משפחת Bauer

ההוכחה המוצקה ביותר הנוגעת למשפחת Bauer באיטליה נעוצה בעצם רישומם בקטלוג של Schaerf. חיבור זה, שיצא במהדורות חוזרות והודפס שוב ושוב, נותר נקודת המוצא לכל חקירה של שמות משפחה יהודיים בחצי האי; הוא פורסם בפלורנסה בשנת 1925 ועליו נוסף, כמקובל לציין, נספח המוקדש למשפחות יהודיות אצילות באיטליה [Schaerf, 1925]. בשנת 1925 פרסם Samuele Schaerf בפלורנסה חוברת בשם « I cognomi degli ebrei d'Italia », בצירוף נספח. עצם הופעתו של השם Bauer בה משמעה שבאותה עת היו משפחות יהודיות הנושאות שם זה נפוצות דיין על אדמת איטליה כדי להצדיק את תיעודן.

האטימולוגיה מכוונת את הקריאה ההיסטורית. שם המשפחה Bauer נטוע בתרבויות הגרמנית והיהודית האשכנזית, ונגזר ממילה בגרמנית-עילית-תיכונה שמשמעה חקלאי או איכר. שני מסלולי אימוץ תועדו בידי חוקרי האונומסטיקה. אצל היהודים, השם נוצר אם באמצעות אימוץ שם המשפחה הגרמני — אף שהיהודים כמעט לא עסקו בחקלאות בתקופה שבה נרכשו שמות המשפחה — ואם בדרך של יצירה מלאכותית, שאובה מן האוצר המילולי הגרמני ללא קשר למשלח היד. הבחנה זו מהותית: השם אינו מעיד שיהודים אלה חרשו את האדמה, אלא שבשלב כלשהו בתולדותיהם חיו בעולם דובר גרמנית, שבו האדמיניסטרציה של בית האבסבורג או הנסיכויות הגרמניות כפתה על המשפחות היהודיות, בפרוס המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, לאמץ שמות משפחה קבועים.

העובדה המבוססת כאן צנועה אך איתנה: משפחת Bauer באיטליה היא, על פי כל הנראה, שושלת ממוצא אשכנזי שנקלטה בקרב יהדות איטליה. עצם הקליטה הזו — יכולתה של שושלת שבאה ממקום אחר למצוא את מקומה ברקמת קהילה חדשה — נושאת אחת מן המעלות שהמסורת היהודית הוקירה תמיד: קבלת הזר והיכולת ליצור קהילה מעבר לשוני המוצאות, הד רחוק למצוות החוזרת ונשנית בספר דברים לאהוב את הגר, את זה שבא ממקום אחר.

כדי להבין כיצד שם גרמני משתרש באיטליה, יש לשחזר את הסביבה שקיבלה אותו. הרנסאנס האיטלקי היה, עבור היהודים, עת של תוססות אינטלקטואלית יוצאת דופן, שתוארה בעדינות על ידי Robert Bonfil: הקהילות שבחצי האי, אף שהיו כפופות למגבלות הגטו החל מן המאה השש עשרה, פיתחו תרבות שבה נפגשו לימוד התלמוד, הרפואה, בנקאות ההלוואה והאותיות [Bonfil, 1994]. במסגרת זו, ההגירות האשכנזיות צפונה לאיטליה — מאזור הריין ומהארצות הגרמניות לעבר Padoue, Venise והפריאול — היו רצופות מן המאה החמש עשרה עד המאה השמונה עשרה, והביאו עמן את מנהגיהן, את ידיעתן ההלכתית ובסופו של דבר את שמות המשפחה שלהן.

הייצור כתבי היד ממחיש את עושר זה. כתבי היד העבריים המאוירים של איטליה, שנחקרו על ידי Giulia Tamani, מעידים על אמנות הספר שבה נפגשו המסורות הדקורטיביות האשכנזיות והאיטלקיות — סימן לאוכלוסייה יהודית רבגונית ויוצרת כאחת [Tamani, 2010]. Colette Sirat הראתה בנוסף עד כמה הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים נקראת תחילה מתוך ממשות כתבי היד — שהועתקו, הוערו והועברו מיד ליד —, ועשתה את הספר לכלי ההעברה האמיתי של זכרון ישראל [Sirat, 1983]. משפחה שכמו Bauer מתמזגת בעולם זה, שותפת למעשה לציוויליזציה של הטקסט ושל המסירה.

