הכינוי Zekri משתייך לקבוצת השמות הרחבה של יהודי צפון אפריקה, ומהווה אחד השמות המושרשים עמוקות ביותר ברגישות העברית. הוא נגזר מן השורש השמי ז-כ-ר, "לזכור", "לשמר זיכרון", שממנו נוצר בעברית שמו של הנביא זכריה — "אלוהים זכר". הצורה Zekri נקראת כנגזרת פטרונימית — "בן זכריה", "מזרע זכריה" — על פי דפוס עיצוב נפוץ ביותר בקרב יהודי המגרב, שבו שמו של האב או אב-קדמון מייסד הופך לשם משפחה [Toledano, Une histoire de familles, 1999]. משמעות זו מאוששת על ידי המסורת האונומסטית היהודית-מרוקאית, הקושרת את השם לאחד משנים עשר הנביאים הקטנים [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, 1978].
השם מתועד בכל אזורי הישוב היהודי הגדולים בצפון אפריקה: באלג'יריה ושלוש פרובינציות ההיסטוריות שלה — אזור אלג'יר, אזור קונסטנטין ואזור וֹהרָן — וכן במרוקו. פיזור זה, במקום לשקף מוצאות רבים ובלתי-תלויים זה בזה, משקף דווקא את הניידות הפנימית העמוקה של יהדות המגרב, שבה נעו משפחות בין נמלים, ערי פנים וקהילות כפריות בעקבות תמורות כלכליות, פוליטיות ודתיות [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord, 1985].
העד המרכזי לקיומו ולהפצתו של השם הוא מילונו האונומסטי הגדול של Maurice Eisenbeth, שיצא לאור באלג'יר בשנת 1936, ובו נרשמות לכינוי זה אחת-עשרה גרסאות כתיב [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord — Démographie & Onomastique, 1936]. מספר זה, יוצא-דופן בחשיבותו, מגלם כשלעצמו את תולדותיו של שם שעבר בכמה אותיות-כתב — עברית, ערבית, צרפתית — ועוצב בידי סופרים, רבנים, ומן המאה ה-XIX ואילך, בידי מוסדות מרשם האוכלוסין הקולוניאליים. הספר הגדול שלפנינו מבקש לשחזר, פרק אחר פרק, את שניתן לבסס על פי הארכיון, את שנמצא בגדר הסביר, ואת השייך לזיכרון המועבר — מבלי לערבב בין שלושת הרבדים הללו.
השם Zekri שואב מאחת השורשים העמוסים ביותר במשמעות בשפה העברית. הפועל זכר (zakhar), "לזכור", חוצה את כל הליטורגיה והתיאולוגיה היהודית: הזיכרון האלוהי של הברית, חובת הזיכרון המוטלת על ישראל, זכר הדורות. משורש זה נגזרת משפחה של שמות פרטיים מקראיים: זכריה (Zekharyah), זכאי (Zakkaï), זכרי (Zikri). בתוך מכלול זה נרשם שם המשפחה Zekri, המובן מסורתית כ"בנו של Zacharie", כאשר שמו של האב הופך, לפי המנהג המגרבי, לשמה של הלינאה [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord, 2003].
הזיקה לנביא Zacharie, אחד משנים עשר הנביאים הקטנים שספרו כמעט חותם את הקורפוס הנבואי של המקרא העברי, מעניקה לשם כבוד מיוחד. נשיאת שם נבואי לא הייתה דבר של מה בכך בתרבות הקהילות המגרביות: היא שיבצה את הנושא בשרשרת של יראת שמיים ונאמנות, ויכלה להתחדש מדור לדור לפי המנהג הספרדי לקרוא לילדים על שם אבות קדמונים חיים או שנפטרו. המסורת האונומסטית היהודית-מרוקאית, שנאספה ושיטטה על ידי Abraham Laredo, מאשרת את הייחוס הנבואי של השם [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, 1978].
מבחינה לשונית מובהקת, הצורה Zekri מציגה את הסיומת -i, סימן של יחס, שייכות או ייחוס, הפרודוקטיבית ביותר באונומסטיקה היהודית-ערבית והערבית של המגרב. סיומת זו מקרבת את Zekri לסדרה של שמות משפחה שנוצרו באופן דומה, ומסבירה בחלקה את הקלות שבה יכול היה השם להתגוון בגרסאות כתיב מרובות בהתאם לאזורים ולשפות התמלול [Toledano, Une histoire de familles, 1999]. כאן ההיסטוריה והזיכרון — "אלוהים זכר" — ועצם הארכיון האונומסטי מתכתבים זה עם זה: המסורת המועברת מוצאת במילונים המלומדים אישור אטימולוגי מחמיר.
