משפחת Anzarout

כדי להבין את העולם שממנו באה משפחה כמו Anzarout, יש לפנות תחילה אל ארם צובא של המסורת העברית — היא חלב. הקהילה היהודית של חלב נמנית עם העתיקות והמפוארות שבקהילות המזרח הקרוב. במשך מאות שנים שמרה על כתר ארם צובא, הוא קודקס חלב המפורסם, אחד מכתבי היד המסורתיים המוקירים ביותר של המקרא העברי, אשר נשמר בבית הכנסת הגדול של העיר. קהילה זו, המכונה מוסתערבים (יהודים מְעוּרָּבִים בני שורשים קדומים), התעשרה בעת החדשה בתרומת הספרדים שהגיעו בעקבות גירוש ספרד ב-1492, כמו גם במרכיב של סוחרים אירופאים — הSignores Francos — שהתיישבו בה מן המאה השבע-עשרה ואילך.

ההיסטוריה של יהדות זו משתלבת בתנועה הגדולה של הדיאספורות הספרדיות שנרקמו מחדש לאחר הגירוש, שרשתות הסחר והרבנות שלהן פרשׂו רשת צפופה על פני כל אגן הים התיכון והאימפריה העות'מאנית [Benbassa, 1993]. חלב הייתה לפיכך צומת דרכים: עיר מעבר בין אנטוליה, מסופוטמיה וחופי סוריה-לבנון, שבה שגשגו משפחות יהודיות שהתמחו במסחר בטקסטיל, תבלינים, צמחי צבע ורפואה. בקרקע פורייה זו השתרשו שמות המשפחות הקשורים במוצרי מסחר, ושמה של Anzarout — המצביע על שרף רפואי — נחתם בה ככל הנראה.

שקיעתה היחסית של חלב במאה התשע-עשרה — פתיחת תעלת סואץ ב-1869 שהסיטה את דרכי המסחר, עלייתם של נמלי הים התיכון — דחפה משפחות יהודיות רבות מחלב להתפזר לכל עבר. ביירות, Manchester, Cairo, Milan, New York, ולאחר מכן Buenos Aires ו-São Paulo קלטו את גלי ההגירה הרשתית הללו, שבהן עיצבה הסולידריות המשפחתית והדתית את תהליך ההתיישבות. יהדות חלב פיתחה בדרך זו כושר פיזור מרשים, תוך שמירה על לכידות טקסית וגנאלוגית איתנה — תכונה קבועה של הדיאספורות הספרדיות שחקרו ההיסטוריונים של התקופה [Benbassa, 1993]. בתוך תנועה זו, שבה עוזבים את פנים סוריה לעבר החוף, יש לאתר את מעברה של משפחת Anzarout מחלב אל ביירות.

בירות מהווה מקרה יחיד במינו בתולדות הקהילות היהודיות בלבנט: יהדותה היא ברובה יצירה מודרנית, פרי של צמיחה עירונית ונמלאית מהירה. בניגוד לחלב, לדמשק או לצידון, שקהילותיהן שורשיהן בעת העתיקה או בימי הביניים, הקהילה היהודית של בירות התגבשה בעיקרה במאות ה-19 וה-20 על ידי גלי הגירה: יהודים מפנים סוריה (חלב, דמשק), מצידון, מפלסטין, וכן ספרדים שבאו מאיזמיר, מסלוניקי או מאיסטנבול.

לבה של חיי הקהילה היה שכונת Wadi Abou Jmil, במרכז בירות, שם ניצבה בית הכנסת הגדול Maghen Abraham, שנחנך ב-1926 בזכות מעין מתנות של משפחות סוחרים. תחת המנדט הצרפתי (1920–1943), ולאחר מכן בלבנון העצמאי, ידעה הקהילה תקופה של שגשוג והכרה מוסדית. עובדה בולטת המוזכרת לעיתים קרובות: החוקה הלבנונית הכירה בישראלים כאחת מהקהילות הדתיות של המדינה, ובירות נותרה, בעשורים הראשונים לאחר העצמאות, אחת מבירות ערביות בודדות שאוכלוסייתה היהודית גדלה לאחר 1948, בשל הגעת פליטים מסוריה ומעיראק.