בערי הנמל הגדולות שבצפון הגיע ערבוב זה לשיא עוצמתו. קהילה יהודית עשירה ומשפיעה חיה ב-Trieste, נמל גדול של האימפריה האוסטרו-הונגרית שהפך לאיטלקי רק לאחר מלחמת העולם הראשונה; במאה התשע עשרה ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, ידעה תפארת ניכרת. Trieste, עיר דו-לשונית גרמנית ואיטלקית כאחת, נתינה להבסבורגים, הציעה בדיוק את הקרקע שבה יכול היה שם משפחה כמו Bauer להיוולד בהקשר דובר גרמנית ולאחר מכן להתמזג ביהדות האיטלקית. כאן מצוי לא ודאות גנאלוגית על משפחה פלונית הנקראת בשם זה, אלא מסגרת היסטורית משכנעת המעניקה לשם את הבנתו.

מול טריאסטה האוסטרו-הונגרית ניצב הקוטב הגדול האחר של היהדות האיטלקית: ליוורנו, העיר החופשית של המדיצ'י, מקלטה של "האומה היהודית הפורטוגזית". Lionel Lévy כתב את תולדותיה בפירוט מדוקדק, והראה כיצד קהילה ספרדית זו ארגה, מהמאה ה-16 ועד המאה ה-20, רשת הקושרת בין Amsterdam, ליוורנו ו-Tunis, עד לשקיעה שאותה הוא מכנה זו של "האחרון מבני ליוורנו" [Lévy, 1996 ; 1999]. אף שהBauer משתייכים לשורש אשכנזי, נוכחותם ברשומות האיטלקיות שוזרת אותם בכל זאת למרחב שבו ספרדים ואשכנזים דרו בצוותא, נישאו זה לזה לעיתים, ושבו גבולות הנוסח נמוגו לטובת יהדות איטלקית מורכבת ורב-גונית.

כאן הזיכרון והארכיון מתכתבים זה עם זה בזהירות. המסורת המשפחתית של השושלות המעורבות של איטליה מעבירה לעתים קרובות את זכר המוצא הכפול — אב קדמון "שבא מהצפון" הנושא אישה ממשפחת הדרום או מן החוף — בעוד שהארכיון, מצדו, אינו מאשש אלא את הדו-קיום בין הקבוצות. לייחס לBauer מסלול בני ליוורנו יהיה מעשה של השערה; אולם להכיר בכך שחיו בעולם שבו אירוחם של אנשי ליוורנו כלפי המגורשים האיבריים היווה מודל מוערץ ומוכר — זאת ההיסטוריה מתירה. קהילה נמלית זו גילמה את מעלת הקבלת האורחים ועזרה הדדית כלכלית — המסחר כשירות להישרדות הקולקטיבית — ערך שזיכרון ישראל מקשר לצדקה, הצדק שנעשה חסד.

המאה ה-19 שינתה מן היסוד את מצבם של יהודי איטליה. האמנציפציה, שנשאה עליה רוח ה-Risorgimento ואיחוד איטליה ב-1861, ביטלה את הגטאות ופתחה בפני היהודים את שערי האזרחות המלאה. תמורה זו מוכרת היטב: היא אפשרה למשפחות יהודיות להשתלב בחיים הכלכליים, האוניברסיטאיים, הצבאיים והאמנותיים של האומה. הצייר Amedeo Modigliani, שנולד ב-1884 ונפטר ב-1920, יליד משפחה יהודית מ-Livourne, נמנה עם הדמויות המפורסמות שבין אמני ה-École de Paris, בעוד החיים היהודיים המסורתיים המשיכו להתקיים. דוגמה זו, מפורסמת מכל, מעידה על פריחה שהביאה האמנציפציה: כניסתם של יהודי איטליה אל תוך המודרנה האמנותית והמדעית האירופית.

עבור משפחה הנושאת שם משפחה גרמני כדוגמת Bauer, תקופה זו הייתה מכרעת מבחינה כפולה. מחד, האמנציפציה אישרה את השימוש בשמות הקבועים שירשו מן התקופה ההבסבורגית. מאידך, היא העמידה משפחות אלו על הצומת שבין שני עולמות: זה של האימפריה האוסטרית, שתחת שלטונה נותרה Trieste עד 1918, וזה של איטליה המאוחדת. המעורבות בחיי הציבור — העירוני, הפילנתרופי, התרבותי — הפכה אז לאות ההיכר של המשפחות היהודיות המשוחררות, שרבו בהן היוזמות הצדקתיות, אגודות הסיוע וההתנדבות האזרחית. זוהי ביטויה המוחשי של מידה יסודית ביהדות: המעורבות בחיי הקהילה, הדאגה לטובת הכלל כהמשכה של עבודת האל.

מעבר למסלולים החומריים, שושלת יהודית נמדדת גם בחלקה בחיי הרוח. היהדות האיטלקית, ולאחריה היהדויות של אגן הים התיכון שאליהן נקשרה, הזינו מחשבה רציפה על התורה ועל המשמעות. Léon Askénazi הזכיר עד כמה החשיבה על המסורת היהודית "כיום" מחייבת להחזיק יחד את הנאמנות לטקסט ואת הפתיחות אל העולם [Askénazi, 1999]. Armand Abécassis, מן המדבר אל התשוקה, הראה את המתח הפורה העובר בתוך המחשבה היהודית בין התורה המתקבלת ובין תשוקת האדם [Abécassis, 1987]. ו-Maurice-Ruben Hayoun עקב אחר השרשרת הארוכה של הפילוסופיה היהודית, ממקורותיה בימי הביניים ועד לניסוחיה המחודשים בזמן הזה [Hayoun, 2023].

