משפחת Ariche

להבין את השם Ariche פירושו להסכים תחילה שפטרונים יכול להיות פלימפססט. הקריאה הראשונה, הברברית, עושה מ-Ariche את "האוכף הגדול", מילה מחיי היומיום של שבטי האמזיג שבאטלס התיכון ובמדרון הפרה-סהרי [Laredo, 1978]. מוצא כזה מפנה אל הסימביוזה הארוכה בין יהודים לברברים, שקדמה לערביזציה של המגרב: בעמקי הדרום, משפחות יהודיות דיברו תמזיגת, נשאו שמות ברבריים וחלקו את אורח חיי הקהילות ההרריות. השם, כאן, אינו מספר רק על מקצוע אפשרי — רוכל האוכפים, אומן העור, דמות מוכרת ממלאחים כפריים — אלא על שייכות תרבותית משולבת.

הקריאה השנייה היא גאוגרפית: Ariche מגיע מ-Rich, עיירה בשולי הטאפילאלת, על הדרך המחברת בין העמקים הגבוהים למדבר. יהודי הטאפילאלת ומרוקו הדרום-מזרחית יצרו ארכיפלג של קהילות קטנות שחיו מסחר שיירות, מלאכת יד והלוואות, בקשר הדוק עם השבטים. לפי עבודותיו הלשוניות של Moshe Bar-Asher על הניבים היהודו-ערביים של הטאפילאלת, פיתחו קהילות אלה ניבים משלהן, שסימנו זהות אזורית חזקה. יהודי שעזב את Rich לכיוון Meknès או Fès יכול היה באופן טבעי להיות מכונה על שם מקום מוצאו, שהפך לשם משפחה — מנגנון המתועד בשפע אצל Toledano [Toledano, 1999].

הקריאה השלישית, הערבית, מושכת את arîsh לכיוון מושג ה"שבט הקטן" או המחנה. היא נפגשת עם הקודמת: משפחה הקשורה לקבוצה מצומצמת, לסיעה, למחסה. בין שמחזיקים באוכף, בעיר או בשבט, עולה אותה תמונה — זו של שושלת שבה מעורבים הנדידה וההשרשה כאחד, המסוגלת לעשות ממקום מעבר מקום של זיכרון. כאן, המסורת הבעל-פה והניתוח המלומד עונים זה לזה מבלי להתמזג: הארכיון אינו מכריע, אך ההתכנסות של הראיות לעולם הפרה-סהרי היא, מצידה, עקבית.

בכל עמק שממנו יצאה השושלת, חיו בני משפחת Ariche — כמו רוב מכריע של יהודי מרוקו — במסגרת המלאח. שכונה יהודית זו, שאבטיפוס שלה נוצר בפאס בשנת 1438 ולאחר מכן במראכש ובמכנאס, היתה בעת ובעונה אחת מרחב של הגנה, של כפייה ושל חיים קהילתיים עזים. מלאח מכנאס — עיר שבה מאושר שם Ariche בזיכרון המשפחות — נמנה עם התוססים שבמרוקו, מושב לשושלות רבניות ולבתי דין מפורסמים.

חיי המלאח נשענו על מוסדות שהמחקר תיאר היטב, ובמיוחד Shlomo Deshen במחקרו על החברה היהודית המרוקאית הטרום-קולוניאלית [Deshen, 1991]. בית הדין הרבני (בית דין), בית הכנסת (סלא), חברת הצדקה (חברה), השחיטה הכשרה והחדר — אלה עיצבו את המציאות. במסגרת זו באו לידי ביטוי יומיומי ערכים מרכזיים של מסורת ישראל. הצדקה — הנתינה כחובת צדק ולא כנדבה רשות — ארגנה את הסולידריות: הכנסת כלה ליתומות, פדיון שבויים, עזרה לעוברי אורח. משפחה של רַכָּב-אוכף או אומן עור, כפי שמרמזת האטימולוגיה של Ariche, נטלה חלק בכלכלת הדאגה ההדדית שבה כל מלאכה זנה את הקהילה לא פחות מן הבית.

שמירת החוק היהודי, ההלכה, לא הייתה עניין של הפשטות אלא של פרקטיקה קפדנית, שנוהלה בידי הפוסקים המקומיים. משפחות גדולות ממכנאס ומפאס הוציאו רבנים שתשובותיהם (שאלות ותשובות) היו לסמכות הרבה מעבר לעירם. אף שאף מקור אינו מאפשר לייחס ל-Ariche ספציפי חיבור הלכתי ידוע, שרתה השושלת בתוך תרבות הדין והלימוד שהייתה בצפון-אפריקה עמוד השדרה של הזהות היהודית. ענוותנותו של האומן ומעורבותו בחיי הכלל — תשלום חלקו בתקסא, המס הקהילתי, שירות בחברות — היוו צורה יומיומית ושקטה של מידה טובה: זו שאינה מותירה עקבות בארכיונים, אך היא המחזיקה חברה על תלה.

