משפחת Abid

מקור השם Abid הוא נושא לכמה השערות לשוניות, שאף אחת מהן אינה יכולה להיחשב בלעדית. הראשונה שבהן, והנפוצה ביותר לשמות בצורה זו בסביבה דוברת ערבית, קושרת את Abid לשורש השמי השלישוני ע-ב-ד (عبد), המבטא את רעיון השירות, העבדות, ובהרחבה דתית — את הדבקות באל [Encyclopaedia Judaica, Names, Personal]. שורש זה, המשותף לערבית ולעברית (עֶבֶד, עבד, "משרת"), מזין בשתי המסורות אונומסטיקה תאופורית עשירה: הערבי ʿAbd Allāh ("עבד האל") מוצא את המקביל העברי המדויק לו בעובדיה (עובדיה), "עבד ה'" [Encyclopaedia Judaica, Obadiah].

מנקודת מבט זו, Abid עשוי להוות צורה מקוצרת או היפוקוריסטית של שם תאופורי מקורי, שבו הנספח האלוהי ("של האל") נשמט בשימוש היומיומי — תופעה המתועדת היטב באונומסטיקה השמית [Joseph Toledano, Une histoire de familles : les noms de famille juifs d'Afrique du Nord]. הקרבה הפונטית לשם העברי עובדיה, הנפוץ בקרב יהודי המגרב ונישא בפרט על ידי דמויות רבניות בעלות שיעור קומה, מעלה את ההשערה שמדובר בהתכנסות או בהערבה של שם מקראי [Toledano, op. cit.].

השערה שנייה קושרת את הצורה לשדה הסמנטי של ההתחדשות והאביב: בעברית, אביב (אביב) מציין את האביב, ובלוח השנה המקראי את חודש האביב (שנעשה ניסן) שבמהלכו אירעה יציאת מצרים [שמות יג, ד; Encyclopaedia Judaica, Calendar]. הכתיב הלטיני Abid / Abib מכסה, בתמלולים הקולוניאליים, מציאויות פונטיות סמוכות, כאשר הב הספירנטית העברית (וֵת) יכלה להירשם באדישות כ-b או כ-v בהתאם לסופרים [Eisenbeth, op. cit.]. ראוי עם זאת להדגיש כי קריאה זו נותרת השערתית בהיעדר מסמך גנאלוגי השייך ללִינְיָאה הנחקרת.

לבסוף, הזהירות האונומסטית מחייבת להזכיר כי שם אחד יכול לכסות משפחות ללא כל קשר של קרבה, שקמו באופן עצמאי במקומות שונים [Toledano, op. cit.]. השם Abid אינו מציין אפוא לִינְיָאה אחת, אלא ככל הנראה אשכול של משפחות בעלות שם זהה, שהיסטוריה משותפת שלהן מצטמצמת, בעיקרה, למטריצה התרבותית היהודית-מגרבית.

השמות הבנויים על השורש ע-ב-ד וגרסאותיהם (Abid, Abib, Abbou, Abitbol) מצויים באזור המשתרע ממרוקו ועד לוב, דרך אלג'יריה ותוניסיה — כלומר בכלל יהדות המגרב [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord]. הנוכחות היהודית באזור זה היא רב-דורית: קהילות שנתבססו עוד בעת העתיקה, קודם לכיבוש הערבי במאה השביעית, התעשרו לאחר מכן בזרמים עוקבים של גולי ספרד לאחר 1492 ושל יהודי ליוורנו (Grana) שנתיישבו בתוניס ובטריפולי בעת החדשה [André Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord].

תחת המשטרים האסלאמיים הרצופים חיו היהודים במעמד ד'ִמִּי — קהילה מוגנת אך כפופה להגבלות משפטיות ופיסקאליות, ובהן מס הגולגולת (ג'זיה) [Chouraqui, op. cit.]. מצב זה, שהשתנה לפי התקופות והשושלות — רך למדי תחת חלקן, ומחמיר תחת האלמוהדים במאה השתים-עשרה — עיצב תרבות יהודית שהוערבה עמוקות בשפתה היומיומית, הערבית-היהודית, תוך שהיא נותרת עברית בליטורגיה ובדין [Haïm Zafrani, Deux mille ans de vie juive au Maroc].

