על סף כל גנאלוגיה ספרדית-מזרחית ניצבת קושי שעל ההיסטוריון לנקוב בשמו מיד: השם לבדו אינו עושה משפחה, ומשפחה אינה ממצה לעולם את השם. שם המשפחה Tajer — המופיע גם בכתיבים Tadjer, Tajir, Tojir — שייך לאותה קטגוריית שמות-מקצוע שבה מציע היהדות הפרסית והבוכרית דוגמאות רבות. הוא נגזר מן הפרסית tājir (تاجر), "סוחר, נגוטיאנט", מונח שעבר בעצמו מן הערבית tājir לכלל לשונות העולם המוסלמי בימי הביניים ובעת החדשה. שם שיצר לו היהדות האשכנזית Kaufmann והיהדות הרומניוטית Pragmateftis, יצר לסוחריה יהדות מרכז אסיה את המילה הפרסית הפשוטה והנפוצה ביותר. הרישום הפותח שעליו מושתת הכרך הנוכחי מסכם את השייכות הכפולה הזו: משפחה יהודית בוכרית ששמה פירושו "סוחר", ושחלק מחבריה נמנו עם ראשוני הבוכרים שנקבעו בירושלים, בשכונת בית ישראל.
האופי המשוער — ולא המבוסס — של מבוא זה נובע מטבעו של השם עצמו. שם משפחה מקצועי אינו מציין גזע יחיד: מספר משפחות ללא קרבת דם עשויות לקבל את אותו הכינוי בשל אב קדמון שהיה נגיד, במקומות ובזמנים שונים. חובת הזיכרון היהודי — הזכור המפורסם, "זכור", שאותו הציב Yosef Hayim Yerushalmi במרכז החוויה ההיסטורית של ישראל [Yerushalmi, 1984] — מזמינה כאן לזהירות: הזיכרון המשפחתי מעביר רצף שהארכיון, לעתים קרובות, אינו יכול אלא להניח. כרך זה אוחז אפוא בשני חוטים יחדיו: זה של ההיסטוריה המתועדת של יהודי בוכרה ועלייתם לירושלים, וזה של הזיכרון הפרטי לנושאי השם Tajer, תוך הבחנה קפדנית, פרק אחר פרק, בין מה שמשתייך למבוסס, למשוער ולמסור.
כדי להבין את בית Tajer, יש להחזיר תחילה את העולם שעיצב אותם: עולמם של יהודי Boukhara, אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר במרכז אסיה. שוכנים בערי Ouzbékistan ו-Tadjikistan של ימינו — Boukhara, Samarcande, Tachkent, Chahrisabz — יהודים אלה הם יורשיהן של קהילות דוברות פרסית שמקורן נעוץ בגלות המזרחית, בעקבות גלות בבל ופזורת יהודי פרס. לשונם העממית, הjudéo-tadjik (או הbukhori), היא ניב פרסי הכתוב באותיות עבריות, עדות להשתרשות ממושכת במרחב התרבותי האיראני.
בשל מיקומם הגיאוגרפי על דרכי השיירות המקשרות בין סין, הודו, פרס ורוסיה, נקשרו יהודי Boukhara זה מכבר לסחר הגדול — סחר המשי, הכותנה, הצבעים והסחורות. בהקשר כלכלי זה יש לשבץ את צמיחתו של שם משפחה כגון Tajer: לא כייחוד, אלא כשיקוף של מציאות חברתית שבה הנגידות עיצבה את החיים הקהילתיים. השם tājir ציין כאחד מקצוע, מעמד ויוקרה, שכן הסוחר היה פעמים רבות נכבד משכיל.
