כרונולוגיה

מה הטקסט מספר. בראשית פותחת בבריאת העולם בששת ימים, ואחר כך מתפרשות עשר דורות מאדם עד נוח, עם אורכי חיים של מאות שנים. הלוח השנים היהודי עדיין סופר את השנים מנקודת התחלה זו.

מה ההיסטוריה קובעת. פרקים אלה אינם משתייכים לז'אנר היסטורי ואינם טוענים להשתייכות כזאת. הם דיאלוג עם קוסמוגוניות מסופוטאמיות שחפרה ארכיאולוגיה — Enuma Elish, המלחמה של Atrahasis — שהם חוזרים על מוטיבים שלהן כדי להפוך אותם. תכליתם היא תאולוגית: עולם מכוון, אדם אחראי, אל יחיד. אין תארוך היסטורי החל עליהם.

Ce que le texte raconte. Une humanité corrompue est engloutie ; Noé, sa famille et les animaux sont sauvés dans l'arche. De ses trois fils descendent toutes les nations de la « table des peuples ».

Ce que l'histoire établit. Aucune trace géologique d'un déluge universel n'existe. Le récit a un ancêtre littéraire identifié : la tablette XI de l'épopée de Gilgamesh, où Uta-napishti sauve le vivant d'un déluge décidé par les dieux. Des inondations catastrophiques locales dans la plaine mésopotamienne sont attestées, et ont pu nourrir la mémoire commune de la région.

---

מה הטקסט מספר. אנושות מושחתת נטמרת ; נח, משפחתו והחיות מחולצים בתיבה. משלושת בניו יורדות כל העמים של « טבלת העמים ».

מה ההיסטוריה קובעת. לא קיימת עדות גיאולוגית לממש כללי. לנרטיב יש קדמון ספרותי מזוהה : לוח XI של המלחמה של Gilgamesh, שבו Uta-napishti מצילה את החי מממש שהחליטו האלים. הצפות קטסטרופליות מקומיות בשדרת מסופוטמיה מתועדות, והן יכלו להנקות את הזיכרון המשותף של האזור.

מה הטקסט מספר. אברהם עוזב את אור ואחר כך את חרן לכדי כנען ; יצחק, יעקב ובנותיו השנים עשר חיים שם כחצאי-נוודים, בין בארות, עדרים וברית נישואין. שם נקשרת הברית שעליה תלוי כל השאר.

מה ההיסטוריה קובעת. אף מקור חיצוני אינו מזכיר את אברהם, יצחק או יעקב. הוויכוח המדעי עוסק בשאלה האם הסביבה המתוארת עתיקה : W. F. Albright ראה בה מנהגים ושמות התואמים את האלף השני ; Thomas Thompson ו־John Van Seters הוכיחו, בשנות השבעים, שאלו הרמזים מתייחסים באותה מידה לאלף הראשון, תקופת הכתיבה הסבירה. הדיון אינו סגור והתאריך המסורתי לא יכול להיות מאושר ולא להיות מופרך.

מה הטקסט מספר. יוסף, שנמכר על ידי אחיו, הופך לנציג של פרעה; הרעב מוריד את שבט יעקב למצרים, שם הוא משגשג לפני שיוכנס לעבדות.

מה ההיסטוריה מקימה. אף מסמך מצרי אינו מזכיר את יוסף ואת התנחלות השבט הזה. המסגרת, לעומת זאת, סבירה: נוכחות של אוכלוסיות שמיות במצרים מעידה בשפע, וגם אסיאתים השיגו משרות ניהוליות גבוהות, במיוחד בתקופת תקופת הביניים השנייה, כאשר שליטי היקסוס שלטו בדלתא. הנרטיב עולה בקנה אחד עם מציאות ידועה; הוא אינו הוכחה לכך.

