משפחת Attali

שם המשפחה Attali משתייך למכלול הגדול של השמות היהודיים של צפון אפריקה, שחקרם נמנה עם תחומי הדעת התובעניים שבהם נפגשים הבלשנות, ההיסטוריה של הקהילות וזיכרון המשפחות. ספרי העיון המוסמכים, ובראשם היצירה המונומנטלית המוקדשת לשמות היהודים במרוקו, מגלים עד כמה שומרים שמות אלה על עקבות ההיסטוריה האלפית שלהם — היסטוריה של נדידות, התיישבויות ומסירות [Abraham I. Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, 1978].

המסורת קושרת את השם Attali — כמו הצורות הקרובות Attal ו-Atallah — לשורש שמי שבו מהדהד רעיון החסד או המתנה; קריאות אחרות רואות בו נגזרת אונומסטית הקשורה ליישובים או למלאכות, בהתאם למנגנוני היווצרות השמות היהודיים המגרביים המוכרים. השערות אלו מתקיימות זו לצד זו בלא שאף ארכיון מימי הביניים יאפשר הכרעה סופית: ראוי אפוא להציגן כקריאות סבירות ולא כוודאויות. ובדיוק ביחס זה — הזהיר מפני מה שאינו ידוע — מתגלה הנאמנות לאמת: במקום שבו נעדר המסמך, מסתפקת השושלת במסירה, בלי לזייף.

בהסתייגות זו ממה שאינו ידוע כבר ניכרת מידה שהמסורת היהודית מחשיבה ביותר: ענווה בפני הדעת, ההבחנה הקפדנית בין המקובל לבין המוכח. היהדות הרבנית עשתה מן היושר האינטלקטואלי ערך יסודי — זה המחייב לומר "איני יודע" ולא לקבוע דבר שקר. שושלת Attali, שחברה המפורסם ביותר יעשה את המחשבה למלאכתו, משתלבת מבלי לדעת בדרישה זו כבר בחידת שמה שלה.

כדי להבין מאין באה שושלת Attali, יש לשרטט את העולם שנשא אותה: יהדות אלג'יר תחת השלטון הצרפתי. הקהילה היהודית של אלג'יריה, אחת העתיקות בחבל הים התיכון, עברה תפנית מכרעת עם הכיבוש הצרפתי ב-1830, ולאחר מכן עם הענקת האזרחות הצרפתית בצו Crémieux ב-1870, שהפך לחלוטין את מעמדה המשפטי, את תרבותה ואת שאיפותיה [Richard Ayoun & Bernard Cohen, The Jewish Communities of Algeria under French Rule, 1830-1962, 1991].

הצרפות הזו לא הייתה נטולת מתחים. יהודי אלג'יריה נאלצו להתמודד עם שייכות כפולה — מושרשים בפרקטיקה ובזיכרון ספרדי ומגרבי, ובה בעת אימצו את שפתה, בתי הספר והמוסדות של הרפובליקה [Richard Ayoun & Bernard Cohen, 1991]. השבר הכואב ביותר אירע תחת משטר Vichy, שביטל את צו Crémieux ושלל בכוח מיהודי אלג'יריה את אזרחותם הצרפתית, ודחק אותם מחוץ לקהילה הלאומית שאִתה זיהו את עצמם במשך שלושה דורות. אפיזודה זו, הנחומה במסגרת המדיניות האנטי-יהודית הרחבה של המדינה הצרפתית, מאירה את שבריריות האמנציפציה ואת כובד ההיסטוריה בתודעת המשפחות האלג'יראיות [Robert O. Paxton, La France de Vichy, 1940-1944, 1972].

בסביבה זו — דוברת צרפתית, קשורה גם למסורת וגם להבטחת השילוב — נולדו, באלג'יר ב-1 בנובמבר 1943, התאומים Jacques ו-Bernard Attali, בעיצומה של סערת מלחמת העולם השנייה. אין לראות כמקרי את חפיפת לידה זו עם השנים שבהן התנודדה יהדות אלג'יר בין שפל לתקווה: היא חרתה מלכתחילה את השושלת בתוך הזיכרון הקולקטיבי של ישראל — זיכרונו של עם הלומד לשלב נאמנות לעצמו עם שייכות לעולם. הקהילה שבחיקה נולדו גילמה את המעורבות בחיים הציבוריים, את האיזון שבין יראת הדת המועברת מדור לדור לבין המחויבות האזרחית — איזון שהיהדות הים-תיכונית נשאה מאז ומעולם כמידה מיוחדת לה.

