 1492 מהווה את המטריצה שממנה נובעים הפיזור וההתגוונות של השם. הרדב"ז, שנולד בספרד, ברח מגזרת הגירוש בגיל שלוש עשרה, והתיישב תחילה עם משפחתו בצפת שבארץ ישראל, לפני שביסס את מעמדו במצרים, שם שימש כרב ראשי של הקהילה היהודית במשך עשורים אחדים תחת השלטון העות'מאני שבא בעקבות הכיבוש של 1517. מסלול זה — ספרד, ארץ הקודש, מצרים, עם תחנת ביניים אפשרית במרוקו דרך Fès — ממחיש את הדרכים שבהן נקטו גולי ספרד ברחבי הים התיכון.

המשפחות הנושאות את השם Ibn Abi Zimra / Abenzimra התפזרו אפוא למספר מוקדים: המגרב (Fès, Tlemcen, Alger), שבו נשמר היסוד ibn; האימפריה העות'מאנית וארץ ישראל, שבהן קיבל השם צורות מעוברתות; ואיטליה, שבה ההיטלייה הולידה את הצורה Benzimra המתועדת אצל Schaerf. Abi Zimra עלה לירושלים, אך זמן קצר לפני 1513 היגר למצרים, כנראה בשל התנאים הכלכליים הקשים בארץ ישראל; שם שהה ארבעים שנה, תחילה באלכסנדריה ולאחר מכן בקהיר. ניידות זו משקפת את אופייה המובהק כרב-לאומי של הלינאז'.

איטליה של הרנסנס, שקלטה מספר רב של פליטים איבריים בנמליה ובעריה המסחריות — Livourne, Venise, Ancône, Ferrare — היוותה קרקע טבעית להשתרשות עבור משפחות ספרדיות. בהקשר זה נראה שהסתעף הענף האיטלקי של השם, ונטמע בהדרגה בקהילות המקומיות תוך שמירה על הסמן של מוצאו. נוכחות השם בקטלוג של Schaerf מעידה על הסתגלות מוצלחת זו, אף שלא ניתן לשחזר בוודאות את שרשרת היוחסין המקשרת כל ענף לאב קדמון יחיד [Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925].

פרק 4: הענף האיטלקי והעדות של Schaerf

העיגון האיטלקי של שם Benzimra נשען על מקור מדויק ובעל סמכות. הפילולוג Samuele Schaerf פרסם בשנת 1925 בפירנצה את חיבורו I cognomi degli ebrei d'Italia con un'appendice su le famiglie nobili ebree d'Italia ("שמות המשפחה של יהודי איטליה, בצירוף נספח על המשפחות היהודיות האצילות באיטליה") [Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. חיבור זה נותר, מאה שנה לאחר צאתו לאור, אחד מספרי העיון המרכזיים לחקר האונומסטיקה היהודית האיטלקית, ובתוקף זה הוא משמש עדות קובעת לאימות השם Benzimra בחצי האי.

עבודתו של Schaerf נשתלבת בגישה מדעית של מיפוי וסיווג: מטרתה לזהות את השמות שנשאו משפחות יהודיות באיטליה, להציע להם אטימולוגיה, ובמידה שהתיעוד מאפשר זאת — לציין את זיקותיהם הגיאוגרפיות או ההיסטוריות. הכללתו של Benzimra במאגר זה אינה מקרית: היא מעידה שהשם היה מפושט ומבוסס דיו כדי לזכות בערך, ושהוא השתייך למורשת האונומסטית המוכרת של יהודי איטליה. נוכחותו של נספח המוקדש למשפחות יהודיות אצילות מלמדת עוד על תשומת הלב שהקדיש המחבר ללינאות המובחנות — הקשר שבו שמות ממוצא ספרדי כדוגמת Benzimra מוצאים את מקומם הטבעי.

עבור ההיסטוריון, עדותו של Schaerf שוות ערך לנקודת ייחוס תיעודית: היא מאשרת את קיומה של משפחת Benzimra באיטליה לכל המאוחר בראשית המאה העשרים, יורשת כנראה של גלי ההגירה הספרדיים שקדמו לה. אולם היא אינה מספקת, כשלעצמה, את פרטי הברית, מקומות המגורים לאורך הדורות, או המקצועות שנתפרנסו מהם — נתונים שיש לחפשם בפנקסי הקהילות, בשטרות הנוטריונים ובארכיוני מרשם האוכלוסין של הערים הנוגעות בדבר. הרישום אצל Schaerf פותח אפוא שביל בטוח יותר מאשר הוא חותם חקירה.

