משפחת Badalassi Orvieto

הטופונים המרכיב את החלק השני של השם קודם, בסדר ההיסטורי, לשם המשפחה עצמו. Orvieto, ה-Urbs Vetus העתיקה של מסמכי ימי הביניים, אירחה כבר מן המאה השלוש-עשרה נוכחות יהודית מתועדת, שהורכבה בעיקר ממלווים בריבית שקיבלו היתר פעולה בתנאי condotta — חוזים לתקופה קצובה שבאמצעותם התירו הקומונות האיטלקיות את עיסוק האשראי שאסרו על הנוצרים. התיישבותם של בנקאים יהודים בערי אומבריה ותוסקנה נובעת ממנגנון מוכר היטב בהיסטוריוגרפיה: הקומונות נזקקו לנזילות ולאשראי צרכני, והפקידו אותם בידי משפחות יהודיות בחוזה, תמורת מסים וחסות. הלוואות הבטחון, רחוקות מלהיות עיסוק שולי, הציבו את הבנקאים היהודים בלב הכלכלה העירונית ובמרכז היחסים עם השלטון העירוני. [Bonfil, 1994]

כאשר יחיד או משפחה עזבו את Orvieto להתיישב במקום אחר — ב-Pisa, ב-Florence, ולאחר מכן ב-Livorno — הפך שם עיר המוצא, כמנהג קבוע ביהדות האיטלקית, לשם המשפחה. כך נוצרו da Pisa, da Rieti, Modena, Montefiore — ו-Orvieto. שם המשפחה הוא אפוא, כשלעצמו, מעשה זיכרון: הוא מנציח לדורות הבאים את המקום שהגלות הפנימית בתוך חצי האי גרמה לאובדנו. זהו מאפיין ראשון של נאמנות — הנאמנות למקום, שהפכה לזהות — שמסורת ישראל, עם הזיכרון, טיפחה בכל מקום.

אולם עיסוק האשראי אינו יכול להיות מצומצם לאל מכניקה פיננסית גרידא. ההלכה הגבילה את ההלוואה בגבולות קפדניים, תוך הבחנה בין אשראי בין יהודים — הכפוף לאיסור התורתי על ריבית — לבין הלוואה לנוכרים, שהותרה אך עמדה תחת פיקוח מוסרי. שו"ת הפוסקים מאיטליה של ימי הביניים מעידים על דאגה מתמדת לרכך את קשיחות הרווח בצדק המגיע לחייב העני ובצדקה הקהילתית. מתח זה בין הפעולה הכלכלית לבין הדין מהווה אחד מהמעלות השקטות של משפחות אלו: הן נאלצו, דור אחר דור, ליישב בין ההכרח לחיות לבין דרישת הצדק.

החלק הראשון של השם, Badalassi, מעלה שאלה שהארכיון אינו מכריע בה עדיין בוודאות. מדובר בשם משפחה טוסקני מתועד, שפיזורו הקדום מתרכז באזורי Pisan, Livournais ו-Val di Cecina. נוכחותו ברשימת Schaerf מלמדת שנשאוהו יהודים מאיטליה [Schaerf, 1925], מבלי שניתן תמיד להבחין, לגבי כל נושא, בין מוצא יהודי-איטלקי עתיק לבין אימוץ מאוחר יותר של שם מקומי — תופעה נפוצה בטוסקנה, ארץ קליטה של ספרדים ואיטלקים כאחד.

ההשערה הסבירה ביותר, שיש להציגה ככזו, היא זו של הצטלבות טוסקנית: משפחה הנושאת את שם המוצא Orvieto עשויה הייתה, עם השתרשותה בדוכסות הגדולה של טוסקנה, להתחבר דרך נישואין או מקום מגורים לשורש Badalassi, ומכך נוצר השם המורכב. סוג זה של שם משפחה כפול — שם מקום המחובר לשם מקומי — אופייני לשינויי ההרכב המשפחתיים של ראשית העת החדשה בטוסקנה, שבה הניידות בין Pise, Livourne והאזורים הפנימיים ערבבה שושלות.

טוסקנה זו אינה רקע נייטרלי. היא במה לאחד הניסיונות המרשימים ביותר של קבלת אורחים בתולדות היהדות האירופית. האומה היהודית הפורטוגזית של Livourne, שנוסדה בזכות הפריבילגיות שהעניקו ה-Médicis, הפכה לאחד ממרכזי היהדות הים-תיכונית הגדולים, צומת בין Amsterdam, צפון אפריקה והלבנט. [Lévy, 1999] אם הזיקה המדויקת של משפחת Badalassi Orvieto למוקד Livourne זה נותרת ברמת השערה, הרי שההקשר הגאוגרפי מעניק להשערה זו אמינות: השם ניצב על הגבול שבין היהדות האיטלקית הימי-ביניימית לעולם הספרדי של הים.

כאן בא לידי ביטוי ערך מרכזי: ההכנסת אורחים שנעשתה מוסד. ה-Médicis פתחו את Livourne בפני גולים, והיהדות מצאה בה, לפי Lévy, מקלט בר-קיימא. היחס לזר, קבלת הגולה — גֵּר שבמסורת המקראית — חדל להיות אידאל מופשט ונהפך לתנאי ממשי לשרידות ולשגשוגן של משפחות אלה.