משפחת Attali עזבה את Alger לצרפת בשנת 1956, בעת שמלחמת אלג'יריה החלה לערער את קיומן של הקהילות היהודיות בארץ. עזיבה זו קדמה לגלות ההמונית של 1962, אז גרמה עצמאות אלג'יריה לעקירתם של כמעט כלל יהודי אלג'יריה, שנאלצו לבנות את חייהם מחדש במטרופולין [Richard Ayoun & Bernard Cohen, 1991]. שושלת Attali שייכת אפוא לאותו דור-צומת שבחר בצרפת לפני רבים אחרים.

גלות זו נחרתת בתוך שינוי דמוגרפי מכריע ביהדות צרפת: הגעתם של יהודי צפון אפריקה טלטלה את הרכבה, את רגישותה ואת חיוניותה של הקהילה היהודית בצרפת, שנשלטה זמן רב על ידי יהדות אשכנזית וצרפתית "ותיקה" [Doris Bensimon & Sergio Della Pergola, La Population juive de France, 1984]. המשפחות הספרדיות הביאו עמן דרך חיים, חמימות קהילתית וזיכרון שנפחו רוח חיים מחודשת ביהדות צרפת שנפגעה קשות מן השואה [Doris Bensimon & Sergio Della Pergola, 1984].

הנרטיב המשפחתי של מסע זה נשען בחלקו על הזיכרון המועבר — נסיבות העזיבה הפנימיות, הרכוש שהושאר מאחור, הקליטה ב-Paris — אך הוא נפגש עם ההיסטוריה המבוססת של עם שלם בתנועה. כאן בדיוק ממחישה שושלת Attali אחת מסגולותיה הגדולות של יהדות הגלות: היכולת לבנות מחדש, להפוך את העקירה להתחלה חדשה, ולהפוך את הניתוק לקרקע של פוריות מחודשת. היחס אל הזרות — להיות בעצמך זר ולהיאלץ לפלס לעצמך מקום — הופך בחוויה זו למקור של פתיחות, לא של התכנסות.

משושלת Attali, הדמות המרכזית ביותר היא זו של Jacques Attali, שנולד באלג'יר בשנת 1943 [Corpus Zakhor : Jacques Attali, notice]. לאחר שהתחנך בבתי הספר הגדולים של הרפובליקה — בוגר École Polytechnique ובוגר ENA — הפך, החל משנת 1981, ליועצו המיוחד של הנשיא François Mitterrand, תפקיד שמילא עד שנת 1991, בלב ליבה של הרשות המבצעת הצרפתית. לאחר מכן, בשנת 1991, היה המייסד והנשיא הראשון של הבנק האירופי לשיקום ופיתוח (BERD), מוסד שנוצר כדי ללוות את המעבר של מדינות המזרח בעקבות נפילת הקומוניזם.

אך אולי פחות מאשר בהפעלת הכוח, דווקא ביצירתו הכתובה מחרט Jacques Attali את שמו בשורת הדמויות הגדולות של המחשבה היהודית. כמסאי בעל פוריות יוצאת דופן, הקדיש מספר מספריו להיסטוריה, לזיכרון ולמחשבה של ישראל. מאמרו 1492 חוזר אל השנה הצירית שבה נפלה גירוש היהודים מספרד בד בבד עם גילוי העולם החדש — שנת ציר שבה הופך מהלך ההיסטוריה של המערב ושל העם היהודי. שם נשמע הד הטרגדיה הספרדית — אותה טרגדיה שממנה נובעים, דרך מוצאם המגרבי, יהודי אלג'יריה — וזיכרן של הדמויות הגדולות של הגלות האיברית, כגון Isaac Abravanel, יועץ נסיכים שנאלץ לנדוד [Roland Goetschel, Isaac Abravanel, conseiller des princes et philosophe, 1996].