משפחה כגון Bauer, המשובצת בתוך רצף זה, לא בהכרח הייתה יצרנית של חיבורים גדולים — הארכיון אינו מתעד זאת וכנות מחייבת שלא לטעון כך. אך היא השתתפה, כרוב המשפחות האנונימיות, בהעברה המחיה את הידע התלמודי ואת הלימוד: דרך בית הספר, דרך בית הכנסת, דרך הספר הנקרא והמועתק. הקהילות של המגרב השכן, שהארכיונים הרבניים של Sidi Bel Abbès והיסטוריה של קהילת Tlemcen שומרים את עקבותיהן, מראות עד כמה העברה זו הייתה בכל מקום עניינן של משפחות רגילות לא פחות מאשר של גדולי החכמים [Botbol, 2000]. המעלה אינה כאן הזוהר, אלא הנאמנות הצנועה: שמירתה השקטה של שרשרת הזיכרון, אותה ענווה אינדיווידואלית שהמסורת מעמידה מעל לכבוד.

אף סיפורה של משפחה יהודית איטלקית אינו יכול לשתוק את הצל שכיסה את אירופה. חוקי הגזע הפשיסטיים של 1938, ולאחר מכן, עם כיבוש גרמניה בספטמבר 1943, הפילו את יהדות איטליה לתוך רדיפה וגירוש. ב-16 באוקטובר 1943 הקיפו אנשי ה-SS את גטו היהודים הישן של Roma, ואלפיים יהודים נעצרו בשלושה ימים של מעצרים המוניים. Trieste, דווקא, הפכה לאתר מחנה ההשמדה היחיד על אדמת איטליה — ה-Risiera di San Sabba — ייחוד מחריד של עיר-גבול זו שבה חיו כה משפחות רבות הנושאות שמות גרמניים.

שמות המשפחה שרשם Schaerf ב-1925 מופיעים, לצערנו, ברשימות הקורבנות והניצולים. עבודתו של Dominique Natanson למען הזיכרון היהודי ולמען החינוך מזכירה את החובה לנקוב בשמות, לספור ולהעביר — כדי שכל אחד מן הנעלמים ישיב את שמו אליו [Natanson, 1997]. כאן מקבל חובת הזכור את מלוא כובדה: לזכור לא כדרך שאוספים תאריכים, אלא כדרך שמכבדים חיים [Yerushalmi, 1984]. עבור Bauer כמו עבור רבים אחרים, פרק זה הוא זה שבו הארכיון הופך בו-זמנית לקבר ולאנדרטה — ושבו הערך מצטמצם לעיקרו: לשרוד, להעיד, לא לשכוח.

מה ניתן להסיק, בסיומה של חקירה זו, על שושלת Bauer? ראשית, לקח של שיטה: השם, כשלעצמו, הוא מסמך. גרמני בשורשו, אשכנזי בשימושו, איטלקי בכתיבתו, הוא מעצב בשתי הברות את תולדות נדידה מצפון גרמניה לחצי האי, ואת ההשתלבות המוצלחת ביהדות של מפגש [Schaerf, 1925]. הארכיון אינו מתיר לרקום יוחסין של גיבורים; הוא מקים מסגרת — זו של משפחה מן היהדות האיטלקית, שעברה כנראה דרך ארצות דוברות גרמנית, ולאחר מכן נטמעה ברקמת הקהילות שבצפון ובחוף.

מתוך מסלול זה בולטת מעלה אחת מכולן: יכולת ההשתלבות המארחת, אותה תנועה כפולה שבה משפחה שבאה ממקום אחר מוצאת את קבלת הפנים ובתורה שותפת לקבל אחרים. אף שמה של Bauer — ה"שכן", ה"אזרח המשותף" — נושא בחובו את הנבט של ערך זה [Bauer, אטימולוגיה]. בהשתרשה ביהדות האיטלקית, ביטאה שושלת זו באופן המוצלח ביותר את מה שמסורת ישראל מכנה אהבת הגֵּר, הזר שנעשה קרוב: לא זוהרו של מפעל יחיד, אלא מעלתה הקולקטיבית, הסבלנית והענווה, של בניית קהילה מעבר לגבולות ולמנהגים. בכך מצטרף גורלה השקט של משפחה אחת לזכרון הגדול של עם שבגלותו וקיבוצו לסירוגין, שם את הכנסת האורחים ואת האמונה לעמודי תווך של הישרדותו [Yerushalmi, 1984].