מה הטקסט מספר. משה מוציא מאצל מצרים עם של עבדים, הים נפתח, התורה ניתנת בסיני, וארבעים שנות מדבר מפרידות בין העבדות לבין הארץ המובטחת. זו האירוע המייסד: הזיכרון היהודי עושה ממנו את הנרטיב שהוא חוזר עליו בכל שנה בפסח.

מה ההיסטוריה קובעת. זו הנקודה המשוחקת ביותר בכל הכרונולוגיה. אף מקור מצרי לא מדווח על יציאה זו, וארבעים שנות תעיות בסיני לא הותירו עקבות חומריים למרות סקירות אינטנסיביות. שתי דיטיים עומדות זו מול זו בטקסט עצמו: 1 מלכים 6,1 מציב את היציאה מצרים 480 שנים לפני הבית, וזה מוביל למאה ה-15, בעוד שהאזכור של ערי פי-רעמסס ופיתום מכוונת לכיוון המאה ה-13 ולשלטונו של רעמסס השני. רוב ההיסטוריונים קובעים כיום שיציאה מסיבית כמתוארת לא התרחשה, מבלי להחריג שגרעין — בריחת קבוצה מצומצמת, זיכרון של עבדות — עומד ביסוד הנרטיב. לקרוא לאירוע זה « קבוע » יהיה זיוף; להתייחס אליו כאילו הוא כלום היה הזנחה של תפקידו המייסד.

מה הטקסט מספר. הטקסט התנ"כי לא מכיר מסמך זה: הוא חיצוני לנרטיב.

מה ההיסטוריה קובעת. סטלת מרנפתח, חרוטה לציון חגיגת הקמפיינים של הפרעה בכנען, מונה את מובסיו. ביניהם מופיע «ישראל», המסומן בדטרמינטיב המציין עם ולא עיר. זו העדות הראשונה לשם מחוץ לתנ"ך, והנקודת האנוקור הראשונה החזקה של כל כרונולוגיה: בסביבות 1208, קבוצה הנושאת שם זה קיימת בכנען ומובהקת מספיק כדי שמצרים תקרא לה בשם.

מה הטקסט מספר. ספר יהושע מספר כיבוש מהיר ומתואם: הירדן נחצה, יריחו ואי נתפסות, המלכים הקואליציים מופלים, והארץ חולקת בין השבטים. ספר השופטים נותן תמונה שונה, של התישבות איטית וטעונה.

מה ההיסטוריה מוכיחה. הארכיאולוגיה סותרת את הכיבוש הברקי: ההרסות של האתרים הרלוונטיים אינן סינכרוניות, ויריחו הייתה בחורבה או מוקטנת מאוד הרבה לפני התאריך המשוער. מה שכן מוכח, לעומת זאת, הוא מדהים: במאה ה־12, מאות כפרים קטנים חדשים מופיעים בגבעות המרכזיות, ללא אדריכלות ארמונית, ללא עצמות חזיר בהשלכות ביתיות. אוכלוסייה מתהווה שם, בחלקה מיוצאת מהכנענים עצמם. הנרטיב של השופטים קרוב יותר למה שהאדמה מגלה מאשר זה של יהושע.

מה הטקסט מספר. שמואל משח את שאול, מלך ראשון; דוד איחד את השבטים, כבש את ירושלים והשם בה את הארון; שלמה בנה את הבית המקדש ומשל על אימפריה כפופה, מנהר פרת עד גבול מצרים.

מה ההיסטוריה מבססת. השושלת מעידה עליה: סטלת תל דן, שנתגלתה ב-1993 והעתיקה מלך אראמי במאה התשע-עשרה, מזכירה את « בית דוד » — שושלת מלוכה בשם זה קיימת היתה, והייתה ידועה לשכניה. גודל הממלכה, זה לב הוויכוח: Israel Finkelstein רואה בירושלים של המאה העשרה כפר גדול שלא היה יכול להנהל אימפריה, בעוד Amihai Mazar ו-Eilat Mazar קוראים במבנים מונומנטליים של עיר דוד ובאתרים כמו Khirbet Qeiyafa עדויות למדינה כבר מעוצבת. מלוכה דוידית: מבוססת. האימפריה השלמונית כפי שמתוארת: לא מבוססת.

