משפחת Ben Forado

המבנה עצמו של «Ben Forado» ניתן לפירוק לשני יסודות, שכל אחד מהם מאיר שכבה אחת מתוך ההיסטוריה הספרדית. הקידומת Ben (בן, «בנו של») היא אחד הסמנים הקדומים והנפוצים ביותר בנומנקלטורה היהודית, העברית והערבית-יהודית. במקורה היא מציינת ייחוס — «בנו של פלוני» — עד שנקבעת, לאורך הדורות, כשם אב הורשה. שיטת הקיבוע הזו, שבה שמו של האב הופך לשם לינאז', אופיינית לאזורי חצי האי האיברי והמגרב, שם נשאו משפחות מפורסמות כדוגמת Abulafia או Ben-Zvi שמות מסוג זה.

היסוד השני, Forado, מעלה השערה אטימולוגית שאנו מציגים אותה ככזו. בפורטוגזית ובגליציאנית, furado / forado פירושו «מחורר, נקוב, שקוף»; המונח משתלב במבנה של שמות מקום איבריים רבים (כינויי מקום המציינים סלע נקוב, מערה, מעבר). אין זה נדיר ששמות משפחה ספרדיים נגזרים מטופונימים כאלה: בתקופת ה-Reconquista פרחו הקהילות היהודיות בערים כמו Tolède, Cordoue ו-Saragosse, ואימצו שמות שהשתקפו בהם מקצועות, מקומות מגורים או היבטים דתיים. שם המבוסס על טופונים פורטוגזי יכַוֵּן את הלינאז' אל המדרון המערבי של חצי האי — Portugal, ארץ שבה פרח יהדות שופעת עד לגזירות ההמרה הכפויה של 1497.

ואולם עלינו להדגיש כי קריאה זו נותרת בגדר השערה: אין שטר, אין פנקס שנבדק המאשר אותה ישירות. ערכה הוא של הנחה מערכתית, עקיבה עם מנגנוני היווצרות ידועים של שמות ספרדיים, אך לא מוכחת. במקום שבו מפגשת המסורת (הסבירות הלשונית) עם הארכיון (שתיקת הקטלוגים), הן משיבות כאן זו לזו פחות באישור ויותר בניואנס.

כדי להבין את הסביבה שבה משתרשת שושלת ספרדית, יש לפנות אל התרבות היהודית הגדולה של חצי האי האיברי בימי הביניים, שבה הייתה Tolède אחד ממרכזיה המרכזיים. שם פרחה משפחת Abulafia, שזכתה לתהילה בזכות הפוסק הגדול Meïr ben Todros ha-Levi Abulafia, שהמחקר מציג אותו כמייסד הספרות הרבנית בחצי האי האיברי [Ben-Shalom, 2007]. היצירה השירית והאינטלקטואלית של סביבה זו — שעליה מעידה יצירתו של Todros ben Judah ha-Levi Abulafia, משורר חצר קסטיליאני [Sefaria, 2024] — מצביעה על רמת העידון של חברה שבה עסקו היהודים בתפקידי יועצים, בנקאים, רופאים וחכמים.

המהפך שעבר היהדות של Tolède בסביבות המאות הי"ג והי"ד, שאפיינו אותו בין השאר הגעתם של דמויות כמו רבי Asher ben Yehiel, שבא מן העולם האשכנזי לרפורם את הלימוד והמעשה בקסטיליה, ממחיש את החדירוּת והחיוּת של קהילות אלה [Ray, 2004]. בתוך רקמה עבה זו — בתי כנסת, ישיבות, רשתות מסחר המחברות בין Tolède, Cordoue ו-Saragosse — הייתה יכולה למצוא את מקומה משפחה הנושאת שם טופונימי כמו Forado, בין אם הייתה ממוצא קסטיליאני ובין אם — ועל כך מצביעה יותר האטימולוגיה — ממלכות פורטוגל השכנה.

תקופה זו מספקת את המסגרת ההיסטורית המבוססת של ההיסטוריה הספרדית הכללית; היא אינה מהווה הוכחה הנוגעת לשושלת Ben Forado בפרט, שאין בידינו כל אזכור שלה לתקופות אלה. היא מתארת את העולם שממנו יכלה לצאת משפחה כזו, ולא את מסלולה המתועד.

