משפחת Arara

העדות היחידה המוצקה והניתנת לאימות לשם המשפחה Arara מקורה בקטלוג של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שפורסם בפירנצה בשנת 1925 [Schaerf, 1925]. חיבור זה, צנוע בהיקפו אך רב-משמעות בהשפעתו, נטל על עצמו את המלאכה של רשימת שמות המשפחה שנשאו יהודי חצי האי, ובמידת האפשר לציין את מקורם הגיאוגרפי או הלשוני. הוא מהווה, לכל שם משפחה יהודי איטלקי, נקודת המוצא ההכרחית של החקירה.

רישומו של שם ברפרטואר זה פירושו שאכן נשא אותו, בתקופה מתועדת, לפחות משפחה יהודית אחת שישבה באיטליה. זהו המידה המרבית של הוודאות שניתן להגיע אליה עבור Arara: השם מבוסס כשם משפחה יהודי איטלקי אמיתי, בלי תלות בהשערות שניתן לגבש בדבר מקורו. קפדנות מתודולוגית זו — לא להחשיב כמבוסס אלא את מה שהארכיון או הקטלוג הסמכותי מבטיח — היא אותה קפדנות שהמחקר ההיסטורי היהודי המודרני מחייב.

ראוי להדגיש את הקשר הייצור של קטלוג Schaerf. הוא ראה אור בשנת 1925, באיטליה שבה הקהילות היהודיות, הנוכחות מאז העת העתיקה, עברו היסטוריה ממושכת ומגוונת לפי האזורים: רומא, העתיקה שבהן; הקהילות של מרכז איטליה וצפונה; מוקדי הספרדים וה"פונאנטינים" בVenise, Ferrare, Ancône ובעיקר Livourne. Robert Bonfil הראה כמה מאופיינת החיים היהודיים באיטליה, כבר בתקופת הרנסנס, בניסוח עדין בין שילוב תרבותי לשמירת הזהות, בין שותפות בעולם הסובב ובין נאמנות למסורת [Bonfil, 1994]. הרפרטואר של Schaerf הוא יורשו הרחוק של ריבוי זה: הוא מתעד שמות מכל המוצאות, שקעו ורבדו במרוצת הדורות.

לגבי Arara בפרט, הערך מצמצם עצמו לעיקר: משפחה יהודית מאיטליה, המוזכרת אצל Schaerf. שום יחוס רציף, שום סדרת שטרות נוטריוניים לא נקשרה עד כה בוודאות לשם זה במקורות שגויסו כאן. משום כך מבחין החיבור הנוכחי בקפידה בין פרק זה — היחיד שהוא מבוסס לחלוטין — לבין ההתפתחויות ההקשריות הבאות אחריו, שבהן אי-הוודאות מוצהרת ומסומנת.

על אֶטִימוֹלוֹגִיַּת השם Arara, אין במאגר המקורות שלנו כל הוכחה; אין לנו אפוא אלא לנהוג בדרך ההשערות, ובאופן מפורשות ניחושי. מספר כיוונים ראויים להצגה — לא כדי להכריע, אלא כדי לתחום בנאמנות את מרחב האפשרויות.

הכיוון הראשון הוא טופונימי. חלק נכבד מן הכינויים המשפחתיים היהודים האיטלקיים והספרדיים נגזר משמות מקומות — ערים, אזורים או יישובים שמהם יצאו המשפחות [Schaerf, 1925]. הצלצול של Arara עשוי, כהשערה עריכתית בלבד, לרמז על שם מקום; אך לא ניתן להצביע על זיהוי מוסמך על סמך המקורות העומדים לרשותנו, ויהיה מן הפזיזות לכפות השוואה כלשהי.

הכיוון השני הוא שמי. השורש העברי ʿ-r-r (עָרָר) נושא משמעויות הקשורות לעֵרוּם, לחסר ולשממה, ובמקרא מצויים מונחים קרובים; נוסף על כך, המבנה הכפול של השם מזכיר תצורות שמות מסוימות בצפון אפריקה ובעולם היהודי-ערבי. ואולם כיוון זה נותר ניחושי בלבד: אין מקור במאגרנו שיסמכנו, ואנו מציגים אותו כהשערת עבודה גרידא, הטעונה אימות במחקר פילולוגי ייעודי.