בהקשר זה מובנת דמותו של שם כגון Abid: שם הנשוא על ידי משפחות יהודיות אך בנוי על אוצר מילים משותף לסביבה המוסלמית, המעיד על החדירות התרבותית המאפיינת את המגרב, שבו שאבו יהודים ומוסלמים ממאגר לשוני אחד תוך שמירה על גבולות קהילתיים ברורים [Zafrani, op. cit.]. עיסוקי המלאכה — צורפות, מסחר, תיווך, עבודת עור וטקסטיל — הועברו לרוב מאב לבן, וחלק מהשמות המשפחתיים שומרים עדיין את עקבות ההתמחויות המקצועיות הללו [Eisenbeth, op. cit.].

המעבר משם שימושי לשם משפחה תורשתי קבוע מהווה רגע מכריע בתולדות לינאז'. באלג'יריה, הצו של Crémieux מיום 24 באוקטובר 1870 העניק באופן קולקטיבי אזרחות צרפתית ליהודים הילידים של מחוזות אלג'יריה, דבר שחייב את רישומם המסודר ברישומי המעמד האזרחי הצרפתי [Pierre Birnbaum, Les fous de la République ; Benjamin Stora, Les trois exils. Juifs d'Algérie]. פעולה מינהלית זו קיבעה שמות שעד אותה עת השתנו מדור לדור ומשטר לשטר.

בתוניסיה ובמרוקו, שהפכו לחסויות צרפתיות בשנים 1881 ו-1912 בהתאמה, התרחשה קביעת השמות על פי כרונולוגיות ייחודיות, הקשורות לארגון הפנקסים הרבניים והקונסולריים ולאחר מכן למנהלות החסות [Toledano, Une histoire de familles]. יהודי תוניסיה חוו בנוסף מעמד משפטי מורכב, שהתחלק בין נתינים מקומיים, מוגנים של מעצמות זרות ולאחר 1923 — מוטבי הליכי אזרוח [Paul Sebag, Histoire des Juifs de Tunisie].

בנוגע ללינאז' Abid, בהיעדר תיק ארכיון מזוהה ונגיש, לא ניתן אלא להסיק כי קיבועו הפטרונימי משתלב בתהליך כללי זה. סביר להניח — מבלי שמסמך כלשהו יבוא להוכיח זאת כאן — שתעודות הלידה, הנישואין והפטירה השמורות בפנדי המעמד האזרחי הקולוניאלי, הנגישות כיום בחלקן דרך Archives nationales d'outre-mer (ANOM) באיקס-אן-פרובאנס, יהוו את המקור הראשוני לכל מחקר גנאלוגי רציני הנוגע לשם זה [ANOM, État civil de l'Algérie ; Stora, op. cit.]. פרק זה מסתפק אפוא בהצבעה על הנתיב התיעודי, מבלי לקדום מסקנות בדבר תכניו.

מעבר לשטרות ולפנקסי הרישום, עוברת הלינאה בזיכרון הטקסים, החפצים והסיפורים. המשפחות היהודיות ממגרב, שהלינאה Abid משתייכת להן על פי הסתברות, בנו את חייהן סביב מחזור הפולחן השבועי של שבת ולוח המועדים, וכן סביב רגעי המחזור האישי הגדולים: הברית (brit milah), הבגרות הדתית (bar mitzvah), הנישואין והאבל [Zafrani, Deux mille ans de vie juive au Maroc].

המסורת המועברת בקרב משפחות אלו שומרת פעמים רבות על זכרו של אב מייסד, של ההארה (השכונה היהודית) שממנה יצאה המשפחה, ולעיתים של קדוש מקומי שאליו עלו לרגל (הילולה) — מנהג האופייני ליהדות המגרב, בייחוד במרוקו ובדרום תוניסיה [Issachar Ben-Ami, Culte des saints et pèlerinages judéo-musulmans au Maroc]. בית הכנסת של ג'רבה, הנקרא El Ghriba, הוא מן המקומות הקדושים הבולטים של אדיקות זו, ומושך מדי שנה עולי רגל מן הדיאספורה התוניסאית [Sebag, Histoire des Juifs de Tunisie].