מצבן של קהילות אלה תחת האמירויות המוסלמיות של מרכז אסיה היה מעמד הdhimmi הקלאסי: מעמד מוגן אך כפוף, המסומן בהגבלות לבוש, מס ומגורים. הזיכרון הבוכרי שומר את זכרו של בידוד יחסי מן המרכזים הרבניים הגדולים — בידוד שנשבר במאה השמונה עשרה עם הגעתו של שליח מן המגרב, הרב יוסף ממן אלמגרבי, יליד Tétouan, אשר ארגן מחדש את חיי הדת של Boukhara על פי המנהג הספרדי. פרשה זו, המעוגנת היטב בהיסטוריוגרפיה של יהודי מרכז אסיה, ממחישה את מחזור האנשים והדעת שקשר בין הפזורות. המחשבה היהודית, כפי שהזכיר Maurice-Ruben Hayoun, מעולם לא התפתחה במנותק: היא עשויה מאותן העברות מגדה לגדה של העולם היהודי [Hayoun, 2023].
ראוי להדגיש הבחנה סוציולוגית יסודית לענייננו: בתוך החברה הבוכרית, הסוחר לא היה איש מסחר פשוט, אלא ציר של רשת משפחתית, דתית וכספית. מעמד הtājir כרך עמו ניידות — נסיעות לרוסיה, להודו, ולאחר מכן לארץ ישראל העות'מאנית — שהכשירה את המשפחות הנושאות שם זה להיות בין חלוצי ההגירה. נטייה כלכלית זו מאירה, מבלי להוכיח, את הקדימות שהמסורת מייחסת לבית Tajer בהתיישבותם בירושלים.
לימוד שם המשפחה מהווה את נקודת המפגש הברורה ביותר בין הזיכרון המשפחתי לבין הניתוח המלומד. המסורת מעבירה משמעות — "סוחר" — שהלשנות מאשרת במלואה: tājir הוא המונח הפרסי והערבי הנפוץ לסוחר. בנקודה זו, הזיכרון והארכיון עונים זה לזה ומאששים זה את זה.
האונומסטיקה היהודית חקרה פעמים רבות שמות הנגזרים ממקצועות. אם Joseph Toledano הקדיש את עבודותיו לשמות המשפחה של יהודי צפון אפריקה, המסגרת המתודולוגית שלו מאירה גם את המקרה הבוכארי: מספר רב של שמות משפחה יהודיים נובעים מכינוי מקצועי שהפך תורשתי, שנקבע בשימוש המינהלי ולאחר מכן ברישום האזרחי המודרני [Toledano, 2003]. המעבר מהכינוי לשם המשפחה היציב התרחש בעולם הבוכארי באיחור יחסי, לעיתים קרובות בעת השתלבות במינהל הרוסי בפנייה מן המאות ה-XIX וה-XX, כאשר הרישום הרשמי דרש שמות קבועים.
הבהרה אחת מתבקשת, הנובעת מיושרתו של ההיסטוריון. המילה tājir, בהיותה ממוצא ערבי, מצויה בכל העולם המוסלמי; לפיכך גם משפחות יהודיות צפון-אפריקאיות נושאות את הצורה Tadjer או Tajer, ללא כל קשר גנאלוגי עם הבוכארים. Moshe Bar-Asher הראה עד כמה השכבה העברית והערבית משתזרת בניבים היהודו-ערביים, וכמה אותן שורשים לקסיקליים עוברים מאגן אחד לאחר [Bar-Asher, 1992]. זהות שם אינה מבססת אפוא זהות שורש: ככל הנראה קיימות מספר משפחות Tajer נפרדות, אחת בוכארית ואחרות מגרביות. הכרך הנוכחי, נאמן לרישומו המייסד, עוקב אחר הענף הבוכארי, תוך שהוא מציין את ההומונימיה הזו כדי למנוע כל בלבול גנאלוגי.
ערנות זו מצטרפת לעיקרון יקר לרפלקסיה היהודית על ההעברה: הנאמנות למסורת אינה שוללת את הבחינה הביקורתית, כפי שהדגיש Léon Askénazi בהבחינו בין מה שמתקבל לבין מה שמאומת [Askénazi, 1999]. השם Tajer הוא, מבחינה זו, מקרה מופתי שבו המשמעות ודאית, אך אחדות הלינאז' נותרת הנחה סבירה יותר מאשר ודאות מתועדת.
