משפחת Aknoun

הפטרונים Aknoun מתגלה תחילה דרך שני משטרי הסבר עיקריים של האונומסטיקה הצפון-אפריקאית. הראשון, זה של הכינוי הגופני, נשתרש במסורת מתועדת שבה השם נולד מתווי אופי בולט: לדברי Toledano, Aknoun מקורו בעיוות של Akhnoun, מונח המציין בלשון יומיומית "הנזלן" [Toledano, Une histoire de familles]. הכינוי מסוג זה, הרחוק מכל גנאי, שייך למנהג חברתי שבו המראה, פגם חולף של הילדות או הרגל מסוים הופכים, חזרה אחר חזרה בפי השכנים, לסימן המייחד משפחה שלמה. Abraham Laredo, במפעל המונומנטלי שלו על שמות היהודים במרוקו, הראה עד כמה קטגוריית שמות-הכינויים מהווה שכבה עתיקה וחיה של האונומסטיקה היהודית במגרב [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc].

המשטר השני הוא טופונימי. לדברי Eisenbeth, השם מתייחס לכפר Ben Aknoun, על גבעות Alger, בתחום הקהילה של El Biar [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord]. השערה זו מעוגנת בגאוגרפיה מדויקת: הפרברים המגורים והכפריים המשקיפים על מפרץ Alger, ארץ של פרדסים, נחלות וקהילות קטנות. המוצא האתני — כלומר הפנייה למקום המוצא — הוא, אצל יהודי צפון אפריקה כמו אצל שכניהם המוסלמים, אחד המנגנונים הפטרונימיים הפוריים ביותר, כפי שהדגיש André Chouraqui בסקירתו ההיסטורית הכוללת [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord].

להתמודד עם שתי קריאות אלה פירושו כבר להיכנס לתכונה שהמסורת היהודית מציבה בלב יחסה לידע: הענווה האינטלקטואלית מול אי-הוודאות, הסירוב להכריע במקום שבו הראיה חסרה. התלמוד מלמד את ערכו של התיקו, אותה הַשְׁהָיַת הדין כאשר השאלה נותרת פתוחה. לשאת את השם Aknoun פירושו לרשת חידה המזמינה לא לאמירה נחרצת, אלא לסבלנות של החקירה.

ההשערה הטופונימית מובילה ישירות אל גבהות אלג'יר. הכפר הקטן Ben Aknoun, המסונף ל-El Biar, שייך לאותו כתר גבעות שכבר בתקופה העות'מאנית אירח וילות ואחוזות חקלאיות מעל לעיר. הנוכחות היהודית באלג'יר, לעומת זאת, מתועדת לאורך פרק זמן ארוך ביותר: Haim Zeev Hirschberg, בתולדות היהודים בצפון אפריקה שחיבר, מתווה התיישבות רצופה מן העת העתיקה, שהתחזקה עם גלי הגולים החוזרים, ובמיוחד לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 [Hirschberg, A History of the Jews in North Africa]. כך הפכה אלג'יר לאחד ממרכזי ההתחדשות הגדולים של היהדות הספרדית, בה נמזגו Toshavim ילידי המקום ו-Megorashim שבאו מחצי האי האיברי [Yerushalmi, Sefardica].

בין אם נולד השם Aknoun מכינוי ובין אם ממקום, הרי הוא נחרת בתוך ההיסטוריה האלג'יראית הסבוכה הזו, שבה תפסה הקהילה היהודית מקום עתיק ומובנה. Chouraqui מזכיר כי קהילות עירוניות אלה פיתחו מוקדם מאוד מוסדות צדקה, חברות עזרה הדדית ובתי דין רבניים שהסדירו את החיים הקולקטיביים לפי ההלכה [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord]. שושלת Aknoun, ולו צנועה שהייתה, השתתפה בסדר קהילתי זה שבו הסולידריות — הצדקה, שהיא גם צדק וגם נדיבות — לא הייתה תוספת רוחנית כי אם השדרה היומיומית של הקבוצה. בשכונות היהודיות של אלג'יר, עזרה לעני, נדוניה לבת יתומה ופדיון שבויים היו חובה קולקטיבית משותפת, שהמשפחות האפלות ביותר היוו את תאיה החיים.