הכיוון השלישי נוגע למחזוריות הים-תיכונית של משפחות ספרד. לאחר 1492, נפוצו מגורשי ספרד ופורטוגל באיטליה, בצפון אפריקה ובאימפריה העות'מאנית, וכינויי המשפחה נסעו עמם ועוצבו מחדש בהתאם לאתרי ההתיישבות. Lionel Lévy תיאר בדייקנות רבה את ה"אומה היהודית הפורטוגזית" שקישרה בין Livourne, Amsterdam ו-Tunis — רשת שבה חלו שמות בין חוף הצפון לחוף הדרום של הים התיכון [Lévy, 1999]. אין לשלול שם המאושר באיטליה שהיה לו — או שחלק מוצא עם — צורות שנשאו אותן משפחות בצפון אפריקה; אולם בהיעדר מסמך המקשר במפורש את Arara לרשת כזו, נותרת השערה זו ניחושית.

פרק זה נמצא אפוא בצומת: מסורת האונומסטיקה והאוצר הלקסיקוגרפי משיבים זה לזה, אך טרם אישרו זה את זה ביחס לשם Arara. הנאמנות האינטלקטואלית מחייבת לומר זאת בפירוש.

כדי להעניק לשם Arara את ההקשר החסר לו, יש לפנות אל ההיסטוריה — המתועדת היטב — של יהודי איטליה בעידן שבו התגבשו שמות משפחה רבים. Robert Bonfil חידש את הבנת תקופה זו בהראותו כי חיי היהודים בתקופת הרנסאנס האיטלקי לא ניתנים לצמצום לא להתבוללות מאושרת ולא לסגרגציה כפויה, אלא עמדו על משא ומתן מתמיד בין פתיחות לעולם הנוצרי הסובב לבין שמירה על זהות ייחודית [Bonfil, 1994].

הקהילות היהודיות באיטליה היו מגוונות. לצד ה"איטלקים" הוותיקים הצטרפו, במאות הט"ו והט"ז, יהודים אשכנזים שבאו מהצפון ובעיקר ספרדים שגורשו מחצי האי האיברי. שכבות כפיפות זו אחר זו יצרו פסיפס של נוסחים, שפות ושמות. בכור ההיתוך הזה נחתם שם משפחה כמו Arara, בין אם מקורו איטלקי קדום ובין אם הובא בידי גירוש ספרדי — שתי ההשערות נותרות, כפי שראינו, פתוחות.

הקמת הגטאות בהדרגה החל מן המאה הט"ז — בVenezia (1516), לאחר מכן ב-Roma (1555) ובמקומות אחרים — שינתה את תנאי החיים מבלי לכחד את התוססות התרבותית של הקהילות. Bonfil מדגיש את הפרדוקס: ההסגר המרחבי חפף לעיתים לייצור אינטלקטואלי עז ולחיזוק המוסדות הקהילתיים [Bonfil, 1994]. המשפחות היהודיות האיטלקיות שמרו על רשתות חליפין, ישיבות, עיסוק נמרץ בספר והשתתפות ניכרת בתרבות זמנן.

מסגרת זו, שהמחקר ביסס אותה באופן מוצק, מאפשרת להבין כיצד נראה קיומה החברתי של משפחה הנושאת את שם Arara: שותפה לקהילה מאורגנת, נתונה למגבלות הגורל היהודי אך נאמנת לאוצר דתי וספרותי חי. השם הפרטי נסוג כאן לפני ההיסטוריה הקולקטיבית, המעוגנת טוב ממנו.

אחד מעושרן של הקהילות היהודיות באיטליה היה יחסן האינטנסיבי לספר, תחילה כתוב יד ואחר כך מודפס. Giulia Tamani, במחקרה על Manoscritti ebraici decorati in Italia, האירה את איכותה ואת שפעתה של יצירת כתבי היד העבריים המאוירים בחצי האי, עדות לתרבות חומרית של הקודש ושל הדעת שהיתה נטועה עמוק [Tamani, 2010]. כתבי יד אלה — מקראות, קודיקסים של הלכה, סידורי תפילה, חיבורים פילוסופיים — עברו בין משפחות ובין קהילות, ולעתים קרובות הועתקו, נוסחו הערות על גבם והועברו מדור לדור.