פרק 5: שינויים גרפיים ועמותות onomastiques

אחד האתגרים המרכזיים בחקר שם המשפחה Benzimra נעוץ בעריכת מפה של גרסאותיו השונות. המקורות מעידים על גמישות גרפית יוצאת דופן סביב שורש Zimra. המסורת המלומדת עצמה מהססת בנוגע לצורתו המדויקת של שמו של הרב הגדול ממצרים: הוא מופיע תחת הצורות ibn Abi Zimra ,‏Avi Zimra ו-Ben Abi Zimra. משתנות זו במקורות המלומדים ביותר ממחישה את הקושי לקבע איות אחיד בטרם עידן פנקסי מרשם האוכלוסין המודרניים.

ניתן אפוא לאסוף, באופן השערתי אך עקיב, אשכול של צורות קרובות: Ibn Zimra ו-Ibn Abi Zimra בעולם היהודי-ערבי; Abenzimra במסמכים ההיספניים; Benzimra,‏ Benzimrah ו-Ben Zimra בהקשרים העבריים והאיטלקיים. המעבר מן המילית הערבית ibn אל המילית העברית ben, ולאחר מכן ההתמזגות למילה איטלקית אחת, עוקב אחר לוגיקה של הטמעה לשונית המוכרת היטב לחוקרי האונומסטיקה של העולם הספרדי.

יש עם זאת לשמור על זהירות מתודולוגית. שיתוף השורש אינו מבטיח שיתוף שושלת: משפחות ללא כל קשר דם עשויות לאמץ באופן עצמאי שם הנגזר מאותו שורש, ולהפך — משפחה אחת עשויה לראות את שמה מעוות על פי שפות וסופרים. הקרבה בין ענף Benzimra האיטלקי ובית המפואר של Ibn Abi Zimra נותרת אפוא השערה מפתה ורלוונטית מבחינה גיאוגרפית — הנתמכת במסלול המשותף של גלות ספרד — מבלי שתהווה ייחוס משפחתי המוכח בידי הארכיון. דווקא יושר אפיסטמי זה הוא שמבדיל בין גנאלוגיה היסטורית לבין שחזור אגדתי.

סיכום

ההיסטוריה של שושלת Benzimra נפרשת בצומת שבין שתי וודאויות תיעודיות לבין שדה רחב של היסקים מבוססים. מצד אחד, הקטלוג של Schaerf מבסס בתקיפות את נוכחות השם בקרב המשפחות היהודיות באיטליה [Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. מצד אחר, הפרוסופוגרפיה של יהדות הים התיכון מתעדת בדייקנות את דמותו של הרדב"ז, David ben Solomon ibn Abi Zimra, אשר שמו שותף לאותו השורש, וגורלו מגלם את אודיסיאת הספרדים במאות החמש-עשרה והשש-עשרה [Encyclopaedia Judaica, art. « David ben Solomon ibn Abi Zimra »].

בין שני קטבים אלה, ההיסטוריון אורג נרטיב בר-סמכא: נרטיב של משפחה שמוצאה מחצי האי האיברי, שנפוצה בעקבות גירוש 1492 לכל רחבי הדיאספורות הים-תיכוניות, ואחד מענפיה השתרש באיטליה שם איטלק שמו ל־Benzimra. נרטיב זה, המתקבל על הדעת ועולה בקנה אחד עם מסלולי הגלות הידועים, נותר שחזור זהיר יותר מאשר הוכחה מוחלטת. המחקרים העתידיים — עיון בפנקסי הקהילות האיטלקיות, בארכיוני הנוטריונים ובגנזכי Livorno, Venezia או Ferrara — הם שיקבעו את קווי המתאר המדויקים של שושלת זו, ואולי יבססו או יפריכו את זיקתה לבית המפואר שבמצרים. שמה של Benzimra, בינתיים, נותר עד בעל פה לנדידת המשפחות היהודיות לאורך חופי הים התיכון.