משפחת Asch

השם Asch (הכתוב גם Ash, Ashe, Asz בכתיב הפולני) משתייך לקטגוריה צפופה במיוחד באונומסטיקה היהודית האשכנזית. שתי נתיבות עיקריות עולות, שניתן לבטאן זו לצד זו מבלי לערבב ביניהן, בהסתמך על מחקרי הייחוס [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands].

הנתיבה הראשונה היא ראשי-תיבות. מסורת מלומדת מאומתת היטב רואה ב-Asch קריאה של מספר ראשי-תיבות עבריים: Aisenstadt (Eisenstadt, באוסטריה-הונגריה, אחת מ"שבע הקהילות" של הבורגנלנד), או Altschul/Altshuler, המציין את בית הכנסת הישן של פראג. צורת יצירה זו בדרך קיצור — שבה ראשי אותיות של שם מקום או מוסד מרכיבים שם הניתן להגייה — היא אמצעי אופייני להענקת שמות אבות בסמכות רבנית במרכז אירופה, והמילונים היהודיים-גרמניים מונים דוגמאות רבות לכך [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. לפי השערה זו, השם מעיד על מוצא הקשור לקהילות בוהמיה-מוראביה או הבורגנלנד, מרכזים עתיקים של רבנות ובקיאות תורנית.

הנתיבה השנייה היא טופונימית. קיימות מספר יישובים הנושאים את השם Asch: Aš בבוהמיה המערבית (Asch בגרמנית), וכן מקומות אחרים בגרמניה. השם עשוי אפוא לציין מוצא גאוגרפי, לפי המנגנון הקלאסי של השיום על שם מקום המוצא, הנפוץ מאד בתקופות הענקת שמות המשפחה בכפייה בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 באימפריות ההבסבורגית, הפרוסית והרוסית [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands].

קריאה שלישית, פחות ודאית, מקשרת את השם למילה העברית אש (esh) או לעץ המילה (Esche בגרמנית, ash באנגלית); אטימולוגיות "עממיות" אלו שכיחות בזיכרון המשפחתי אך נדירה אישורן במחקר האונומסטי. כאן, המסורת המועברת והארכיון עונים זה לזה תוך שהם מדייקים זה את זה: בעוד שהזיכרון נוטה לאמץ אטימולוגיה נכבדת או בעלת משמעות, שיטתם של Beider ו-Menk מורה להעדיף בראש ובראשונה את הצורות האקרונימיות והטופונימיות, הנפוצות סטטיסטית לסוג שם זה [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. בהיעדר יחוס גנאלוגי רצוף ומתועד, מחייבת הזהירות להחזיק בהשערות אלו כמתחרות ולא כסותרות זו את זו.

בעיירה הקטנה Kutno, במרכז פולין שהייתה אז נתונה לשלטון הרוסי (« ממלכת הקונגרס »), נולד בשנת 1880 הנציג המפורסם ביותר של השם, Sholem Asch. הקשר זה אינו מקרי כלל ועיקר: הוא משרה את הלינאז' בעולמה של יהדות אשכנז דוברת היידיש, שהתאפיין בחסידות ובמתנגדות, בלימוד התלמוד ובכלכלה עירונית של סוחרים קטנים ובעלי מלאכה.

השליש האחרון של המאה התשע-עשרה הוא בדיוק הרגע שבו עולם מסורתי זה נכנס למשבר ולתמורה. המודרניזציה, העיור, ההגירות לערים הגדולות ולאמריקה, וכן עלייתם של תנועות אידיאולוגיות חדשות — ציונות, בונדיזם, סוציאליזם — הפכו את המסגרות הנורשות על פניהן. בהקשר זה צמחה ספרות יידיש מודרנית, שעליה הראתה Delphine Bechtel כי השתתפה במלואה ב« תחייה תרבותית יהודית » אמיתית במרכז אירופה ובמזרחה בין השנים 1897 ו-1930 [La Renaissance culturelle juive en Europe centrale et orientale]. היידיש, שנחשבה זמן רב לניב עממי ביתי בלבד, הפכה בה לכלי של בנייה לאומית וספרותית מודעת [La Renaissance culturelle juive en Europe centrale et orientale].

תולדות הלשון עצמה מאירות תמורה זו. Jean Baumgarten עקב אחר מסלולה של היידיש כ« לשון נודדת », שנולדה מן המפגש בין תשתית גרמנית, תוספות עבריות וארמיות, והשפעות סלאביות, ונעשתה עם פנות המאה לאמצעי יצירה ספרותית ממדרגה ראשונה [Le Yiddish. Histoire d'une langue errante]. Dovid Katz, מנקודת מבט משלימה, הדגיש את חיוניותה ועמידותה של לשון זו, שנשאה על גבה מיליוני דוברים ממזרח אירופה [Words on Fire: The Unfinished Story of Yiddish]. מאדמה זו יצאה יצירתו של Asch: בחור צעיר שהתחנך בחדר ובבית המדרש, אך נסחף אל תוך המודרניות הספרותית.