משפחה יהודית איטלקית, יהי שמה אשר יהי, חיה בעולם הטקסט הזה. התמסורת הכתובה מילאה בו תפקיד מרכזי: פנקסי קהילה, חוזי נישואין (כתובות), וקולופונים של כתבי יד היו כולם מצעים שבהם נקבעו השמות ונצרו לדורות. דווקא באמצעות מסמכים כגון אלה עשויים מחקרים עתידיים למצוא, ביום מן הימים, עקבה מדויקת יותר של שם המשפחה Arara, הנעדר כיום מהסדרות הידועות של מאגרינו.

תרבות כתב היד לא היתה שמרנית בלבד: היא היתה יוצרת. Colette Sirat הראתה, דרך חקר הטקסטים הכתובים יד והמודפסים, כמה עמוקה היתה מסירת הפילוסופיה היהודית הימי-ביניימית והחדשה שחידשה, דרך עמלם הסבלני של המעתיקים והקוראים, באיטליה כמו בכל עולם יהודי [Sirat, 1983]. הספר היה המקום שבו זיכרון ומחשבה נפגשו.

כך, להציב את Arara בעולם כתב היד האיטלקי פירושו להשיב לו אופק אפשרי: זה של משפחה שעבורה הטקסט העברי, התפילה והלימוד היוו את לב הזהות — גם בהיעדר יכולת לכתוב את ביוגרפיתה המפורטת. פרק זה נסמך על עבודות מבוססות, המיושמות על ההקשר הכללי ולא על מסמכים השייכים לשם עצמו.

העולם היהודי האיטלקי לא היה מעולם בידוד: הוא קיים קשרי תקשורת ענפים עם חופי הים התיכון האחרים. ליוורנו, נמל חופשי טוסקני, הפכה מסוף המאה ה-16 לצומת דרכים של דיאספורה ספרדית תוססת. Lionel Lévy הקדיש ל"אומה היהודית הפורטוגזית" הזו מחקרים מהותיים, המראים כיצד ליוורנו השתלבה עם Amsterdam, Tunis, ובאופן רחב יותר, עם מוקדי צפון אפריקה [Lévy, 1999]. בספרו על La Communauté juive de Livourne, הוא תיאר את התרבות, המוסדות והדעיכה האיטית של עולם ליוורנו המיוחד הזה [Lévy, 1996].

רשתות אלו הביאו למחזור של משפחות ושמות בין איטליה למגרב. קהילות Algeria ו-Tunisie קיבלו בתוכן סוחרים ולמדנים ממוצא ליוורנסי — ה"גורנים" — אשר תרמו לחיים הדתיים והכלכליים שלהן. סביר להניח, אם כי לא הוכח לגבי Arara בפרט, ששם משפחה איטלקי יכול היה לקבל המשכים צפון-אפריקאיים דרך ערוץ הגירות אלו.

העולם היהודי הצפון-אפריקאי עצמו היה עשיר ביותר. Eliahou-Éric Botbol עקב אחר Vie et destin de la communauté juive de Tlemcen, מוקד עתיק של ידע וחסידות במערב אלג'יריה [Botbol, 2000]. ארכיוני הרבנות של קהילות כגון Sidi Bel Abbès שומרים על זיכרונן של משפחות אינספור ועל פריטי הארכיון של חייהן הדתיים [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. בגופי מסמכים כאלה — איטלקיים וצפון-אפריקאיים כאחד — מוצאת המחקר האונומסטי את חומרו העדין ביותר.

אנו מגדירים פרק זה כצומת אפשרי: המסורת של מחזור ים-תיכוני של שמות ספרדיים היא ממשית ומתועדת בכלל, אך יישומה לשם המשפחה Arara נותרת השערה סבירה, ולא ודאות ארכיבית. היושר מחייב לשמור על הבחנה זו.