עבודתם של האונומסטיקאים הגדולים מאפשרת להבין מה פירושו האמיתי של "נשיאת שם" ביהדות המגרב. Toledano, בשני חיבוריו המרכזיים, שיטתי את הקטגוריות המבנות מורשת זו: שמות מקראיים, שמות מקצועות, שמות מקומות, כינויים גופניים או מוסריים [Toledano, Une histoire de familles] ; [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord]. Aknoun משתייך, לפי שתי ההשערות המתחרות, או לקטגוריה השלישית (המקום), או לרביעית (התכונה הגופנית) — מה שהופך אותו למקרה לימוד קלאסי של הדו-משמעות האונומסטית.

Eisenbeth, מצדו, החל כבר בשנת 1936 במלאכת מיפוי שיטתי של שמות המשפחה היהודיים בצפון אפריקה, תוך שהוא מקשר כל שם לפיזורו הגאוגרפי ולאטימולוגיה הסבירה שלו [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord]. מפעלו, שהמשיך אותו ושלמו Toledano, דומה למעשה הצלה: לקבע בכתב את מה שגלות 1962 והתפזרות הקהילה האלג'יראית עלולים היו למחוק. במובן זה, עצם הישרדותו של השם Aknoun בקטלוגים אלה מעידה על ערך יסוד ביהדות — הזכור, ציווי הזיכרון. לזכור שם פירושו לסרב לשכחת קיום; והחוקרים שהנציחוהו ממלאים, כל אחד בדרכו, מעשה נאמנות כלפי הזיכרון הקולקטיבי של ישראל. הביבליוגרפיה של Robert Attal, במפות את הייצור המלומד העצום המוקדש לקהילות אלה, מהווה בפני עצמה אנדרטה של ערנות מוזכרת זו [Attal, Les Juifs d'Afrique du Nord. Bibliographie] ;.

ההיסטוריה של המשפחות היהודיות באלג'יריה, ובהן משפחת Aknoun, מתהפכת עם הכיבוש הצרפתי של 1830 ולאחר מכן עם צו Crémieux משנת 1870, שהעניק באופן קולקטיבי אזרחות צרפתית ליהודים הילידים של אלג'יריה. אירוע זה, שנותח על ידי Chouraqui כנקודת מפנה ציוויליזציונית, שינה עמוקות את מעמדן, את מערכת החינוך, את השפה ואת האופקים החברתיים של הקהילות [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord]. יהודי אלג'יר, שעד אז היו dhimmis בסדר העות'מאני, הפכו לאזרחים, ונפתחו בפניהם שערי החינוך הציבורי והמקצועות החדשים.

תהליך ההתצרפות לא היה נטול מתחים וצללים. André Goldenberg, בפרסקו שלו על יהודי צפון אפריקה, מדגיש עד כמה מעבר מהיר זה אל עבר האמנציפציה חשף גם את הקהילות לאנטישמיות הקולוניאלית, שהייתה אלימה ביותר באלג'יר בסוף המאה התשע-עשרה [Goldenberg, La Saga des Juifs d'Afrique du Nord]. המשפחות הצנועות בגבהי אלג'יר, כגון אלו שנשאו אולי את שם Aknoun, נדרשו לנווט בין נאמנות למסורת ובין שילוב בעולם חדש. הסגולה המתבטאת כאן היא זו של המעורבות בחיים הציבוריים: ככל שנפתחו הדרכים המינהליות, המסחריות והמלאכותיות, השקיעו יהודי אלג'יריה את עצמם בזירה האזרחית תוך כדי שמירה, בחדרי בתי הכנסת ובחדרי הבית, על מסירת ידע התלמוד והמנהגים. דווקא נאמנות כפולה זו — למולדת ולתורה — היא שמאפיינת את כניסתם אל המודרניות.

המאה העשרים הטילה על יהודי אלג'יריה את מבחן ההדרה. תחת משטר וישי, בוטל צו קרמייה באוקטובר 1940: במחי עט אחד איבדו יהודי אלג'יריה את האזרחות הצרפתית שרכשו שבעים שנה קודם לכן. Michel Abitbol, במחקרו המכונן על יהודי צפון אפריקה תחת וישי, תיעד את יישום חוקי המעמד של היהודים, המכסות הלימודיות, ההפקעות וההדרות המקצועיות שפגעו בכלל הקהילה [Abitbol, Les Juifs d'Afrique du Nord sous Vichy].