משפחות יהודיות באיטליה לא היו רק גורמים כלכליים; לעתים קרובות הן היו גם מוקדים של ידע ופטרונות הספר. איטליה הייתה אחד ממרכזי הייצור הגדולים של כתב היד העברי המאוייר, ומזמיניו היו לעתים קרובות משפחות אמידות מתחומי הפיננסים והמסחר. כתבי היד העבריים המקושטים מאיטליה מעידים על תרבות ספר שבה שכלול אמנותי שירת את מסירת הטקסט הקדוש ואת הלימוד. [Tamani, 2010]

ניתן לחשוב על הספריות הפרטיות, על הכתובות המעוטרות, על המחזורים שהועתקו בהוצאה רבה: החזקת ספרים והזמנתם היו עבור אותן משפחות גם אות מעמד וגם מעשה חסידות. היכן שהארכיון אינו שומר על שמו המדויק של Badalassi Orvieto כמזמין, הוא בכל זאת מבסס את הסביבה: זו של יהדות איטלקית שהציבה את הלימוד — תלמוד תורה — בראש מדרג ערכיה, ושהשקיעה בחפץ-הספר חלק ניכר ממשאביה.

הפילוסופיה והפרשנות, באיטליה, לא היו מעולם נחלתם הבלעדית של הרבנים בלבד. מסירת הידע היהודי נשענה על שרשרת — שלשלת הקבלה — שבה כל דור שימש כחוליה המקשרת את הקדמונים לבאים אחריהם. [Yerushalmi, 1984] המסורת הפילוסופית של ימי הביניים, כפי שהחזירו אותה למלוא היקפה חוקרי כתבי היד, מגלה איטליה שבה האריסטוטליזם היהודי, הפרשנות המקראית והקבלה התקיימו זה לצד זה באותם חוגים משפחתיים [Sirat, 1983]. התרומה למחשבה היהודית הייתה כאן עניין של בני תרבות שאינם מלומדים כשם שהייתה עניין של חכמים מוסמכים — תכונה המבדילה את היהדות האיטלקית, ושבה יכלה משפחה משכילה כזו שאנו עוסקים בה להשתתף בדין.

נקודת המפנה המכרעת בתולדות יהודי איטליה הייתה הסגירה. מאמצע המאה ה-16, הכפיפו האפיפיורות ונסיכויות רבות את הגטו, ובכך בא הקץ לאותה גמישות יחסית של תקופת הרנסנס. הקמת הגטאות שינתה עמוקות את מצב היהודים: היא כלאה בתחומה הסגור קהילות שעד אז היו פזורות בתוך הרקמה העירונית, אך פרדוקסלית — שמרה על לכידותן הפנימית. [Bonfil, 1994]

למשפחות אומבריה ותוסקנה, מאות שנים אלו היו שנות עמידה סבלנית. כלואות, ממוסות, כפויות לסימן המבדיל — שמרו על מוסדותיהן: בית הכנסת, בית הדין, החברה קדישא — אחוות הכבוד האחרון — וקופות הצדקה. נקודה זו ראויה להדגשה, שכן היא נוגעת לסגולה מרכזית: בעולמו הסגור של הגטו, הסולידריות הפנימית הפכה לעניין של הישרדות קולקטיבית. הרישומים הקהילתיים, במקומות שבהם נשתמרו, מגלים מערכות מפורטות לסיוע לעניים, להכנסת כלות יתומות, ולפדיון שבויים — חובה אחרונה זו, פדיון שבויים, נחשבה במסורת לאחת הצורות הנעלות של הצדקה.

המעורבות בחיים הקולקטיביים, הענווה של העזרה ההדדית היומיומית, הדאגה לחלש שבחלשים: מחוות אלו, שנדירות הן כשלעצמן בארכיון, מצייר בקווים עקיפים את דיוקנו המוסרי של עולם שמשפחת Badalassi Orvieto הייתה שותפה לו. אין לייחס לאב קדמון פלוני מעשה צדקה פלוני בדיוק; אך ניתן לומר, ללא הילת קדושה, שהשתייכות עצמה לקהילות אלו כרכה בה השתתפות ברשת צפופה של חובות הדדיות, שבה הצדקה לא הייתה סגולת יוצאי דופן, אלא כלל יומיומי רגיל.

פתיחת הגטאות, שנפתחה בידי הצבאות המהפכניים הצרפתיים ואושרה בסופו של דבר במאה התשע-עשרה עם האיחוד האיטלקי, הביאה את יהודי איטליה לכלל אזרחות מלאה. רבים מהם, הנושאים שמות ערים — ובהם Orvieto — פרצו אל המקצועות החופשיים, האוניברסיטה, המינהל הציבורי וחיי המדינה הצעירה. שם המשפחה חדל מלהיות סימן של הדרה והפך לשם ככל שמות האומה האיטלקית.