חשוב להבחין כאן בבירור בין הרגיסטרים: יסודות אלו משתייכים לזיכרון המועבר ולא לארכיון המאומת ביחס ללינאה Abid בפרט. כל משפחה הנושאת שם זה תוכל לזהות בתמונת מכלול זו את מסגרת חיי אבותיה; אך ייחוסו של קדוש פטרון מסוים, בית כנסת ידוע או סיפור מייסד יחיד — אלה נמסרים בעדות המשפחתית, שכל ענף מחויב לאוספה ולתעדה. ההיסטוריון, בהיעדר מקורות נקובי שם, אינו יכול אלא לשרטט את קווי המתאר של האפשרי ולהניח את הבמה לשידור הבעל-פה [Ben-Ami, op. cit. ; Zafrani, op. cit.].

המאה ה־XX מסמנת את השבר העמוק ביותר בתולדות יהודי המגרב. לאחר הקמת מדינת ישראל ב־1948, עצמאויות מרוקו ותוניסיה ב־1956, ולאחר מכן עצמאות אלג'יריה ב־1962, פוזרו קהילות יהודי צפון אפריקה — שמנו מאות אלפי נפשות — כמעט כולן בתוך שני עשורים בלבד [Stora, Les trois exils ; Michel Abitbol, Le passé d'une discorde : Juifs et Arabes du VIIᵉ siècle à nos jours].

יעדי הגלות היו בעיקרם ישראל וצרפת, ובמידה פחותה יותר — קנדה, ובמיוחד מונטריאול עבור יהודי מרוקו דוברי הצרפתית [Abitbol, op. cit.]. יהודי אלג'יריה, שהיו אזרחים צרפתים מאז 1870, עלו בהמוניהם למטרופולין עם עצמאות 1962, ושיתפו במידה מסוימת את גורל המגורשים מאלג'יריה [Stora, op. cit.]. עקירה זו הביאה לעיצוב מחדש של הזהויות: שמירה על המסורות הליטורגיות המיוחדות (נוסח ספרד המגרבי), הנצחת המטבח והפיוטים, אך גם הסתגלות לחברות הקולטות, ולעיתים קרובות — צרפות או עברות של שמות [Abitbol, op. cit.].

בהקשר זה נמצאים כיום נושאי השם Abid, ככל הנראה, מפוזרים בין מספר מוקדי תפוצה. אף הכתיב של השם עצמו השתנה בהתאם למדינות ההתיישבות ולשפות המינהל — תעתיקים צרפתיים, עבריים או אנגליים — דבר המקשה עוד יותר על עבודת ההיסטוריון המבקש לשחזר את שרשראות הייחוס [Toledano, Une histoire de familles]. פיזור זה, אף שהותיר שברים בייחוד הגאוגרפי של הלִינְיָה, הרחיב במקביל את זכרה לתחומי כמה יבשות.

בסיום מסע זה, השם Abid מתגלה פחות כחידה הממתינה לפתרון ומתפקד יותר כפריזמה: דרכו משתברות קווי המתאר הגדולים של ההיסטוריה היהודית המגרבית. ככל הנראה נגזר מן השורש השמי ʿ-b-d המבטא שירות ומסירות, ואולי קרוב בהתכנסות לשם המקראי ʿOvadia, הוא נושא בתוכו את השתייכות הכפולה — העברית והערבית — המאפיינת את יהודי עולם האסלאם [Encyclopaedia Judaica, Names, Personal ; Toledano, op. cit.].

יושרו של ההיסטוריון מחייב להכיר במגבלות החקירה: בהיעדר תיק ארכיוני נומינטיבי שזוהה, עיקרו של כרך זה נסמך על המסגרת הכללית שביססה המחקר ועל היסק מנומק, ולא על שחזור מתועד של ייחוס מסוים. אף על פי כן, נסללו דרכי חקירה עתידית: פנקסי מרשם האוכלוסין הקולוניאלי השמורים בארכיונים הלאומיים לענייני אוברסי, קרנות הקונסיסטוארים ובתי הדין הרבניים, מפקדי אוכלוסין, ובעיקר — הזיכרון בעל-פה של המשפחות [ANOM, État civil ; Sebag, op. cit.].

הספר הגדול של שושלת Abid נותר אפוא ספר פתוח. הוא מציע מסגרת — אטימולוגיה, גאוגרפיה, היסטוריה קהילתית, גלויות — שהצאצאים יוכלו למלא בשמות, בתאריכים ובסיפורים שהם בלבד מחזיקים בהם. שכן אם הארכיון מבסס, הרי שהמסירה היא שמחיה שושלת [Zafrani, op. cit.].