הליבה ההיסטורית של תיק Tajer נמצאת בהתיישבות היהודים הבוכרים בירושלים בסוף המאה ה-19. גל הגירה זה, שקדם בעשורים אחדים לציונות המדינית, נבע ממניע דתי עמוק: העלייה לארץ הקודש כהגשמה רוחנית, לא כפרויקט לאומי. משפחות אמידות מבוכרה — בדיוק אותן לינאות של סוחרים מצליחים — מימנו את עלייתן ואת עלייתם של בני דתם שידם לא השיגה.
העובדה ההיסטורית המרכזית היא ייסודו, מ-1891 ואילך, של השכונה הידועה בשם רחובות הבוכרים, מחוץ לחומות העיר העתיקה, בצפון-מערב ירושלים. שכונה זו, שתוכננה עם רחובות רחבים ובתים מרווחים, העידה על אמצעיהם של מייסדיה והבדילה את עצמה בתכלית מהבנייה הצפופה של השכונות הוותיקות. היא הפכה לסמל הנוכחות הבוכרית בעיר.
ברם, הרשומה המיסדת של כרך זה מציבה את ראשוני ה-Tajer לא בשכונה הבוכרית ממש, אלא בבית ישראל — אחת השכונות היהודיות שהוקמו מחוץ לחומות במחצית השנייה של המאה ה-19, בצפון העיר העתיקה. מיקום זה עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על הכרונולוגיה: המהגרים הבוכרים הראשונים ביותר, שהגיעו טרם הייסוד המאורגן של רחובות הבוכרים, נאלצו להשתקע בשכונות הקיימות. העובדה שבין החלוצים הללו נמנו בני משפחת Tajer מעוגנת בזיכרון המשפחתי ומתקבלת על הדעת לנוכח המקצוע המסחרי שאיפשר להם את המסע ואת רכישת הנכסים. הצעה זו עדיין טעונה אימות במסמכים: פנקסי בעלות, רשימות קהילתיות, ארכיוני הכולל הבוכרי. כמות שהיא, היא נשענת על ביסוס זהיר הנסמך על עקביות ההקשר, לא על שטר מסוים המובא כאן.
חוויית העלייה לירושלים נחתמת בתוך ההגות היהודית הארוכה על היחס בין הארץ, התורה והשלטון. Moses Mendelssohn, בירושלים, הגדיר את היהדות כחקיקה מגולה ולא כדת מדינה [Mendelssohn, 2007]; הבוכרים של המאה ה-19, שבאו לקיים מצוַת ישיבה ותפילה, גילמו יחס שונה בתכלית לעיר הקדושה — לא מדיני אלא דבקותי. המתח בין שתי חזיונות אלה, הדתית והלאומית, עובר כחוט השני בתולדות היישוב, וימצא לאחר מכן, אצל ישעיהו ליבוביץ, את ניסוחו הקיצוני ביותר בביקורת כל קידוש של הארץ על חשבון החוק [Leibowitz, 1975].
שמה של המשפחה עצמו מכוון את פרשנות תפקידה החברתי. לינאה הנקראת Tajer מגדירה את עצמה דרך המסחר; ואולם, הן בכלכלה הבוכארית הן בYishouv המתהווה, תפקידו של הסוחר חרג הרבה מעבר לחליפין פשוטים. לעתים קרובות היה זה האיש שמימן בניית בתי כנסת, העניק נדוניה לישיבות, תמך בעניים וייצג את הקהילה בפני השלטונות. המעבר מסוחר לנכבד הוא אחד מן הקבועים של ההיסטוריה החברתית היהודית בארצות האסלאם.
בהקשר הירושלמי, אִפשרה איתנותן הכלכלית של המשפחות הבוכאריות מֵצֵנוּת ניכרת: רכישת קרקעות, הקמת בתים ומקומות פולחן, ותמיכה במוסדות הדתיים של העיר. אם אין בידינו, במסגרת כרך זה, שטר נומינטיבי המעיד על יסוד ספציפי מידי אחד מבני משפחת Tajer, הרי שפרופילה הסוציו-אקונומי של לינאה סוחרים הופך פעילות שכזו לבעלת סבירות גבוהה ביותר. זהו נימוק בדרך של עקביות: השם, הסביבה והתקופה משתלבים יחדיו לשרטט דמות של משפחה משוּלבת ברשתות הצדקה הקהילתית.