אולם ההיסטוריה של שם זה חורגת מגבולות חצי האי. הקורפוס המלווה ספר זה מצביע על הגולות הים-תיכוניות: Livourne, ציר מרכזי, פיזרה את משפחותיה לעבר צפון אפריקה — Tunis, Tlemcen, Sidi Bel Abbès. הקהילות היהודיות של אלג'יריה ותוניסיה הושקו בחלקן על ידי הליבורנאים, אותם Gorním שבשמם עצמו נשמרה הזיקה לטוסקנה. [Lévy, 1996] המחקרים על Tlemcen ועל הארכיונים הרבניים של Sidi Bel Abbès מעידים על נוכחות משפחות ממוצא איטלקי ביהדות המגרב [Botbol, 2000] ; [Archives de Sidi Bel Abbès]. האפשרות שהשושלת Badalassi Orvieto ידעה המשך כזה נותרת השערה סבירה יותר מאשר עובדה מבוססת — אך היא ממקמת את השם בגאוגרפיה הממשית של הפיזור הים-תיכוני.

ניידות זו הייתה גם ניסיון קשה. המאה העשרים הביאה עמה רדיפה: חוקי הגזע הפשיסטיים של 1938, ולאחריהם הגירושים, הכו את יהדות איטליה באכזריות שלא חסכה אף מחוז. חובת הזיכרון כלפי קורבנות אלה, שהמחקר החינוכי הצרפתי תרם להנחלתה [Natanson, 1997], נוגעת לכל השמות — ומשכך, אפשר שגם לשם זה. לנקוב בשם, כאן, פירושו לסרב למחיקה.

בתום מסע זה, ראוי לתהות על מה שהמסורת האינטלקטואלית והרוחנית של היהדות מאירה מגורל שושלת כזו. הוגים בני זמננו הדגישו את האופן שבו ההיסטוריה היהודית היא, מעצם טבעה, מסירת משמעות. המסורת היהודית, אמר Léon Askénazi, אינה מועברת כידע מת אלא כדיבור חי, המתפרש מחדש ללא הרף על ידי הדור המקבל אותה. [Askénazi, 1999] משפחה ששמה משלב מקום אבוד ושורש קבלה מגלמת בדיוק את התנועה הזו: לשמור את העבר, להטביעו בהווה.

המחשבה היהודית של ימי הביניים והעת החדשה, כפי שעקבו אחריה היסטוריונים של הפילוסופיה, מגלה דיאלוג מתמיד בין השכל לגילוי [Hayoun, 2023] ; [Abécassis, 1987]. באיטליה היה דיאלוג זה פורה במיוחד, שכן חצי האי שימש גשר בין היהדות הספרדית לאשכנזית, בין המורשת האנדלוסית לסכולסטיקה הנוצרית. משפחת Badalassi Orvieto, על ידי שורשיה בטוסקנה ובאומבריה, שייכת מן הדין לחוג תיווך זה.

אולי זוהי המעלה העמוקה ביותר שלה, המעוגנת ביותר בהקשרה: הנאמנות לזכרם של המקומות, שנעשתה משמעת של מסירה. בנשאם את שם Orvieto לאורך גלויות, בקשרם אותו לאדמה התוסקנית, מילאה השושלת, מבלי לנסחה, את המצווה המייסדת של ישראל — לזכור. אצל Yerushalmi, הזיכרון היהודי אינו געגוע אלא יסוד: הוא מחבר כל משפחה אל גורלו הקולקטיבי של העם. [Yerushalmi, 1984]

מעיר הטוף של Orvieto אל גבעות Toscana, מה-condotte של ימי הביניים אל גטאות הרפורמה הנגדית, מן האמנציפציה אל חופי הים התיכון של הגולה — השם Badalassi Orvieto משרטט מסלול שהוא, בזעיר אנפין, מסלולו של היהדות האיטלקית כולה. הארכיון, כאן, הוא מצומצם: הוא מבסס את השם [Schaerf, 1925], הוא מבסס את הסביבה — זו של הפיננסים העירוניים, של הספר, של הקהילה המאורגנת [Bonfil, 1994]; [Tamani, 2010] — אך מותיר בצל פנים רבות ויחידניות. הכנות הזו היא חלק מן הסיפור: אנו יודעים את שאנו יודעים, ואנו מכנים את שאנו אינם יודעים.

אם יש לציין, מבין כולן, את המעלה שבה הביעה שושלת זו את עצמה ביתר שאת, הרי זו הנאמנות לזיכרון המקום כצורה של רציפות. שם משפחה הצומד עיר שנעזבה לאדמת מגורים הוא מעשה של התנגדות לשכחה, דרך להפוך את השם עצמו לאנדרטה נישאת. בכך משתתפת משפחת Badalassi Orvieto בייעוד שYerushalmi ייחס לישראל כולו: זה של עם שעבורו לזכור אינו קישוט של התרבות אלא הלב הפועם של הזהות. למעלה ראשונה זו נוספות, שנשאו על ידי הסביבה שממנה היתה חלק, הצדקה המאורגנת של הגטו, כיבוד התורה בתוך עיסוק המקצוע עצמו, ואהבת הספר והלימוד. הספר הגדול אינו חותם אפוא יחוס: הוא מחדש זיכרון.