מעבר לגנאלוגיה, "ספר גדול" המוקדש לשושלת יהודית חייב לחקור את משמעות העברת השם עצמה. Yosef Hayim Yerushalmi, ב-Zakhor, ניתח בשליטה מופתית את המתח בין הזיכרון הקולקטיבי היהודי, המובנה על-ידי הטקס והליטורגיה, לבין ההיסטוריה הביקורתית המודרנית, שנולדה מדרישה אחרת [Yerushalmi, 1984]. שם משפחה כגון Arara הוא אובייקט של זיכרון בטרם יהיה אובייקט של היסטוריה: הוא מועבר, נאמר, נישא — הרבה לפני שהוא מתועד.

המחשבה היהודית הפכה את ההעברה הזו לנושא מרכזי. Léon Askénazi (Manitou) הגה על האופן שבו המסורת היהודית חושבת את עצמה ומתעדכנת בכל דור ודור, ועשתה מן הקשר שבין המילה המתקבלת לכתוב מפתח של הזהות [Askénazi, 1999]. Armand Abécassis, ב-Du désert au désir, הראה כיצד המחשבה היהודית מחברת בין זיכרון המקורות והיטלה לעבר העתיד [Abécassis, 1987]. Maurice-Ruben Hayoun, ב-La philosophie juive, עקב אחר הרצף הארוך של הגות שחוצה מאות שנים וגלויות [Hayoun, 2023].

ממד הרפלקסיביות הזה מאיר את מעמדו של שם משפחה. כפי שרמז Isaiah Berlin במסותיו על המצב היהודי, הזהות היהודית נבנית בדיאלקטיקה של שייכות ופיזור, של הפרטי והכללי [Berlin, 1973]. שם המשפחה Arara, המתועד באיטליה, ואשר ייתכן שקשור לרשתות הים-תיכוניות הגדולות, שותף להיסטוריה הארוכה הזו שבה כל שם הוא חוט באריג של עם.

פרק זה שייך להיסטוריה של הרעיונות המיושמת על משמעות השושלת; מעמדו הוא מסתבר, שכן הוא מטיל על שם יחיד הרהורים כלליים שהמקורות מתירים אך אינם קובעים לגביו.

בסיום מסע זה, השם Arara עולה כמקרה מופת של גבולות האפשרות וקצות ההישג בתולדות האונומסטיקה היהודית. נקודה אחת בלבד מבוססת לחלוטין: Arara הוא שם משפחה יהודי מאיטליה, שתועד על ידי Samuele Schaerf בספרו I cognomi degli ebrei d'Italia (1925) [Schaerf, 1925]. כל השאר — אטימולוגיה, המשכים צפון-אפריקאים, ביוגרפיה משפחתית — נותר בתחום הסביר או המשוער, וספר זה השתדל שלא לערבב בין הרבדים הללו.

סביב ליבה דלה זו יכול ההיסטוריון עם זאת לשחזר עולם שלם: עולמם של יהודי איטליה בתקופת הרנסנס שתיאר Bonfil [Bonfil, 1994], עולמה של תרבות כתבי היד שחקרו Tamani [Tamani, 2010] ו-Sirat [Sirat, 1983], עולמן של הדיאספורות הספרדיות ויוצאות Livorno שניתח Lévy [Lévy, 1999] [Lévy, 1996], ולבסוף עולמן של הקהילות הצפון-אפריקאיות שאת זיכרונן כתב Botbol [Botbol, 2000]. בהקשר עשיר ומתועד זה חיה משפחת Arara, התפללה והעבירה את מורשתה לדורות.

נותרת עוד המשימה העתידית: לאתר, בתוך פנקסי הקהילות, בקולופונים של כתבי יד ובארכיונים הרבניים, את עקבותיה הממשיים של לינאגה זו. עד אז, הספר הגדול הזה אינו מציע גנאלוגיה בדויה, אלא מסגרת ישרה — זו שבה זיכרון שם פוגש את ההיסטוריה של עם, באמונה לדרישת האמת שYerushalmi הציב בלב כל כתיבה על העבר היהודי [Yerushalmi, 1984].