בHistoireHistoire économique du peuple juif שלו, לקח על עצמו Jacques Attali לשרטט, לאורך זמן ממושך, את תפקידם של היהודים בפיתוח המסחר, האשראי והחיים הכלכליים — נושא עדין שביקש לטפל בו ביד נאמנה על האמת ונגד הסטריאוטיפ. בעבודה זו הצליח לשפוך אור על אחד הממדים הפחות מובנים של ההיסטוריה היהודית — הפעילות הכלכלית כאילוץ הישרדותי לא פחות מאשר כתרומה לתרבות. ולבסוף, Dictionnaire amoureux du judaïsme שלו מעיד על קשר אינטימי, מלומד ואוהב אל המסורת, שבו ניכרת רצון להעברה המאריכה, בצורה מודרנית וחילונית, את החובה היהודית העתיקה של הוראה.

באיש זה נפגשות כמה מהמעלות הגדולות שנשא העם היהודי לאורך הדורות: הדעת המוקדשת לשירות הציבור, הנאמנות לזיכרון המאוים, ואותה אמונה — כה עמוקה ביהדות — כי המחשבה היא צורה של פעולה. הרהוריו על האוטופיה ועל העתיד מזכירים את המתח הפורה, שתיאר Gershom Scholem, בין הנאמנות לעבר ובין התקווה המשיחית המופנית אל עולם הטעון תיקון [Gershom Scholem, Fidélité et Utopie, 1978]. בכך, Jacques Attali שותף במלוא מובן המילה לזיכרון הקולקטיבי של ישראל: זה של עם שעבורו לכתוב, להעביר ולחשוב את העתיד הם בלתי נפרדים מן ההישרדות עצמה.

לאחיו התאום של Jacques Attali, Bernard, שמורה מסלול חיים לא פחות מרשים, אך נתון תחת אות השירות הכלכלי והאחריות הציבורית. כפקיד בכיר ומנהל, עמד Bernard Attali בראש חברת התעופה הלאומית Air France, אחד מנכסי התעשייה הגדולים של צרפת, בתקופה שבה עמדה החברה בפני קשיים עמוקים. לנהל מוסד כזה — פירושו לקחת על עצמך אחריות על נכס משותף, עם כל הניסיונות, הסכסוכים החברתיים וההחלטות הכואבות שהדבר מחייב.

יש בגמלוניות גורלות זו — האחד בלב ליבה של המחשבה והייעוץ המדיני, האחר בראש מפעל לאומי גדול — משהו מן האיור הכפול של המחויבות לעיר. המסורת היהודית מעולם לא הפרידה בין חיי הרוח ובין הפעולה בעולם; היא לימדה להפך, כי העיון וניהול עניינם של בני האדם נובעים מאותה דרישה של צדק ויושר [Shmuel Trigano, Philosophie de la Loi, 1991]. שני האחים Attali, כל אחד בדרכו, מגלמים מעורבות זו בחיים הקולקטיביים — זו של שושלת גולים שדור אחד לאחר שעזבה את הכל באלג'יר, מוצאת עצמה בשירות המדינה וכלכלת ארצם המארחת.

אולם אין לספר הצלחה זו כאילו היתה הגיוגרפיה. האחריות שמילאו שני האחים חשפה אותם לביקורת, למחלוקות ולתהפוכות האופייניות לכל חיים ציבוריים. יושרו של הסיפור מחייב שלא למחוק צללים אלה: הם חלק ממצבו של מי שמקבל על עצמו לפעול בעולם, ולא להסתכל עליו מרחוק. ובקבלה זו עצמה של הסיכון, של העימות ושל החשיפה — בה נמדדת עוצמת מחויבותם.

מעבר למסלולים האישיים, שושלת Attali מעידה על יחס מיוחד לזיכרון היהודי. יוצאת מן היהדות האלג'ירית, חתומה בחוויית הגלות, היא עשתה מן התודעה ההיסטורית חלק עצמי מזהותה. יצירתו הכתובה של Jacques Attali, כולה חצויה בשאלה על גורל העם היהודי, היא הביטוי הגלוי ביותר לכך: היא הופכת ממורה משפחתית להגות אוניברסלית.

