משפחת Aburbe

ניתוח שם המשפחה Aburbe נסמך קודם כול על עבודתו של Abraham I. Laredo, שמסתו בדבר האונומסטיקה היהודית-מרוקאית נותרת החיבור הסמכותי לכלל השמות היהודיים במרוקו [Laredo, 1978]. על פי מקור זה, Aburbe הוא שם ממוצא ערבי שיש לתרגמו כ"אביו של האביב" — כינוי כבוד אלגורי מסוג הכינויים שהמשוררים הערבים נהגו לאמץ לשם ציון מטאפורי של תכונה, עונה או מעלה [Laredo, 1978].

מבנה השם גלוי וברור לכל מי שמכיר את המורפולוגיה הערבית: הקידומת abu- ("אביו של") מצויה בהרכבם של אינספור כינויים שמיים, ואילו המרכיב השני נוגע לתחום ההתחדשות האביבית (rabī'). תצורת כינוי זו אינה יוצאת דופן בכלל שמות היהודים דוברי הערבית: Laredo וגם Toledano מונים שמות משפחה רבים הבנויים על Abu- / Bu-, עדות לערביות העמוקה של הקהילות היהודיות באל-אנדלוס ובמגרב [Laredo, 1978] ; [Toledano, 2003]. השם שייך אפוא לרובד שבו הפונקציה האסתטית — הכותרת השירית — משתלבת עם הפונקציה הזהותית של שם המשפחה התורשתי.

חשוב להדגיש את מה שקריאה זו חייבת במלואו ל-Laredo. המשמעות "אביו של האביב" אינה שחזור ספקולטיבי: היא מופיעה במפורש בקטלוג האונומסטי, המהווה סמכות מוכרת בקרב חוקרים וגנאלוגים ספרדים [Laredo, 1978]. במובן זה, משמעות השם שייכת לתחום המבוסס, נשענת על מקור תיעודי מוסמך. סביב גרעין בטוח זה מאורגן יתר החקר, שהופך ספקולטיבי יותר ככל שהוא מבקש לשחזר את המסלולים האנושיים שמאחורי כתיב השמות.

כוחה של עדות Laredo נעוץ בכך שאין היא מסתפקת בהצעת אטימולוגיה בלבד: היא מעגנת את השם בעדויות דוקומנטריות מדויקות, הפרוסות על פני מאות שנים ומספר טריטוריות. שלוש כתיבים עיקריים נרשמו כך [Laredo, 1978].

הכתיב הראשון, Aborrabe, מופיע במאות ה-XII וה-XIII בממלכת Aragon [Laredo, 1978]. מיקום זה משמעותי: Aragon של ימי הביניים אִכלס קהילות יהודיות (aljamas) חשובות, פעילות במסחר, בפיננסים ובמינהל המלכותי, ואשר חבריהן נשאו בדרך כלל שמות ממוצא ערבי, שירשו מן התקופה האנדלוסית. נוכחותו של Aborrabe במסמכים האראגוניים מאותה עת מציבה אפוא את המשפחה בנוף היהודי של כתר Aragon בתקופת שגשוגו.

הכתיב השני, Aburrabe, מצוי במאות ה-XIV וה-XV ב-Madrid [Laredo, 1978]. החלפת התנועה הפותחת (Abo- ← Abu-) והנדידה הגאוגרפית לעבר Castille משקפים את האבולוציה הרגילה של שמות יהודיים בחצי האי בסוף ימי הביניים, עת סבלו הקהילות מטלטלות המאה ה-XIV — פוגרומים של 1391, דרשות כפויות, המרות דת. הצורה השלישית, Abulrabi, מאושרת במאה ה-XV ברומא [Laredo, 1978]. נקודה אחרונה זו פותחת חלון על הדיאספורה היהודית האיטלקית, שאליה נהרו, בעקבות גירושי איבריה, משפחות ממוצא ספרדי ששמותיהן שמרו על חותם עברם האנדלוסי.

שלוש עדויות אלה, כשהן נלקחות יחד, מתוות מסלול קוהרנטי: מגרעין אראגוני במאות ה-XII–XIII אל Castille במאות ה-XIV–XV, ואז לאיטליה במאה ה-XV. ברם, יש להישמר מן המסקנה החפוזה בדבר יחידה משפחתית רציפה: Laredo קובע את קרבת הכתיבים, לא את הייחוס הביולוגי הבלתי-פסוק של נושאיהם. אחדות השם מבוססת על ידי הקטלוג; הרציפות הלינאגרית, לעומת זאת, נתונה לתחום ההיסק.

כדי להבין כיצד שם משפחה יהודי יכול לקבל צורה של כותרת שירית ערבית, יש להציב את הדברים בהקשר של ספרד המוסלמית, שבה חיו היהודים במשך כמה מאות שנים באינטימיות עמוקה עם השפה והתרבות הערביות. המחקרים המוקדשים ליהודי אל-אנדלוס, ובפרט עיונו של Christophe Picard ביהודי Séville תחת השלטון המוסלמי מהמאה ה-8 עד המאה ה-13, מצביעים על קהילות ששולבו לחלוטין בחברה העירונית, ופעלו במלאכה, במסחר ובמקצועות הכתיבה [Picard, The Jews of Seville Under Muslim Rule, 2001].