המחשבה היהודית הרבתה לעמוד על מקומם של העושר והמסחר בחיים הנכונים לפי הדין. Armand Abécassis הראה כיצד מַאַרֶגֶת המסורת העברית את הרצון, הצורך וקידוש היומיום, תוך דחיית גם הסגפנות הטהורה וגם הבצע [Abécassis, 1987]. הסוחר היהודי האידיאלי לא היה המצבּר, אלא אפוטרופוסהּ של שגשוג המוּנח לשירות הקהילה ולשירות התורה. לינאות של tājir, כשנותרו נאמנות לאידיאל זה, שילבו בין הצלחה חומרית לאחריות קולקטיבית.
יש לבסוף למדוד את הניידות המיוחדת למשפחות אלו. הסוחר הבוכארי נסע: היו לו כתבים בMoscow, ב-Bombay, ב-Bagdad. פיזורן הפונקציונלי של הרשתות המסחריות מסביר כיצד יכלו נושאי שם Tajer, במשך הדורות, להתפזר בין אסיה המרכזית, פלסטינה העות'מאנית, ולאחר מכן — עם תהפוכות המאה העשרים — מדינת ישראל, אירופה ואמריקות. הדיאספורה שבתוך הדיאספורה היא כאן הכלל, לא היוצא מן הכלל.
גורלם של Tajer הבוכרים נחרת, במאה העשרים, בתוך הטרגדיה והתמורה שפקדו את יהדות מרכז אסיה כולה. הכיבוש הרוסי של טורקסטן, ולאחריו הקמת המשטר הסובייטי, שינו מן היסוד את תנאי קיומם של יהודי בוכרה. מהפכת 1917 והסובייטיזציה של שנות ה-1920–1930 הביאו לסגירת בתי הכנסת, לרדיפת החיים הדתיים, ולהלאמת רכוש הסוחרים — ובראש וראשונה נפגעו משפחות הנגידים. עבור שושלת של tājir, עשורים אלה היו שנות ההפקעה.
רבים מיהודי בוכרה ברחו אז לפלשתינה המנדטורית, דרך שבילים חשאיים שעברו בין אפגניסטן, איראן והודו. אלה שנשארו תחת המשטר הסובייטי חוו עשורים של מרנות כפויה, כשהקיום הדתי נסוג אל חשאיות הבית. גל העלייה הגדול בא בסוף המאה העשרים, בזכות הפרסטרויקה וקריסת ברית המועצות: מרביתם המכרעת של יהודי בוכרה עזבו אז את מרכז אסיה לישראל ולארצות הברית, שם הפכה קהילת Queens בניו יורק לאחד ממרכזיהם הרוחניים.
עבור Tajer שכבר נשתקעו בירושלים מאז סוף המאה התשע-עשרה, הייתה המאה העשרים עת שרישה והשתלבות בחברה הישראלית המתהווה. צאצאי החלוצים מBeit Yisrael נטלו חלק בחיי העיר — חלקם שמרו על שם המשפחה בצורתו הפרסית, ואחרים עברית אותו או הסתגלו לו. תופעת עיברות השמות, שהייתה מקובלת ביישוב ואחר כך במדינת ישראל, מסבכת את המחקר הגנאלוגי: שושלת יכולה להיעלם מבחינה שמית, ועם זאת להמשיך להתקיים תחת שם אחר.
סיפור ההיסטוריה הזה של קרעים והישרדויות ממחיש אמת שהפילוסופיה היהודית בת זמננו שבה ותִּרהַרה בה פעמים רבות. Isaiah Berlin, בבחונו את המצב היהודי בעת החדשה, תיאר את העקירה ואת חיפוש השייכות כחוויה הקנונית של יהודים המתמודדים עם המודרניות ועם האימפריות [Berlin, 1973]. Tajer — שעברו מן האמירות של בוכרה אל האימפריה הצארית, אל המשטר הסובייטי, ואל ירושלים העות'מאנית, המנדטורית והישראלית — מגלמים בקנה-מידה שלהם עצמם את המעבר בין עולמות וריבונויות.