ההיסטוריה של שושלת Ariche אינה ניתנת להפרדה ממעמד המשפטי שהסדיר את חייהם של היהודים בארצות האסלאם: הדהימה. Norman Stillman, בחיבורו היסודי The Jews of Arab Lands [Stillman, 1979], פרש את תנאיה: הגנה בתמורה למס גולגולת, הג'יזיה, ולהגבלות חברתיות ולבושיות משתנות לפי התקופות והשליטים. במרוקו, מסגרת זו ידעה תקופות של שקט יחסי ורגעים של דיכוי חמור, ובמיוחד בשלטון סולטאנים מסוימים או בתקופות ריק של שלטון, עת סבלו המלאחים מביזה ועושק.

עבור משפחה מהדרום כמו מהצפון, מצב זה הכתיב אמנות חיים: הזהירות, הנאמנות לדבר הנתון, יכולת התיווך. רבים מיהודי מרוקו שימשו מתווכים מסחריים בין השבטים לערים, בין מרוקו לאירופה — תפקיד שדרש אמון הדדי שנבנה בסבלנות. היחס לזר והיחס לאחר אינם כאן רעיונות בלבד אלא מעשים: שושלת Ariche, כדומותיה, חיה בהיכרות יומיומית עם השכן המוסלמי, במסחר, בשכנות ולעיתים בהגנה הדדית, מבלי שוויתרה מעולם על ייחודה.

Mohammed Kenbib, בחיבורו Juifs et musulmans au Maroc [Kenbib, 1994], ניתח ועידן את הדימויים הפשטניים מדי, והראה כי היחסים היהודים-מוסלמיים היו ארוגים מתלות כלכלית הדדית ומתחים, מקרבה ומרחק. יושרת הסיפור מחייבת שלא להאדיר יתר על המידה: המלאח היה גם מקום של פגיעות, והזיכרון המשפחתי שומר לעיתים קרובות את עקבות המבחנים. בסבל זה ניתן לקרוא מעלה שקטה אך עמוקה — הנאמנות לעצמך בעת מצוקה, אותה אמונה שעברה דורות.

המאה ה-19 זעזעה את עולמם של Ariche כשם שזעזעה את יהדות מרוקו כולה. פתיחת הנמלים, החדירה המסחרית האירופית, ולאחר מכן הקמת הפרוטקטורט הצרפתי ב-1912, שינו באופן קיצוני את תנאי החיים. Robert Assaraf, ב-Une certaine histoire des Juifs du Maroc [Assaraf, 2005], תיאר מהפך זה: המעבר ההדרגתי מעולם המלאח אל עיר המודרנית, ההשכלה, ההגירות הפנימיות מהכפרים אל המרכזים הגדולים.

האירוע המכונן היה הגעת Alliance israélite universelle, שבית הספר הראשון שלה נפתח ב-Tétouan בשנת 1862. במשך כמה עשורים כיסה רשת בתי ספר את מרוקו, ופתחה בפני ילדים יהודים — כולל בנות — את הצרפתית, את המדעים ואת אופקים שלא נודעו כמותם. Sarah Leibovici, ב-Chronique des Juifs de Tétouan [Leibovici, 1984], הראתה עד כמה חינוך זה עיצב מחדש את אופקי המשפחות. עבור שושלת שורשיה נטועים במרוקו הפנימית, פתיחות זו לידע המדעי והספרותי הייתה מהפכה עדינה, שהמשיכה בצורה חדשה את התשוקה היהודית הוותיקה ללימוד. ערך הידע, שנשאה תמיד תרבות ה-heder וה-yeshiva, מצא בבית הספר המודרני שדה חדש.

מפנה זה לא התחולל ללא קרעים. כוח המשיכה של הערים רוקן בהדרגה את הקהילות הכפריות של הדרום; ניבי הערבית-יהודית של Tafilalet — אותם ניבים שחקר Bar-Asher — החלו את שקיעתם האיטית. משפחה כמו Ariche, אם מוצאה הדרומי אכן מתאשר, השתתפה בתזוזה הגדולה הזו לעבר Meknès, Fès, Casablanca — תנועה שבפזרה את הקהילות הוותיקות, הכינה גם את ההגירות הבאות.

מלחמת העולם השנייה הייתה עבור יהודי מרוקו מבחן ייחודי. תחת משטר וישי, הורחבה החקיקה האנטישמית אל תוך הפרוטקטורט, ומצבם, בתי ספרם ועיסוקיהם עמדו בפני איום. Robert Assaraf, בספרו Mohammed V et les Juifs du Maroc à l'époque de Vichy [Assaraf, 1997], תיעד את עמדתו של הסולטן Mohammed V, שהפגין כלפי נתיניו היהודים אכפתיות שנחרתה בזיכרון הקולקטיבי — כאשר, על פי המסורת המועברת בהרחבה, סירב להבדיל בינם לבין שאר נתיניו.