מה הטקסט מספר. למותו של שלמה, עשר שבטים מסרבים לבנו רחבעם ועוקבים אחרי ירבעם: הצפון הופך לישראל, בירתה שומרון; הדרום נשאר יהודה, בירתה ירושלים. שני ממלכות, שתי היסטוריות, סיפור אחד.

מה ההיסטוריה קובעת. קיומם של שני הממלכות מעוגן היטב בטקסטים חיצוניים מהמאה ה־9 לפנה״ס ואילך, המזכירים אותן בנפרד. הסיפור על הקרע, לעומת זאת, מקורו בעורכים יהודאים הכותבים הרבה יותר מאוחר ולמטרה שלהם הצפון הוא סכיזמטי — ההטיה ברורה ותיעודית. הצפון היה, במציאות, במשך מאתיים שנה, העשיר והצפוף מבין השניים.

מה הטקסט מספר. הבִּבְלִיָּה שופטת בקשיחות את עומרי ובנו אחאב, מלך ישראל שנשוי לפיניקית אִיזֶבֶל, שנגדה קם הנביא אליהו.

מה ההִסְטוֹרְיָה קובעת. כאן מתחפצים שני הרג'ִיסְטִרִים לראשונה בפרטיות. סטלת משע, מלך מואב, מזכירה את עומרי ואת ביתו. הכתובת של שלמנאסר השלישי מונה את אחאב בין המלכים הקואליציוניים בקרב קרקר, בשנת 853, עם יחידת רכבים משמעותית. הארכיאולוגיה של שומרון ומגידו מאשרת כוח אַרְכִיטֶקְטוֹנִי ממשי. הממלכה שהבִּבְלִיָּה מגנה היא, מבחינה היסטורית, המעידה ביותר משתיהן.

מה הטקסט מספר. הממלכה הצפונית נופלת תחת מכות אשור; תושביה גורשים וקבוצות זרות מוצבות במקומם. המסורת תדבר על « עשר השבטים האבודים ».

מה ההיסטוריה מעמידה. מעוגנת בספרי התולדות של סרגון השני, המתיימרים לכיבוש העיר ונותנים נתוני גירוש. הנוהג האשורי של העברת אוכלוסיות תועד בעדות רבות. גורלם של הגרושים אינו ידוע: הם לא « נעלמים » יותר ממה שהם נשמרים כגוף מאורגן — המסורות המאוחרות יותר על עשרת השבטים האבודים שייכות לתחום המועבר, לא לתחום המעוגן.

מה הטקסט מספר. אשור מצור את ירושלים; חזקיהו התנגד, והטקסט מדווח שצבא אשור נפגע ואז נסוג — העיר נחלצה.

מה ההיסטוריה קובעת. שלוש מקורות עצמאיים מתכנסים, מקרה נדיר ויקר. כרטיס סנחריב מתגאה בכך שכלא את חזקיהו « כעוף בכלוב » ותפס ארבעים ושש ערים — אך לא טוען לכיבוש ירושלים. הרליפים של נינוה מציגים מצור של לכיש, שבחפירות שלה התגלו הרמפה ההתקפית וכדור ההרס. מנהרת שילוח, עם כתובתה, מעידה על עבודות הגנה הידרוליות של תקופה זו בירושלים. ירושלים אכן הוצרה מצור ללא תפיסה; הסיבה לנסיגה נשארת פתוחה.

מה הטקסט מספר. במהלך עבודות בבית המקדש, מגלים « ספר התורה »; קריאתו משנה את המלך יאשיהו, אשר ממרכז את העבודה לה' בירושלים והורס את המקדשים המקומיים.

