Nahum

ספר נחום, קצר — שלושה פרקים בלבד —, זוכה לשבחים פה אחד על כוחו השירי ועוצמתו התיאורית. הוא נפתח בהמנון תיאופני שבו מתגלה יהוה בסערה, ברעש ובאש: "אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהוָה", מכריז הפרולוג, פורש דימויים קוסמיים של חרון האל. תנועה ראשונה זו נושאת עקבות של אקרוסטיכון אלפביתי חלקי, שבו הפסוקים עוקבים, לפחות בחציו הראשון של האלפבית העברי, אחר סדר האותיות — מלאכה למדנית המעידה על חיבור כתוב מעובד ביסודיות.

בפרקים הבאים, השיר משתנה לתיאור נואש של ההתקפה על Ninive: רעש המרכבות, ברק המגינים, הדהרה, הפאניקה ובזיזת העיר. הלשון עצמה, מוכּה בצלילים קטועים, מחקה את מהומת הקרב. נחום נוקט דימויים מרהיבים — Ninive מושווית לאגם שמימיו בורחים, למאורת אריות גדושת טרף, לזונה המוסגרת לבושה פומבית. מיומנות תיאורית זו מציבה את הספר בין פסגות השירה הנבואית העברית.

הצורה השירית אינה כאן קישוט אלא תיאולוגיה: סדר האלפבית בתיאופניה הפותחת מרמז על שליטה אלוהית על מלוא המציאות, מאלף עד תו, ואילו הכאוס שבנרטיב הקרב מגלם את קריסת הסדר הקיסרי. המחשבה היהודית הכירה תמיד בניסוח האות והמשמעות ממד מטאפיזי, שבו מבנה הטקסט עצמו נושא את המסר [Marc-Alain Ouaknin, Le livre brûlé. Philosophie du Talmud, 1986].

המסורת היהודית וכן הקריאה הביקורתית קירבו מאז ומתמיד את נחום ואת יונה, שני ספרים מתוך קורפוס תרי-עשר המוקדשים לאותה עיר: נינוה. הניגוד בולט ונראה מכוון. בספר יונה, נינוה, שהוזהרה על ידי הנביא הסרבן, שבה בתשובה וזוכה לסליחה אלוהית; האל מוותר על השמדתה, לאכזבתו הגדולה של יונה. בספר נחום, לעומת זאת, אין תשובה מוצעת ולא מצופה: הגזר דין בלתי חוזר, הנפילה מבוּשרת ללא ערעור.

הסימטריה ההפוכה הזו מזמינה לקרוא את שני הטקסטים כשני פניה של מדיטציה אחת על הרחמים והצדק האלוהיים. יונה ממחיש את אורך רוחו של האל ואת האפשרות האוניברסלית של הישועה; נחום — את גבול אורך הרוח הזה ואת ביצועו של המשפט כאשר הגאווה הקיסרית נמשכת. מסורת מדרשית קירבה את שתי הדמויות, ורואה בנינוה שנסלחה על ידי יונה את אותה נינוה שנענשה על ידי נחום, מאה שנים או מאתיים שנים לאחר מכן — כאילו ההארכה שניתנה התכלתה בסופו של דבר.

הדיאלוג בין שני הספרים חושף צומת פורייה בין הנתון הטקסטואלי לבין המסורת הפרשנית: במקום שהארכיון הקנוני מציב שני נבואות זו לצד זו, הזיכרון האקסגטי אורג סיפור רצוף של יחסי האל עם העיר. הדיאלקטיקה הזו של ניחום ועונש — שנושא אותה בשמו ממש מי שנקרא "ניחום" — נמצאת בלב ההגות היהודית על התשוקה, החטא והתיקון [Armand Abécassis, La pensée juive. 1. Du désert au désir, 1987].

מעבר לטקסט המקראי, דמותו של נחום נתגבשה, לאורך הדורות, סביב מקום מסוים: הקבר המכובד שב-Alqosh, בצפון Mossoul. שם, מסורת שורשית עמוקה בקרב יהודי הכורדיסטן דוברי הארמית זיהתה את קברו של הנביא, והפכה את האתר למרכז עלייה לרגל שנתית, ובמיוחד בחג השבועות. בית הכנסת שבו שכן הצנוטף משך אליו, במשך מאות שנים, את הקהילות היהודיות שבאזור, שנהרו אליו להתפלל ולהעלות את זכר הנביא.