אף משפחה יהודית באלג'יריה לא ניצלה מן ההשפלה הקולקטיבית הזו, שפגעה בנכבדים כבפשוטי העם כאחד. הילדים שגורשו מן הגימנסיות, הפקידים שפוטרו, הסוחרים שנושלו מרכושם — כולם חשו בבשרם את שבירותה של האמנציפציה. Norman Stillman, שהציב אירועים אלה בהקשר ההיסטורי הארוך של יהודי הארצות הערביות והקולוניאליות, הראה את חוסן הקהילה שאפשר לה לעבור את אותן שנים: רשתות סיוע חשאיות, בתי ספר פרטיים מאולתרים, שמירה על הפולחן [Stillman, The Jews of Arab Lands]. במבחן זה התגלתה מעלה שקטה אך עמוקה — הדאגה לזולת, הסולידריות שכאשר המדינה הופכת לרודפת, שוזרת בסתר מחדש את מארג הקהילה שנקרע. משפחת Aknoun, כרבות אחרות, שאבה ממנה ללא ספק את הכוח לעמוד. נחיתת בעלות הברית בנובמבר 1942 בצפון אפריקה, שבה נטלו חלק גם לוחמי מחתרת יהודים צעירים מאלג'יר, פתחה את הדרך להשבת הזכויות בהדרגה.

עצמאות אלג'יריה ב-1962 סימנה את סיומה של נוכחות יהודית רצופה של יותר משני אלפי שנה. כמעט כל הקהילה — יותר ממאה אלף נפש — עזבה את הארץ, רובה לצרפת ומיעוטה לישראל [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord]. זה היה אחד מעקירותיו הגדולות של היהדות הים-תיכונית במאה העשרים. המשפחות האלג'יראיות, ובהן אלה הנושאות את שם Aknoun, מצאו את עצמן מפוזרות בערי המטרופולין — Paris, Marseille, Lyon, Toulouse — שם נאלצו לבנות מחדש, מן האפס, בתים, בתי כנסת ועמותות.

מה שהמסורת המשפחתית מוסרת על אותו עקירה נפגש עם מה שהארכיון מתעד: אובדן המקומות, הגעגוע לגובהי Alger, אך גם את חיוניותה של בנייה מחדש. Goldenberg מתאר כיצד יהודי צפון אפריקה, בהתיישבם בצרפת, החיו בה מחדש את היהדות ונטעו בה את מנהגיהם, לחניהם ומאכליהם [Goldenberg, La Saga des Juifs d'Afrique du Nord]. פיזורה של שושלת Aknoun נרשם בתוך תנועה קולקטיבית זו, שבה הגלות, במקום לכלות את הזהות, מעצבת אותה מחדש. כאן מצטרפת השושלת אל הניסיון היהודי הגדול של הגלות: העקירה הכפויה המתהפכת לפוריות, וזיכרון המקום האבוד המוקם לנאמנות. היחס אל הזר — להיות בעצמך הזר המתקבל בסבר פנים, ואחר כך לפתוח בתורך את דלתך — הופך אז למידה נחיה, הד לגלויות הבלתי-ספורות המרצדות לאורך תולדות ישראל.

מהחידה האונומסטית על גבעות Alger, דרך הצו Crémieux ועד גלות 1962, מציגה שושלת Aknoun את דיוקנה של משפחה יהודית צפון-אפריקאית רגילה, ומשום כך ממש — מופתית. שמה, תלוי בין הכינוי הגופני שהציע Toledano לבין המקור הטופונימי שהציע Eisenbeth, נותר שאלה פתוחה שאין בידי שום מסמך להכריעה סופית — ודווקא יושרו של הספק הזה הוא שמנחה את כל הספר.

מכל הסגולות שהביעה שושלת זו בצורה הטובה ביותר, ניצב כנראה הזכור — חובת הזיכרון, הבלתי נפרדת מן הנאמנות בגלות. צנועה עד כדי כך שנעלמה כמעט מן הארכיון, משפחת Aknoun שרדה רק בזכות שמה — שנרשם, נשמר והועבר מדור לדור. ושם זה, דרך קטלוגי החכמים וזיכרון הצאצאים המפוזרים, אומר את העיקר: שקיים היה, שקהילה חיה על גבעות Alger, שעברה את האמנציפציה, את השפלת וישי ואת העקירה מבלי לאבד את עצמה. בהגשימה נאמנות עקשנית זו לעקבות עצמה, משתתפת שושלת Aknoun בייעודו העתיק ביותר של ישראל: לעשות מן הזיכרון מעשה חיים, ומן הזכרון — צורה של צדק לאלה שהיו.