תודעה זו שורשיה בניסיונות הגדולים של היהדות בת-זמננו. יהודי אלג'יריה, עוד לפני הגלות של 1962, הכירו את בגידת Vichy ואת ביטול אזרחותם; הם נשאו בתוכם, כמו כל יהדות צרפת, את זיכרון השואה ואת תפקיד המדינה ברדיפה [Serge Klarsfeld, Vichy-Auschwitz, 1983] [Denis Peschanski, La France des camps, 2002]. אך אותו דור עצמו הכיר גם, בתנועת ההתנגדות, את ההוכחה שהכבוד יכול להיות מוגן בכוח הנשק, ושהיהדות הצרפתית ידעה, בשעות האפלות ביותר, להעמיד אומץ מול ייאוש [Lucien Lazare, La Résistance juive en France, 1987].

לאור ההיסטוריה הטרגית הזו ומפניה ניתן להבין את ההיקשרות של שושלת Attali להעברה. לחשוב את היהדות, לכתוב את היסטוריתה הכלכלית, לחבר לה מילון של אהבה — פירושו לסרב לשכחה ולכבד את חובת הזיכרון — zakhor, « souviens-toi », המצווה על התודעה היהודית מן המדבר ואילך [Armand Abécassis, La pensée juive. Du désert au désir, 1987]. בנאמנות זו לזיכרון, מצטרפת השושלת לשרשרת הארוכה של מעבירי מסורת ישראל, אלה שלדידם הישרדות העם תלויה בדבר המועבר לא פחות מבבני-האדם הנושאים אותו [Léon Askénazi, La parole et l'écrit, 1999]. ובאופן שבו היא מקבלת על עצמה את המצב הכפול של יורשת עולם שנבלע ושל אזרחית המעורבת לחלוטין בזמנה, היא ממחישה את המתח הפורה של הזהות היהודית המודרנית שתיאר Isaiah Berlin — להשתייך מבלי לכפור בעצמך, להשתלב מבלי לשכוח את עצמך [Isaiah Berlin, Trois essais sur la condition juive, 1973].

ממדינת הקצבה של אלג'יר עד ארמונות הרפובליקה, בדור אחד, עברה שושלת Attali את אחד המסלולים המשמעותיים ביותר של היהדות בת-זמננו. שורשיה בקהילה אלג'יראית שנבעה בין מסורת ספרדית להבטחת השתלבות, היא חוותה את גלות 1956 שקדמה לעקירה הגדולה של 1962, ונוסדה מחדש בצרפת, שם הוציאה מקרבה שני אנשים שהקדישו עצמם לשירות הציבור: האחד דרך מחשבה וייעוץ, והאחר דרך ניהולה של מפעל לאומי גדול.

מכל המעלות שהביעה שושלת זו, בולטת מעל לכולן חובת הזיכרון בצד מסירת הידע. בהפכה את ההיסטוריה היהודית לנושא מחשבה, סיפור והוראה — משנת 1492 ועד ההיסטוריה הכלכלית של עם ישראל, וכלה במילון האהוב של היהדות — המירה שושלת Attali את חוויית הגלות לנאמנות פעילה. היא הוכיחה כי ניתן להשתלב באופן מלא באומה חדשה מבלי לוותר מעולם על זיכרון מקורות האדם, וכי אולי הצורה הנעלה ביותר של נאמנות היא העברה מדור לדור.

בכך מצטרף גורלה הייחודי של משפחת Attali אל הזיכרון הקולקטיבי של ישראל. שכן מן המדבר ועד לבירות אירופה, הנציח העם היהודי את עצמו לא בקביעות המקומות בלבד, שתמיד הייתה נתונה לאיום, אלא בהתמדת המילה המועברת. שושלת Attali, שגלתה ונתעוררה מחדש, למדנית ומחויבת, נשאה בדרכה את הציווי הקדום העובר דרך הדורות והיבשות: זכור — זכור, והעבר הלאה.