במסגרת זו, אימוץ שמות וכינויים ערביים על ידי יהודים — לרבות כֻּנְיָה אלגוריות כגון "אבי האביב" — היה תופעה נפוצה. אסופת המקורות של Norman Stillman ביהודי ארצות האסלאם ממחישה את היקפה של השתלבות לשונית וחברתית זו, תוך שהיא מזכירה את המסגרת המשפטית של הד'ִמָּה שהסדירה את מעמדם של שאינם מוסלמים [Stillman, The Jews of Arab Lands, 1979]. שם כדוגמת Aburbe, ערבי בצורתו ויהודי בנושאו, הוא אפוא ביטוי מובהק לתרבות יהודית-ערבית זו, שבה היו הגבולות הלשוניים חדירים.

יצוין עם זאת כי אין בידינו, ביחס למשפחת Aburbe עצמה, אף מסמך אנדלוסי ששמר על שמה מתקופה קדומה לעדויות האראגוניות. הִשתרשות השם באל-אנדלוס היא אפוא סבירה — והיא נובעת מההיגיון ההיסטורי של הערביזציה ומאופיו של השם עצמו — אך אינה מעוגנת בפריט ארכיון ספציפי. הזהירות מחייבת להציג פרק זה כשחזור של ההקשר התרבותי, המאיר את הרקע של שם ששרידו הראשון הוודאי הוא אראגוני [Laredo, 1978].

המאה ה-XV מסמנת, עבור יהודי חצי האי האיברי, את עידן השברים. האישור הרומי של הכתיב Abulrabi במאה ה-XV נחשב לחלק מהתנועה הגדולה של הפיזור, שעוד לפני גזירת הגירוש של 1492 הניעה משפחות ספרדיות רבות לחפש מקלט באיטליה, בארצות השפלה, באימפריה העות'מאנית ובצפון אפריקה [Laredo, 1978]. עצם מציאות שמו של Abulrabi ברומא מעיד על קיומן של קהילות יהודיות איטלקיות שנכונו לקלוח את המהגרים האיבריים ולשלב את שמות המשפחה שלהם במסגרתן.

העובדה שLaredo תיעד את Aburbe בחיבור המוקדש ליהודי מרוקו מאירה את הענף האחר של הפיזור, המסיבי ביותר: זה שהוביל את המגורשים אל המגרב, ובמיוחד אל Fès, מרכז גדול של החיים היהודיים במרוקו שבו השתקעו המגורשים, גולי ספרד [Laredo, 1978]; [Fenton, En terre d'Islam : les Juifs de Fès, 2019]. נוכחות השם במאגר היהודי-מרוקאי מרמזת על כך שלינאז' הנושא שם משפחה זה, או אחד מגרסותיו, מצא מקום בקרב קהילות הספרדים שבמרוקו.

כאן מתקיים הדיאלוג בין המסורת והארכיון — ומכאן רישומו של הצומת. הזיכרון הספרדי שומר את הזכרון של מוצא איברי, ואוסף האונומסטיקה מחזק אותו בכך שמציג שם ערבי שאוּשר תחילה בספרד ולאחר מכן עבר לנחלת יהודי מרוקו [Laredo, 1978]. ואולם, ההתכנסות הזו נותרת סבירה בלבד: היא קושרת קשר לוגי בין אישורים מפוזרים, מבלי שאיזה שהוא שטר נוטריוני יבוא לקבוע, נקודה אחר נקודה, את מסלולה של משפחה מסוימת מAragón עד Fès.

אם השם Aburbe מופיע ברשם יהודי מרוקו, הרי שהמדינה הייתה אחד מכלי הקיבול הגדולים של הדיאספורה הספרדית ומושב לחיים יהודיים רב-דוריים. ההיסטוריה של הקהילות המרוקאיות, המתועדת היטב, מספקת את המסגרת שבתוכה נרשמת הצאצאות המגרבית של השם. פֶס, בפרט, מילאה תפקיד מרכזי: Paul Fenton עקב אחר חייהם של יהודי העיר לאורך מאות שנים, מהמלאח המימי-ביניימי ועד לתמורות המאה ה-XX [Fenton, 2019].

העת החדשה שינתה את הקהילות הללו שינוי עמוק. עבודותיו של Mohammed Kenbib על היחסים בין יהודים למוסלמים במרוקו בשנים 1859–1948, ועבודותיו של Robert Assaraf על ההיסטוריה של יהודי מרוקו, מציגות קהילה שנתפסת בתוך מחולות הפרוטקטורט, המודרניזציה והמתחים הפוליטיים [Kenbib, Juifs et musulmans au Maroc, 1994] ; [Assaraf, Une certaine histoire des Juifs du Maroc, 2005]. במהלך מלחמת העולם השנייה, מצבם של יהודי מרוקו תחת משטר וישי זכה לתשומת לב מיוחדת, ובמיוחד סביב עמדתו של הסולטאן Mohammed V [Assaraf, Mohammed V et les Juifs du Maroc à l'époque de Vichy, 1997].