חיי הקהילה התארגנו סביב מועצה קהילתית ישראלית (Conseil communautaire des Israélites de Beyrouth), גוף נבחר שהיה אחראי לניהול ענייני הדת, החינוך, הצדקה והמשפט (המעמד האישי). בתי הספר של Alliance israélite universelle, בית הספר Talmud Torah Selim Tarrab, מוסדות הצדקה ובתי הכנסת יצרו רקמה צפופה. בתוך מוסדות אלה ממקמת הרשומה המפתחת את משפחת Anzarout: נשיאים וחברים של המועצה הקהילתית היהודית של בירות במאה ה-20. עמדה שכזו מעידה על שייכותה של הלינאה לשכבת הנכבדים — סוחרים אמידים, פילנתרופים, אנשי אמון — שעליהם נשענה, בקהילות הספרדיות של הלבנט, הממשל הפנימי. מודל זה של כבוד קהילתי, שבו הסמכות החילונית של הסוחר משתלבת עם הסמכות הדתית של הרב, תואם לדפוס חוזר בקהילות הים-תיכוניות הספרדיות המתועד במחקר [Benbassa, 1993].

המסורת המשפחתית ורישום העיון מתכנסים לנקודה מהותית אחת: נוכחותם של בני משפחת Anzarout בתוך מועצת הקהילה הישראלית של Beyrouth — ובראשה. תכונה זו אינה יוצאת דופן בסוציולוגיה של קהילות ספרדיות, שבהן מספר שושלות של סוחרים מילאו מדור לדור תפקידי ייצוג. לכהן כנשיא או כחבר מועצה פירושו לא רק יוקרה, אלא גם אחריות ממשית: ניהול בתי הכנסת ובית הקברות, מימון בתי הספר, סיוע לנזקקים, בוררות בסכסוכים על פי הדין הדתי, וייצוג הקהילה בפני הרשויות המנדטוריות ולאחר מכן בפני המדינה הלבנונית.

ראוי לשמור כאן על המרחק הנאות של ההיסטוריון. הרישום מציין תפקידי הנהגה; בהעדר עיון בארכיונים קהילתיים נגישים — פנקסי המועצה, פרוטוקולים, תכתובות — תפקידים אלה נמצאים בגדר זיכרון מועבר, שניתן לראותו כסביר לאור עקביות ההקשר, מבלי לקבע שרירותית תאריכים או שמות פרטיים. Yerushalmi ציין דבר זה במדויק: הזיכרון המשפחתי היהודי שומר בנאמנות על המארג — השייכות, התפקיד, הכבוד — בעוד הפרט השמי והכרונולוגי נמלט לעיתים קרובות מן האימות [Yerushalmi, 2012]. תפקיד ההיסטוריון אינו להשלים את הארכיון החסר בדרך של המצאה, אלא לציין ביושר את מעמדו של הנמסר.

את מה שניתן לקבוע בביטחון הוא המסגרת: בBeyrouth, כבוד יהודי נמדד במחויבות הקהילתית לא פחות מאשר בהצלחה המסחרית. משפחה ממוצא של Alep, הנושאת שם משפחה הקשור לסחר בחומרי מרפא, המשתלבת בבורגנות הסוחרים של Wadi Abou Jmil ומגיעה למוסדות ההנהגה של הקהילה — מצייירת מסלול אופייני ומשכנע. היא ממחישה את מה ש־Sylvie Anne Goldberg וYerushalmi מכנים הדרך היהודית לשכון בתוך הזמן והמוסד: על ידי הרציפות המועברת והאחריות הנלקחת כלפי הכלל [Yerushalmi, 2012]. הזיכרון וההקשר ההיסטורי משיבים כאן זה לזה מבלי לסתור — ומכאן מיצוב ההצטלבות.

שנת 1975 מהווה, עבור לבנון וקהילותיה המיעוטיות, שבר טרגי. פרוץ מלחמת האזרחים הלבנונית (1975–1990) האיץ את קצה של חיים יהודיים שכבר היו שבירים. עם המתיחויות של שנות ה-1960, ובעיקר לאחר מלחמת 1967, השתרר אקלים של חוסר ביטחון וחשדנות, שגרם לגלי היציאה הראשונים. אך המלחמת האזרחים, עם קרבות הרחוב בלב Beyrouth, היא שהפכה את הנוכחות ברובע ההיסטורי Wadi Abou Jmil לבלתי נסבלת — קו חזית חשוף לפגיעות. בית הכנסת Maghen Abraham ניזוק, מוסדות הקהילה התרוקנו, והאוכלוסייה היהודית, שכבר הצטמצמה לכמה אלפי נפשות, התפזרה כמעט כולה.