עבור המשפחות המרוקאיות, ובהן Ariche, הייתה זו תקופת פחד והמתנה. בניגוד ליהודי צרפת, שמרטירולוגיתם תיעד Serge Klarsfeld ב־Calendrier de la persécution [Klarsfeld, 1993], ניצלו יהודי מרוקו מגירוש, אך לא מהשפלה ולא מהפגיעות שנכפתה עליהם בידי צעדי ההדרה. הניגוד בין שני הגורלות מאיר אמת מתוך ההיסטוריה היהודית: הגאוגרפיה ועמדת השלטונות המקומיים הם שעשו, בשעה ההיא, את כל ההבדל.

מתוך מבחן זה שאבה הזיכרון המשפחתי המרוקאי לרוב מסר של הכרת תודה כלפי כס המלכות העלווי, ותודעה חדה של שבריריות המצב הנרכש. בהירות זו, המשולבת בדבקות בכבוד שנשמר בעת מצוקה, ממשיכה מידה קדומה: היכולת לעבור דרך ההיסטוריה מבלי להיכנע לטינה ומבלי לוותר על התקווה.

תקופת שלאחר המלחמה פתחה את שערי הגלות הגדולה. הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, עצמאותה של Maroc בשנת 1956, ולאחר מכן המתחים הנובעים מן הסכסוכים במזרח התיכון — כל אלה גרמו ליציאתם ההמונית של יהודי Maroc. במשך כמה עשורים, קהילה של מאות אלפי נפשות נפוצה אל ישראל, France, Canada, Espagne ואמריקה. נושאי השם Ariche הלכו באותן דרכים, ונשאו עמם שם משפחה שהתפזר מאז על פני כמה יבשות.

פיזור זה לא היה היעלמות. כמו היהדות הספרדית כולה, שמרו המשפחות שיצאו מ־Maroc על ליטורגיות מיוחדות להן, על לחניהן, מאכליהן, שמות פרטיהן — ושמות משפחתן. שם המשפחה Ariche, שעבר מדור לדור, הפך לחוט המקשר את הצאצאים לעולם שנבלע, עולמם של המלאחים ועמקי הספר הסהראווי. Joseph Chetrit, במחקריו על הספרות היהודית-ערבית [Chetrit, 2007], הראה עד כמה תרבות זו ממשיכה לחיות בזיכרון, בשירים ובכתביהן של קהילות הגולה.

הערך שמדגישה תקופה זו הוא ערך הנאמנות למסירה — הזכור, חובת הזיכרון. שמירת שם, העברת סיפור מוצא, הנחלת הליטורגיה והמנהגים — אלה הם מעשים שבהם מסרבת משפחה להישכח, ומחרטת את עצמה בתוך שרשרת הארוכה של דורות ישראל. כאן נפגשים המסורת המועברת ועמלם של ההיסטוריונים, שכן לעיתים קרובות המשפחה היא שמתריעה בפני הארכיון, והארכיון — שב ומאיר את הזיכרון.

בסוף מסע זה, שושלת Ariche מופיעה כשבר מופתי מתוך ההיסטוריה היהודית-מרוקאית. שם בעל שלושה פנים — האוכף הברברי, העיר Rich, השבט הערבי הקטן [Laredo, 1978] — נושא בתוכו את זכרו של עולם קדם-סהרי שבנוי מתנועה ומשרשים. מתוך עולם זה עברה המשפחה את המלאח ואת הד'ימה, את הפתיחות הקולוניאלית ואת בית הספר של Alliance, את הניסיון הקשה של Vichy ואת הגלות הגדולה — מבלי לנתק את חוט זהותה.

אם הארכיון אינו מאפשר לשחזר גנאלוגיה רציפה ולא לייחס ל-Ariche פלוני יצירה מסוימת, הרי שההיסטוריה הקולקטיבית שבה שושלת זו לוקחת חלק מתירה מסקנה כנה. מבין כל מעלות מסורת ישראל, היא הנאמנות למסירה — הזכור — שאותה ביטאה שושלת זו בצורה הטובה ביותר: היכולת לעשות משם שנורש מעמק בדרום כלי קיבול של זיכרון, המסוגל לעבור מאות שנים, שפות ויבשות. בכך גורל Ariche מתמזג עם גורל עם אשר, מ-Rich למכנאס ומ-מכנאס לכל קצוות הדיאספורה, תמיד ראה בזכירה דרך להישאר נאמן.