Sholem Asch שייך לדור הספרותי שבא מיד אחרי שלושת ה"קלאסיקאים" המייסדים של הפרוזה היידישית המודרנית — Mendele Moïcher Sforim (Abramovitsh)‏, Sholem Aleichem ו־Y. L. Peretz. Ken Frieden ניתח את האופן שבו שלושת האדונים הללו ביססו את הצורות הקאנוניות של הפיקציה היידישית, וסללו את הדרך לדורות הבאים [Classic Yiddish Fiction: Abramovitsh, Sholem Aleichem, and Peretz]. אצל Peretz, בוורשה, מצא Asch את מדריכו: הסופר הצעיר נכנס למעגל חניכי האדון, שעודד את צעדיו הראשונים.

יצירותיו הראשונות בלטו בלירציזם וחושניות חדשים בספרות היידיש. הסיפור Dos Shtetl (העיירה, 1904) מציע עיצוב אידאליזד, כמעט אידילי, של חיי הקהילה היהודית המסורתית — חזון המנוגד למבט הסאטירי שנקטו לרוב הקלאסיקאים. Mikhail Krutikov הראה כיצד הפיקציה היידישית של תקופה זו, שבה משתלב Asch לגמרי, מבטאת את "משבר המודרניות" שחווה העולם היהודי בין 1905 ל־1914, בין נוסטלגיה לעולם הישן ולהיטות אחר החדש [Yiddish Fiction and the Crisis of Modernity].

הפרסום האמיתי — והמחלוקת הגדולה הראשונה — הגיעו מן התיאטרון. בשנת 1907 הציג Asch את Got fun nekome (אלוהי הנקם), דרמה המתרחשת בבית בושת, ובה סצנת אהבה בין שתי נשים. המחזה, שהוצג בכמה שפות, חרט את שמו לצמיתות בתולדות התיאטרון היידישי המודרני, שאת לידתו ומתחיו האסתטיים תיארה Alyssa Quint [The Rise of the Modern Yiddish Theater]. התיאטרון היידישי היה אז אמנות בעיצומו של רתיחה, שנשאוהו להקות נודדות שאת כושר ההמצאה שלהן ואת הקרנתן הבינלאומית הדגימה Debra Caplan, כדוגמת להקת Vilna המפורסמת [Yiddish Empire: The Vilna Troupe, Jewish Theater, and the Art of Itinerancy]. אלוהי הנקם יוצג מאוחר יותר, בשנת 1923, בברודווי, ויסתיים במשפט רועש על מגונות — אות לאופן שבו חצתה יצירת Asch גבולות לשוניים ותרבותיים.

המסלול של Sholem Asch משקף את גלי ההגירה הגדולים של יהודי זמנו. לאחר תקופות שהייה במערב אירופה ומסע ראשון לארצות הברית, הוא התיישב בה לאורך זמן, תוך שמירה על זיקה לאירופה ועל קשר עמוק לארץ ישראל, שאותה ביקר. נדודים אלה אינם ייחודיים ל-Asch: הם מאפיינים תרבות יהודית טרנס-לאומית שלמה, שגורמי ההפצה המרכזיים שלה היו, בין השאר, העיתונות והתיאטרון. Sarah Abrevaya Stein הראתה את תפקידה המכריע של העיתונות היידישית והיהודית-ספרדית בהתחדשות החברות היהודיות ובהפצת רעיונות דרך האימפריות [Making Jews Modern: The Yiddish and Ladino Press].

Asch הפך לאחד מן הסופרים הנדירים בשפת יידיש שזכו להד בינלאומי נרחב בזכות תרגומים. רומניו יצאו לאור בפולנית, בגרמנית ובאנגלית, והגיעו לקהל קוראים רחב הרבה מעבר לדוברי היידיש. חדירוּת גבולות זו בין השפות היהודיות לשפות הסביבה מפנה אל בעיה שאותה בחנה Naomi Seidman מזווית היחסים — המתוחים לעיתים קרובות — שבין העברית ליידיש, שני קטבים של תרבות אחת הנושאים עמם עמדות אידאולוגיות ומגדריות שונות [A Marriage Made in Heaven: The Sexual Politics of Hebrew and Yiddish]. היידיש, שפת היום-יום והסיפורת העממית, שימשה כלי לחידוש שהעברית תבעה לעצמה אף היא, בדרכה שלה.

יש להזכיר גם את מקומן של הנשים בתוך תסיסה ספרותית זו, שההיסטוריוגרפיה הזניחה אותו זמן רב. Kathryn Hellerstein עקבה אחר המסורת הארוכה של משוררות יידיש, מ-1586 ועד 1987, והראתה כי "תחיית" היידיש לא הייתה מעשה ידי אנשי הספרות בלבד [A Question of Tradition: Women Poets in Yiddish]. בשדה רב-ממדי זה, שבו שוכנים זה לצד זה רומניסטים גדולים, מחזאים, עיתונאים ומשוררות, תופס Asch מקום בכיר — אך לא מקום של בדידות.