נותר לבחון מה הכרך הנוכחי יכול לבסס ומה אינו בידו לבסס. הזיכרון המשפחתי של Tajer מעביר שלוש טענות: המוצא הבוכרי, המשמעות המסחרית של השם, וקדימות ההתיישבות בירושלים בשכונת Beit Yisrael. הראשונה עקבית עם תפוצת שם המשפחה; השנייה ודאית מבחינה לשונית; השלישית מסתברת, אך קוראת לאימות ארכיוני שטרם הומצא.
כאן מתחייב לקחו המתודולוגי של Yerushalmi: היהדות טיפחה זה כבר את הזיכרון יותר מאת ההיסטוריה, קובעת את הזכר בטקס ובסיפור יותר מאשר בכרוניקה ביקורתית [Yerushalmi, 1984]. הגנאולוגיה המשפחתית שייכת לעתים קרובות לזיכרון זה: היא אומרת את אמת השייכות, לא תמיד את פרטי העובדות המאומתות. מלאכת ההיסטוריון עומדת אז בעימות הזיכרון הזה עם המקורות מבלי לפסול אותו — שכן המסורת המועברת היא כשלעצמה מסמך, עדותה של תודעה עצמית.
עבור שושלת Tajer, כמה מחצבות תיעודיות נותרות פתוחות. פנקסי הקניין הקרקעי של ירושלים העות'מאנית, רשימות הkollelim הבוכריים, ארכיוני מרשם האזרחים הרוסי של טורקסטן, כתבי היד ופנקסי הקהילה השמורים באוספי אסיה המרכזית ושל ישראל — אם היו נסרקים ונחקרים, עשויים היו להפוך את הסביר למבוסס. חקר כתבי היד, שColette Sirat הראתה כי הם מהווים מקור ראשון במעלה שנזנח זמן רב לתולדות הרוח היהודית [Sirat, 1983], מציע כאן נתיב: קולופונים, הקדשות ורשימות מנויים נושאים לעתים קרובות שמות משפחות הנדבנים.
הפרק הנוכחי מסומן "משוער" לא מחמת חוסר רצינות, אלא מתוך נאמנות לעיקרון הכנות המנחה כרך זה: בהיעדר השטרות שנסרקו כאן, שחזור השושלת נותר השערה עריכתית מוצהרת, הפתוחה לבדיקה, ולא הוכחה שהושלמה.
בתום מסע זה, נגלית לפנינו שושלת Tajer כשבר אופייני מתוך הסיפור הגדול של יהודי בוכרה: שם של סוחר, tājir, שנולד מתוך התפקיד שעיצב את חברתם; קהילה ששרשיה נטועים בתחום הפרסי-דובר של מרכז אסיה; aliyah מוקדמת לירושלים, שמניעיה היו אדוקים יותר מאשר פוליטיים; התיישבות בין השכונות היהודיות הראשונות שמחוץ לחומות, ובהן Beit Yisrael; ולבסוף, תלאות המאה העשרים — הסובייטיזציה, הגלות, ההרכבה מחדש — שחולקו עם כלל יהדות מרכז אסיה.
את מה שכרך זה מחזיק כמבוסס — הוא המסגרת: עולם יהודי בוכרה, משמעות השם, כרונולוגיית ההגירה לירושלים. את מה שהוא מחזיק כסביר — הוא השתלבותה המדויקת של משפחת Tajer במסגרת זו: קדימותה הירושלמית, תפקידה כנכבדות סוחרים, רציפותה הגנאלוגית. ואת מה שהוא מוסר מבלי שיוכל עדיין להוכיחו — שייך לזיכרון המשפחתי, שערכו אינו נפגם מעצם היותו זיכרון. שכן, כפי שמלמדת המסורת עצמה של zakhor, לזכור הוא כבר צורה של נאמנות, שהארכיון בא לאשרה אך לא יוכל להחליפה. הספר הגדול של Tajer נותר אפוא ספר פתוח, שבו כל שטר שיתגלה מחדש יכתוב את העמוד אשר הזיכרון לבדו, עד כה, ידע לשמור.