פיזור זה עקב אחר קווי הכוח של הרשתות הספרדיות שקדמו לו. הרשומה מציינת את Diaspora Anzarout שלאחר 1975 ב-Paris, ב-Genève וב-São Paulo — שלושה מוקדים התואמים בדיוק את כיווני ההגירה המועדפים של יהדות הלבנט. Paris ו-Genève קלטו מזה שנים רבות משפחות של סוחרים מהמזרח הקרוב, דוברי צרפתית מכוח כיתות Alliance Israélite Universelle, ומשולבות במעגלי המסחר והפיננסים האירופיים. São Paulo, מצדה, הפכה למוקד מרכזי של היהדות הספרדית ובני המזרח הקרוב באמריקה הלטינית, שם שגשגו משפחות מ-Alep ומ-Beyrouth כבר מראשית המאה העשרים.

תבנית פיזור זו ממחישה קבע אחד של הדיאספורות הספרדיות: ההגירה אינה מאולתרת — היא סולת את הדרכים שסललले כבר הקשרים המשפחתיים והמסחריים, ומעוררת מחדש סולידריויות עתיקות [Benbassa, 1993]. הקהילה היהודית של Beyrouth, אחת האחרונות בעולם הערבי שנשמרה בהיקפה, כבה כך כמעט כליל במרחב של דור אחד, ומותירה אחריה בתי כנסת שותקים וזיכרון מפוצל בין שלוש יבשות.

מה שנעשה ממשפחה לאחר הגלות שייך לעתים קרובות פחות לארכיון הציבורי מאשר לזיכרון הביתי — סיפורים המועברים ליד השולחן, תצלומים, חפצי פולחן שנלקחו בדרך, שמות הניתנים לילדים לזכר האבות. שיקום שושלת Anzarout בשלושת עוגניה החדשים שייך לרובד זה של המסורת, שיש לגשת אליו ברגישות ומבלי לטעון לשלמות תיעודית.

בפריז נשתלבו המשפחות היהודיות מן הלבנט ביהדות צרפתית שהתחדשה עמוקות בעקבות גלי העלייה מצפון אפריקה ומן המזרח בשנות ה-1950–1970, ותרמו לחיוניות בתי הכנסת של הנוסח הספרדי והמזרחי. בז'נבה, מרכז בנקאות וצומת קוסמופוליטית, נוסדה קהילה ספרדית שקטה אך בעלת השפעה, שבה מצאו משפחות הסוחרים מן המזרח הקרוב מסגרת נוחה להמשך עסקיהם ואורח חייהם הדתי. בסאו פאולו, לבסוף, הציעה הקהילה הספרדית החזקה — המאורגנת סביב בתי כנסת ומוסדות משלה — לגולי לבנון סביבה שבה ניתן היה להנציח את השפה, הליטורגיה ומסורות המטבח של חלב וביירות.

בשלושה מוקדים אלה עמד האתגר של כל תפוצה: לשמור על חוט הרציפות תוך הסתגלות. הגותם של הוגים יהודים מן המאה העשרים מאירה מתח זה. Isaiah Berlin ניתח את המצב הדיאספורי כמשא ומתן תמידי בין נאמנות לעצמי ושילוב בחברה הקולטת [Berlin, 1973]. Gershom Scholem, מצדו, הרהר על מניעי הנאמנות היהודית לאורך שברי ההיסטוריה, בין דבקות במסורת ופתיחות לאוטופיה של התחדשות [Scholem, 1978]. הגות זו עולה בקנה אחד עם כל משפחה מפוזרת: שושלת Anzarout, ככל שושלות אחרות שיצאו מן הלבנט, היתה צריכה להמציא את צורותיה הממשיות של נאמנות מושתלת. מה שהזיכרון המשפחתי שומר מניסיון זה — השמות, הסיפורים, המחוות הטקסיות — מהווה את מורשתה הייחודית של השושלת, שאינה ניתנת מעצם טבעה לאימות ארכיוני בלבד.