הפרק האחרון והכואב ביותר בקריירתו של Sholem Asch היה גם הגדול שבמפנותיה. בשנות השלושים והארבעים פרסם טרילוגיה של רומנים המוקדשים לשורשים היהודיים של הנצרות: The Nazarene (הנצרתי, 1939), The Apostle (השליח, 1943) ו־Mary (מרים, 1949). Asch מציג בהם את ישו, פאולוס ומרים כדמויות השרשות עמוקות ביהדות של זמנן, מתוך כוונת פיוס וקירוב בין יהודים לנוצרים.

הקבלה בעולם היידיש הייתה עוינת ביותר. חלק נכבד מקהל הקוראים ומן העיתונות ביידיש — ובראשם היומון הניו־יורקי החשוב Forverts, שעמו קשר Asch קשרים ותיקים — ראה בספרים אלה בגידה, ואף ניסיון סמוי של התנצרות, וזאת בשעה שהקהילה היהודית חיה את שואת השואה. השבר עם חלק מקהל קוראיו דוברי היידיש היה עמוק וממושך. אפיזודה זו ממחישה את המתח המרכזי שאפיין את כל קריירתו של Asch: מתחו של סופר שצמח מלב העולם היידישאי המסורתי, אך לא חדל לפרוץ את גבולותיו, גם במחיר האשמות של בגידה. כאן מגיע לשיאו ה"משבר של המודרניות" שעל פי Krutikov חוצה את כל הפרוזה היידישית של דורו [Yiddish Fiction and the Crisis of Modernity].

Sholem Asch נפטר בלונדון בשנת 1957, לאחר שבילה את שנותיו האחרונות בישראל. ביתו ב־Bat Yam מאכסן כיום מוזיאון המוקדש לזכרו, ויצירתו ממשיכה להיחקר כאבן דרך מרכזית בספרות היהודית של המאה העשרים.

השם Asch נמשך, בדור הבא, בשני תחומים של התרבות האמריקאית של המאה העשרים — דבר נדיר עבור משפחת סופרים יידישאים. שניים מבניו של Sholem Asch הותירו חותם ציבורי.

Nathan Asch (1902–1964) הפך לסופר דובר אנגלית. לאחר שהיגר לארצות הברית בצעירותו, התרועע עם חוגי הספרות של "הדור האבוד" ופרסם מספר רומנים וסיפורים, ובכך עבר מעבר מלא מן היידיש האבהית אל האנגלית — מסלול המסמל את תהליך ההתבוללות התרבותית של ילדי מהגרים יהודים באמריקה.

Moses Asch (1905–1986) בחר בדרך מקורית אף יותר: מהנדס קול בהשכלתו, הוא ייסד וניהל את חברת התקליטים Folkways Records, אחד הלייבלים החשובים ביותר בתולדות מוזיקת הפולק ומוזיקות העולם. באמצעות Folkways הקליט והפיץ מורשת קולית עצומה — משירי עבודה אמריקאים ועד מוזיקות מסורתיות מרחבי העולם, לרבות מסמכים של תרבות יהודית. אוסף Folkways יועבר בהמשך לידי ה-Smithsonian Institution. כך, מדור לדור, עבר השם Asch מן הרומן היידישאי אל הספרות האנגלו-אמריקאית ואל הארכיון הקולי האוניברסלי — שלוש דרכים לשמר ולהנחיל את זיכרון התרבויות.

המשך זה ממחיש חוק כללי של הדיאספורה האשכנזית באמריקה: התרבות היידישאית, במקום שתיעלם ללא יורשים, התחלפה ופרצה אל המדיות הגדולות של המודרנה — העיתונות, התיאטרון, ההוצאה לאור, ואחר כך הדיסק והארכיון [Making Jews Modern: The Yiddish and Ladino Press]. משפחת Asch מציעה לכך המחשה כמעט מושלמת.

ההיסטוריה של שושלת Asch נקראת כתמצית של ההרפתקה היהודית המודרנית. בראשיתה, שם משפחה שמקורותיו אינם ודאיים — ראשי תיבות, טופונימי או עממי — שמילוני העיון מאפשרים לצמצם את ההשערות לגביו מבלי להכריע בהן סופית [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands]. במרכזה, דמות יוצאת דופן — Sholem Asch, שנולד ב־Kutno בעולם היידיש המסורתי והפך, באמצעות הרומן והתיאטרון, לאחד הסופרים היהודיים הנקראים ביותר במאהו, תוך שהוא משלם את מחיר פולמוסים רועמים [Classic Yiddish Fiction] [The Rise of the Modern Yiddish Theater]. ובהמשך — צאצאים שממשיכים לשאת את השם בספרות האמריקאית ובארכיון המוזיקלי העולמי.

מבית המדרש שבפולין ועד לאולפני ההקלטה של New York, שם Asch עבר שפות, יבשות ומדיות של זיכרון. סיפורו מעיד גם על חיוניותה של תרבות היידיש בשיאה [La Renaissance culturelle juive en Europe centrale et orientale] [Le Yiddish. Histoire d'une langue errante], וגם על יכולתה להתחדש, להיתרגם ולהתפשט הרבה מעבר למרכזה המקורי. בכך, שושלת Asch אינה רק משפחה: היא מטאפורה לגלות עצמה.