מסירות זו שייכת לתחום הזיכרון המועבר יותר מאשר לארכיון הניתן לאימות: היא מעידה על האופן שבו דמות טקסטואלית מתממשת בטריטוריה ונעשית מורשת חיה של קהילה. לאחר עזיבתם המאסיבית של יהודי עיראק באמצע המאה ה-20, נפל המקדש בנטישה ובהזנחה, עד שבעשורים האחרונים החלו מאמצי שימור, שנוהלו בין היתר בסיועם של תושבים נוצרים מקומיים, כלדים, היושבים כיום ב-Alqosh.

פולחן קברו של נחום ממחיש תופעה אופיינית לגלויות היהודיות המזרחיות: עיגון הזיכרון הנבואי בנוף מוחשי, מסירת סיפורי עלייה לרגל מדור לדור, והתמדתה של אדיקות עממית הקשורה בקברי הצדיקים. ממד זיכרוני זה, שהועבר מדור לדור עובר הגלות, מהווה פרק בפני עצמו בתולדות הקהילות הספרדיות והמזרחיות וביחסן למקומות הקדושים.

הקבלה המלומדת והרוחנית של Nahum נמשכה הרבה מעבר לעת העתיקה. כבר בפרשנות הרבנית והימי-ביניימית עסקו המפרשים בהתרת מבנה נבואתו, בהיקף מטאפורותיו ובשאלת תיארוכו. בעת החדשה, עם עלייתה של "חכמת היהדות" — ה-Wissenschaft des Judentums — ואחר כך המשכיה הצרפתיים, קיבל חקר הנביאים הקטנים מסגרת ביקורתית והיסטורית מחודשת, שבה נותח טקסט Nahum לאור הפילולוגיה ותולדות המזרח הקדום [Perrine Simon-Nahum, La Cité investie. La « science du judaïsme » français et la République, 1991].

נבואת Nahum על נפילת האימפריה המדכאת חצתה גם את הדמיון היהודי המודרני כדמות הצדק הנעשה מול אלימות העמים. ההגות על חורבן האימפריות הרודפניות ועל זיכרון הקורבנות מוצאת, בתודעה היהודית בת-זמננו שסומנה בחוויות האסונות של המאה העשרים, הדהודים החורגים מן המסגרת הפרשנית הצרה [Tom Segev, Le Septième Million. Les Israéliens et le génocide, 1993].

לבסוף, עושרו השירי של הספר הפיח רוח בתוך המסורת הארוכה של השירה העברית, שאבה מן הנביאים חלק ממילונה ומנשמתה. מן התור הזהב באנדלוסיה ועד המשוררים המודרניים, הדהד קולה של הנבואה — עוזה, תמונות הסערה והמשפט — ביצירה ספרותית שמאריכה, בצורות אחרות, את קולו של Elqosh [Peter Cole, The Dream of the Poem: Hebrew Poetry from Muslim and Christian Spain, 950–1492, 2007].

הלינאז' של Nahum ha-Elqoshi נפרשת על פני שלושה מישורים בלתי נפרדים. ראשית, הנביא ההיסטורי, שכמעט אי-אפשר לאחוז בו, שממנו אנו שומרים בקושי את שמו, מקומו ונבואתו: קול מהמאה השביעית לפני ספירתנו המבשר את חורבן נינוה, שהתגשם בשנת 612. שנית, הטקסט, אותו יצירת-מופת קצרה של שירה נבואית, שאקרוסטיכון התיאופני שבה ותיאור הקרב שבה נמנים עם העזים שבמקרא העברי, ואשר דיאלוגה עם ספר יונה חושף מדיטציה עמוקה על הצדק והחסד. ולבסוף, הזיכרון, המגולם בקברו שב-Alqosh ובאדיקותם של יהודי כורדיסטן, שם הפכה הדמות הטקסטואלית למורשה חיה של דיאספורה.

שם של נחמה הנישא על ידי ספר של דין, Nahum מאחד בתוך עצמו את המתח החוצה את כל המחשבה היהודית על ההיסטוריה: בין הכעס לנחמה, בין נפילת האימפריות לתקוות המדוכאים. מתח זה, המועבר דרך הארכיון והזיכרון, הוא שהספר הגדול הנוכחי ביקש לעקוב אחריו בנאמנות, מתוך כבוד למה שמבוסס ויושר לגבי מה שנותר לוט בערפל [Armand Abécassis, La Pensée juive, 1996].