מה ההיסטוריה קובעת. לאירוע אין עדות חיצונית ישירה, אך הוא בלב של השערה מדעית בנויה בחוזקה: הספר שהתגלה היה תואם את הגרעין של ספר דברים, ותקופת מלכותו של יאשיהו הייתה הרגע שבו נכתבת או נשכתבת חלק גדול מההיסטוריה המקראית — זוהי תזת ההיסטוריוגרפיה הדברית, שניסחה Martin Noth והתדיינה בעניינה בהרחבה מאז. הארכיאולוגיה מאשרת ריכוזיזציה של העבודה לה' בתקופה זו.

מה הטקסט מספר. נבוכדנאצר תופס את ירושלים, שורף את הבית המקדש, משחית את המלך צדקיהו ומגלה את הגדולים לבבל. הקינות קוננות על העיר; ירמיהו ויחזקאל שואבים מכך תאולוגיה.

מה ההיסטוריה מוכיחה. מוכח לחלוטין, ובמקורות ראשוניים. כרוניקות בבליות תוארכות את הכיבוש של העיר; לוחות הרציונים המלוכיים של בבל מזכירים את יהויכין, מלך יהודה — את יוהכין של הטקסט — בין השבויים שנתמכו. ארכיוני כתב יתד מהכפר אל־יהודו מתעדים, על פני מספר דורות, את החיים הכלכליים של גלויים יהודים בבבל, עם שמותם. שכבת ההרס נראית בירושלים. זהו האירוע המעוד ביותר של כל הנרטיב התנ״כי.

מה הטקסט מספר. כיורוש כבש את בבל, הוא אישר לגולים לחזור ולשחזר את ההיכל. עזרא ונחמיה מספרים את החזרה, השחזור והשיקום של החומות.

מה ההיסטוריה קובעת. המדיניות הכללית קבועה: גליל כיורוש מכריז על שחזור הפולחנים המקומיים וחזרת הגלויים, ללא התייחסות לשופט בפרט. ההיכל השני הושלם סביב 515, מה שמאושרת על ידי הנביאים חגי וזכריה וארכיאולוגיה של התקופה הפרסית. נקודה אחת נותרה פתוחה: רוב הגולים לא חזרו — הגולה בבלית היהודית, שתתן את התלמוד, מתחילה שם. הזיכרון היהודי שומר את החזרה; ההיסטוריה שומרת גם על אלה שנשארו.

מה הטקסט מספר. עזרא הסופר קורא את התורה בפומבי; נחמיה, שנשלח על ידי המלך הפרסי, בונה מחדש את החומות בחמישים ושתיים ימים. קהילה מגדירה את עצמה מחדש סביב טקסט.

מה ההיסטוריה קובעת. המסגרת הפרסית מבוססת והשניים הדמויות סבירות, אך הכרונולוגיה היחסית שלהם מתגוררת בדיון: על פי הקריאה של ארתחששתא הראשון או השני, עזרא קדם לנחמיה או בא אחריו בהפרש של מספר עשרונות. מה שמוצק הוא הפנייה: החל מתקופה זו, הזהות היהודית מתארגנת סביב טקסט שנקרא ומתפרש ולא סביב ממלכה. זהו התחילה של מה שיהפוך ליהדות רבנית.

מה הטקסט מספר. המסורה משייכת את סגירת הקנון לפעולת סמכות — אנשי הכנסת הגדולה, ואחר כך חכמי יבנה לאחר חורבן בית שני.

מה ההיסטוריה מוכיחה. הוקם כתהליך ארוך, ולא כהחלטה חד-פעמית. כתבי הים המלח, שהועתקו בין המאה השלישית לפנה"ס לעד המאה הראשונה לספירה, מראים ספרים שכבר התייצבו לצד טקסטים שלא יכללו בקנון, וכמה גרסאות של ספר אחד. התרגום היווני של הספטואגינטה באלכסנדריה מעיד על תצורה שונה של הקורפוס. הטקסט הקונסוננטי התגבש בעבור המאות הראשונה והשנייה לספירה; הנקודנות המסורתית המתינה עד המאה העשירית בטבריה.