שנת 1492 מהווה את נקודת השבר המכוננת של הזיכרון הספרדי. הספרדים היו היהודים שחיו בכתר קסטיליה ובכתר אראגון עד גירושם בשנת 1492 בידי המלכים הקתולים. צו גרנדה הכריח עשרות אלפי יהודים לבחור בין המרה לגלות. רבים מהם עברו לפורטוגל השכנה, שם נתקלו, בתוך פחות מחמש שנים, במבחן חדש: ההמרה הכפויה ההמונית של שנת 1497, שממנה צמחה קבוצתם הגדולה של הקונברסוס והיהודים הסמויים.

עבור לינאז' ממוצא פורטוגלי כפי שמרמז השם Forado, שתי מסלולים טיפוסיים נפתחו. הראשון הוביל לצפון אפריקה — במיוחד למרוקו — שם התמזגו המגורשים (המגורשים האיבריים) בהדרגה בתוך הקהילות הקיימות מלפנים, התושבים. השני הוביל לאימפריה העות'מאנית או לאיטליה, ארצות קליטה של הגולים. לאורך דרכים אלה נוצרו מחדש שמות המשפחה, שהותאמו פעמים רבות בצורתם הפונטית ללשונות המקומיות — דבר המסביר מדוע שמות רבים כה התפצלו לגרסאות שהקטלוגים המודרניים מתקשים לאחד.

תולדות פיזור זה מתועדות היטב על ידי המחקר והמוסדות העוסקים בשימור מורשת, ובמיוחד האוספים הצפון-אפריקאיים של מכון Ben-Zvi, השומרים חלק ניכר מהזיכרון הכתוב של הקהילות שצמחו מתוך הגלות [Yad Izhak Ben-Zvi]. הקובץ שעיצב ההיסטוריון Abraham Isaac Laredo, מומחה ליהודי מרוקו, מספק דוגמה לאופן שבו ניתן היה לעקוב אחר שמות המשפחה הספרדיים עד לשרשרת שורשיהם המגרביים [Fonds Laredo — Collection Ben-Zvi].

אם נלך בעקבות ההשערה בדבר ענף שהשתקע במרוקו, הרי שהשושלת Ben Forado הייתה משתלבת בתוך יהדות עשירה במיוחד, הנמצאת בצומת שבין המורשת האיברית והמסורות המקומיות. הקהילות המרוקאיות פיתחו תרבות ייחודית משלהן, ובמיוחד סביב פולחן הקדושים — תופעה שנחקרה לעומק על ידי Issachar Ben-Ami, שתיעד את היקפה של ההגיוגרפיה ואת עושר הגיוונה התרבותי של יהדות מרוקו [Ben-Ami, 1984].

עולם זה הוליד דמויות רבניות בעלות קומה. משפחת Ankawa (או Encaoua) ממחישה את הזוהר הזה: Abraham ben Mordecai Ankawa היה פוסק ועורך מהשורה הראשונה [Encyclopedia.com], ואילו Raphaël ben Mordecai Ankawa נעשה לאחת הסמכויות ההלכתיות הגדולות במרוקו [Encyclopedia.com]. הדורות הבאים אף כינו את Raphaël Encaoua בשם "בן איש חי של מרוקו", ובכך הדגישו את סמכותו הרוחנית הדומה לזו של מורה בגדד [Toledano, 2010]. דמויות אלה מציירות את האופק הלמדני שאליו יכלה משפחה ספרדית שהשתרשה במרוקו לשאוף — בין אם דרך לימוד תורה, מסחר או מלאכת יד.

אנו מכנים פרק זה סביר משום שהוא מסיק מסימנים עקיפים — אטימולוגיה פורטוגזית, מסלולי הגירה מוכרים, צפיפות המקורות המרוקאיים — השתרשות סבירה, מבלי שניתן לסמוך אותה על אזכור נומינטיבי של שושלת Ben Forado בקורפוסים שנבדקו. ההתעמתות עם הארכיון נותרת כאן פתוחה: היא קוראת לחקירות משלימות בתוך הפנקסים הקהילתיים המקומיים, הכתובות ושטרות הנוטריון, שבהם עשויות לנוח גרסאות שונות של השם.

במאות ה-19 וה-20, ידעו צאצאי הגולים הספרדים הגירות חדשות. התהפוכות הפוליטיות, הפריחה הקולוניאלית בצפון אפריקה, ואחר כך גלי ההגירה הטרנסאטלנטיים הגדולים פיזרו פעם נוספת את הקהילות הללו. ההיסטוריוגרפיה העכשווית האירה את היווצרותה של דיאספורה ספרדית ביבשת אמריקה, שבה שיחזרו משפחות שבאו מאגן הים התיכון המזרחי ומהמגרב רשתות קהילתיות [Ben-Ur, 2009].