אותה מאה ה-XX ראתה, בקנה מידה של העולם הערבי כולו, את "העקירה הגדולה" שתיאר Georges Bensoussan: בין השנים 1850 ו-1975, ידעו הקהילות היהודיות בארצות ערב, ובהן המרוקאיות, גלות המונית לכיוון ישראל, צרפת ויבשת אמריקה [Bensoussan, Juifs en pays arabes, 2012]. משפחה מרוקאית הנושאת את השם Aburbe, או אחת מגרסאותיו, הייתה כך שותפה לתנועה הכללית הזו שפיזרה מחדש, בעידן העכשווי, את יורשי ספרד הישנה. מסגרת היסטורית זו מבוססת על ספרות ענפה; היא מהווה את הרקע הודאי של מסלול משפחתי שפרטיו הממשיים, לעומת זאת, נעלמים מן התיעוד הכללי.

חקר השם Aburbe מרוויח מהצבתו בשיטה הכללית של האונומסטיקה היהודית-צפון-אפריקאית, כפי שמיישמים אותה Laredo, Toledano ו-Sebag. מחברים אלה הראו כי שמות משפחה יהודיים מתורשתים לעיתים נדירות בכתיב יחיד וקבוע: הם משתנים בהתאם לשפות הכנסייה, להרגלי הסופרים ולנדידות [Laredo, 1978] ; [Toledano, 2003] ; [Sebag, 2002].

במקרה הנוכחי, השלישייה Aborrabe / Aburrabe / Abulrabi ממחישה היטב עיקרון זה. השינוי נוגע לתנועת הקידומת ab- ולאופן הטיפול בעיצור הפנימי (-rr- הקסטיליאני או האראגוני לעומת -lr- של הצורה הרומית), מבלי שהגרעין הסמנטי — הצירוף abu- + שורש אביבי — ייעלם אי פעם [Laredo, 1978]. יציבות המשמעות על רקע אי-יציבות הכתיבים היא בדיוק מה שמסמיך את Laredo לאחד צורות אלה תחת שם אחד ולהציע להן תרגום יחיד.

גישה זו מזמינה לזהירות בכל עבודה גנאלוגית המבוססת על שם משפחה זה. זהות השם בין שני מסמכים אינה מוכיחה כשלעצמה את קרבת האנשים; ולהפך, שוני בכתיב אינו מעיד בהכרח על שוני בלינאז'. זיהוי הווריאנט הוא סביר ומבוסס מתודולוגית, אולם שחזורו של עץ משפחה רציף ידרוש מקורות ארכיוניים נומינטיביים — רשימות קהילתיות, שטרות נוטריוניים, רשימות מיסים — שקטלוג האונומסטי בלבד אינו מספק. זוהי המגבלה הכנה שכל מי שחוקר את לינאז' Aburbe על בסיס התיעוד הנגיש כיום חייב להציב לעצמו.

בסיום מסע זה, דמותו של השם Aburbe מתגלה בבהירות יחסית. מה שניתן לראות כמבוסס נשען על סמכותה של מקור אחד: השם הפטרונימי הוא שם ערבי שמשמעותו « אבי האביב », כינוי שירי המתועד במסמכים ספרדיים בכתיבים Aborrabe (אראגון, המאות הי״ב–י״ג), Aburrabe (מדריד, המאות הי״ד–ט״ו) ו־Abulrabi (רומא, המאה הט״ו), ושנכנס למורשת האונומסטית של יהודי מרוקו [Laredo, Les noms des Juifs du Maroc, 1978].

סביב גרעין בטוח זה, ההיסטוריה מציעה שחזור סביר: שם שנולד בלב הקרבה היהודית-ערבית של אל-אנדלוס, נשאתו משפחות השתלבו בקהילות חצי האי, פוזר בסבלות המאה הט״ו לעבר איטליה והמגרב, והשתרש לאורך זמן בעולם הספרדי המרוקאי — שגם הוא נסחף בגלי התנועות הגדולות של המאה הכ׳ [Picard, 2001] ; [Stillman, 1979] ; [Fenton, 2019] ; [Bensoussan, 2012]. מסגרת זו מחברת בין ציוני דרך ודאיים באמצעות היסקים מנומקים; ולפיכך היא נשארת בגדר הסביר.

ה״ספר הגדול״ של שושלת Aburbe הוא אפוא, בעת ובעונה אחת, ספרו של שם המתועד היטב במשמעותו ובכתיביו, וספרה של משפחה שפניה עודם בחלקם הגדול לגילוי בארכיונות הקהילתיים. על המחקרים הגנאלוגיים הבאים — בפנקסי Fès, בaljamas של אראגון, בקהילה היהודית של רומא — יהיה להפוך את מה שהאונומסטיקה מוסרת לנו כיום כהבטחה, להיסטוריה מבוססת.