השם עצמו טעון עיון, שכן שם משפחה הוא מסמך בזעיר אנפין. Anzarout נגזר, על פי כל הסתברות, מן הערבית ʿanzarūt (לעיתים anzarot), המציינת את הסרקוקולה — שרף-גומי המיובא מפרס ומאסיה המרכזית, ששימש זמן רב ברפואת עיניים ובפרמקולוגיה ברפואה הערבית הקלאסית. ייחוסו של שם כזה למשפחה יהודית עוקב אחר מנגנון אונומסטי מוכח היטב במזרח הקרוב, שבו שמות משפחה יהודיים רבים נגזרים ממלאכה, ממוצר או מהתמחות מסחרית — הסוחר הופך, בדרך מטונימיה, לסחורה. השערה זו, העולה בקנה אחד עם ההתיישבות בחלב ועם עולם הסחר בחומרי מרפא, נותרת עם זאת השערה עורכית בלבד: היא מאירה אפשרי מבלי לטעון להוכחה.

קריאה זו של השם נפגשת עם אינטואיציה עמוקה של המחשבה היהודית: השם נושא את הזיכרון, ולהעביר שם פירושו להעביר היסטוריה. Leo Strauss ציין עד כמה נשענת ההתמדה היהודית לאורך הדורות על נאמנות עקשנית זו למורשה הנקובה בשם ומסופרת [Strauss, 2001]. הגותו של Yeshayahu Leibowitz על מה שמעניק לעם היהודי את רציפותו — לא מהות, אלא פרקטיקה ומסירה מודעת מדור לדור — מציעה מסגרת להבנת האופן שבו שושלת מפוזרת על פני שלוש יבשות נותרת אחת [Leibowitz, 1975]. כך גם Abraham B. Yehoshua בחן את תנאיה של זהות יהודית החיה בגולה, בין שורשיות ודה-טריטוריאליזציה [Yehoshua, 1992].

כך מציג עצמו השם Anzarout כנקודת מפגש בין הארכיון הלשוני — האטימולוגיה המבוססת של המונח — ובין הזיכרון המשפחתי — תחושת השייכות שהוא נושא. במקום שבו הבלשן מזהה שרף, מזהה המשפחה מוצא; שתי הקריאות, הרחוקות מלהוציא זו את זו, מזינות זו את זו. זוהי סגולתם המיוחדת של שמות המשפחה מן הלבנט — לכלוא בכמה הברות גיאוגרפיה, מלאכה ונאמנות.

ההיסטוריה של שושלת Anzarout, כפי שניתן לשחזרה על פי המקורות הנגישים כיום, מתווה מסלול מופתי של היהדות הלבנטינית: השתרשות בקהילה האלפינית הגדולה, מטריצה עתיקה ויוקרתית; ההסטה לבירות, עיר-נמל בצמיחה, שבה נטמעה המשפחה בבורגנות הסוחרת ועלתה לתפקידי אחריות במועצת הקהילה; ולבסוף הפיזור, לאחר 1975, לפריז, ז'נווה וסאו פאולו, לאורך הנתיבים שסללו כבר רשתות הספרדים.

מסלול זה מרכז את הכוחות הגדולים שעיצבו את העולם היהודי המזרחי בן-זמננו: הניידות הסוחרת, הסולידריות הקהילתית, הצרפתיות של ה-Alliance, ואחר-כך העקירה שגרמו תהפוכות המאה ה-20. הוא ממחיש גם את האופן שבו משפחה שומרת, דרך הגלות, על זהות הבנויה משם, מזיכרון ומפרקטיקה. הגישה שאומצה כאן הייתה להבחין בקפידה בין המבוסס — ההקשר ההיסטורי של Alep ובירות, מלחמת האזרחים הלבנונית, כיווני הדיאספורה — לבין המסוּר — התפקידים המדויקים, הדמויות הפרטניות, המורשת המשפחתית האינטימית — ולבין המשוּער — אטימולוגיית השם. כפי שהזמין לכך Yerushalmi, אין המדובר בהתנגשות בין זיכרון להיסטוריה, אלא בהנחתם בדיאלוג, כאשר כל אחד מאיר את רעהו מבלי להחליפו [Yerushalmi, 2012]. הספר הגדול של Anzarout נותר פתוח: כל פריט ארכיון שיימצא, כל עדות שתיאסף מסניפי פריז, ז'נווה או סאו פאולו, יוכל להוסיף דיוק לדפיו, ברוח הדקדקנות והנאמנות המנחים אותו.