אותה תקופה ראתה את צמיחת הפרויקט הציוני ואת הקמתה מחדש של ריבונות יהודית, שבה מילאו אישים הנושאים שמות משפחה מסוג "בן-" תפקיד מרכזי — ובראשם David Ben-Gourion, המוצג בהיסטוריוגרפיה כאבי מדינת ישראל המודרנית [Shapira, 2014]. מבלי לקבוע כל קשר של קרבת משפחה — שדבר אינו מתיר לו — בין דמות זו ובין השושלת שבה אנו עוסקים, מזכיר הדוגמה את חיוניותם של שמות הבנויים על מילת הבן העברית בעת המודרנית.

ייתכן אפוא כי שושלת Ben Forado, אם עברה את המאות הללו, נטלה חלק בתנועה זו או אחרת: הישארות במרוקו, התיישבות בצרפת או בישראל במאה ה-20, או מעבר ליבשת אמריקה. כל אחת מן הענפים הללו עשויה הייתה לראות את שמה מתייצב או משתנה, בהתאם לנהלים המינהליים של ארצות הקליטה.

פרק אחרון זה נוטל על עצמו את המחווה הביקורתית העומדת ביסוד כל היצירה. אנציקלופדיה משפחתית ישרה חייבת להכיר בגבולות ידיעתה. במקרה של Ben Forado, הזיכרון — הסבירות הלשונית, ההיגיון של נדודי הספרדים — מציע נרטיב קוהרנטי; ואילו הארכיון שותק ברובו, שכן השם אינו מופיע במדריכי ההפניה שנתייעצנו בהם [List of Sephardic Jewish surnames — Wikipédia].

המתח הזה בין הסביר למתועד אינו פגם: הוא עצם תנאי המחקר הגנאלוגי הספרדי, שבו כה רבים מן החוטים נותקו בשל הגירושים, ההמרות והגלויות. עבודת המוסדות המורשתיים — האוספים צפון-אפריקאיים וקרנות המסמכים המיוחדות של מכון Ben-Zvi — מורה את הדרך: בחינה סבלנית של המקורות הראשוניים המקומיים היא שבה מוכרעת שחזור הלינאג'ות המינוריות, אלה שלא הותירו פוסקים גדולים ולא משוררי חצר, אך אשר קיומן לא היה פחות ממשי.

לפיכך אנו מנסחים, כתוכנית מחקר, מספר כיוונים: לחפש גרסאות כתיב (Furado, Forada, צורות יהודיות-ערביות) ברשומות המרוקאיות; לחקור את ארכיוני הconversos הפורטוגזים; להתייעץ בבסיסי הנתונים הגנאלוגיים הספרדיים המיוחדים. כל עוד בדיקות אלה לא הגיעו לידי מסקנה, תישאר ההיסטוריה של Ben Forado, בעיקרה, משוערת — מוצעת למחקר העתיד ולא חתומה בטענה.

בסיום מסע זה, לינאז' Ben Forado מתגלה פחות כאובייקט מתועד במלואו, ואחת כהשערה היסטורית ממוקמת. מורפולוגיה שמה — החלקיק הבני Ben המחובר לרכיב שמקורו ככל הנראה טופונימי מהחצי האי האיברי המערבי — משייכת אותה בסבירות גבוהה לאוסף הרחב של שמות משפחה ספרדיים שנולדו באיבריה בימי הביניים במאות העשירית והאחת-עשרה, ופוזרו בעקבות גירוש 1492. מהתור הזהב של Toledo ועד להשתרשות במגרב, ממסלולי הגלות ועד לדיאספורות האטלנטיות — שחזרנו את המסגרת שבתוכה יכלה משפחה כזו לחיות, להתפלל, לנהל מסחר ולמסור מדור לדור.

מה שהחיבור הנוכחי מבסס אינו הביוגרפיה של לינאז', אלא אופק האפשרות שלה — הנשען על ההיסטוריוגרפיה הספרדית המוצקה ביותר, ומוגבל ביושר על ידי שתיקת הקטלוגים. יהי רצון שהספר הגדול הזה ישמש נקודת מוצא לחקירה ארכיונית אשר, היא לבדה, תוכל להפוך את הסביר למוכח.