התרומה המוחשית ביותר לתולדות שם המשפחה Zekri מגיעה ממילוניו של Maurice Eisenbeth, הרב הראשי של Alger וחוקר בעל שם, שספרו משנת 1936 נותר יצירת המקור המכוננת של האונומסטיקה היהודית בצפון אפריקה. Eisenbeth מונה בשם פטרונים זה אחד עשר גרסאות כתיב [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord — Démographie & Onomastique, 1936]. ריבוי זה אינו בגדר מוזרות בלבד: הוא תסמין של היסטוריה לשונית מורכבת.
שם יהודי מצפון אפריקה אכן חי בו-זמנית במספר מערכות כתב. נרשם באותיות עבריות בפנקסי הקהילה, בכתובות ובשטרות הרבניים; נהגה ולעתים תועתק ביהודית-ערבית; ולבסוף צורף בצרפתית, בדרגות שונות של נאמנות, על ידי פקידי מרשם האוכלוסין בעת הקולוניזציה, ובאלג'יריה — בעקבות צו Crémieux משנת 1870, שהעניק אזרחות צרפתית לצרפת ליהודים הילידים. כל אחת מפעולות התמלול הללו עשויה הייתה להוליד ניקוד גרפי נבדל: Zekri, Zecri, Zékri, Zakri, וצורות קרובות נוספות שנרשמו על ידי המלקסיקוגרף [Eisenbeth, 1936].
שיטתו של Eisenbeth — הצלבת פנקסים דמוגרפיים, מפקדי אוכלוסין ומקורות קהילתיים — מאפשרת לטפל בגרסאות אלו לא כשמות נפרדים, אלא כפנים גרפיות שונות של מציאות אונומסטית אחת [Eisenbeth, 1936]. עבודה זו הורחבה ועודנה על ידי האונומסטיקאים שבאו אחריו, ובראשם Joseph Toledano, שאיחד את הנתונים האלג'יראיים בתוך מבט פנורמי על היהדות בצפון אפריקה [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord, 2003]. עבור חוקר תולדות משפחת Zekri, פרק זה הוא בעל חשיבות מעשית מכרעת: הוא מלמד שחוקר הבודק ארכיונים אסור לו להסתפק בכתיב אחד בלבד, שמא יאבד את עקבותיה של ענף שלם בלִינאז׳.
אלג'יריה מהווה את האזור המרכזי שבו מתועד שמות Zekri, המפוזרים בין שלוש הפרובינציות שעיצבו את חיי היהודים בארץ זו. הקהילה היהודית באלג'יריה, אחת הוותיקות ביותר בגדה הים-תיכונית, התגבשה בשכבות עוקבות: תשתית ילידית קדומה מאוד, תוספות של גולי ספרד לאחר 1492, ואחר כך חיזוקים מאוחרים יותר [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord, 1985]. בקרקע זו נשרשו נושאי השם Zekri.
באזור אלג'יר, סביב הבירה, פעלו המשפחות היהודיות בתוך רקמה עירונית צפופה, שבה התמזגו מלאכת יד, מסחר ותפקידים קהילתיים. אזור קונסטנטין — שבו שמר היהדות זמן רב על אופי מסורתי בולט במיוחד, נשען על שושלות רבניות ועל זהות ליטורגית חזקה — סיפק מסגרת שבה שמות נבואיים כמו Zekri התאימו לתרבות עמוקת דת [Chouraqui, 1985]. אוראן לבסוף, פתוחה יותר להשפעות ספרדיות וים-תיכוניות, קיבלה קהילות שהיסטוריתן הוצגה על ידי שינויים חלופיים של נוכחות ספרדית ועות'מאנית באוראן עצמה.
יש להבחין כאן ביושר בין מה שהוא מבוסס לבין מה שנותר סביר. העובדה שהשם Zekri מתועד בשלושת האזורים הללו היא עניין של עובדה מתועדת, מובטחת על ידי המפקד של Eisenbeth [Eisenbeth, 1936]. לעומת זאת, אין לקבוע בוודאות שקיים גזע יחיד שממנו נובעות כל הענפים: סביר יותר שהשם הופיע באופן יחסית עצמאי בקהילות אחדות, מאב קדמון בשם Zacharie, מבלי שיהיה ביניהן קשר גנאלוגי הכרחי [Toledano, Une histoire de familles, 1999]. ניידות המשפחות היהודיות באלג'יריה, שנאלצו לנדוד או נמשכו מעיר לעיר, מקשה עוד יותר על שחזור עץ יחיד, ומזמינה לדבר ברבים על הלינאות Zekri, ולא על אחת בלבד.
השם Zekri חוצה את גבולות אלג'יריה ומגיע למרוקו, שם המסורת האונומסטית היהודית-מרוקאית מתעדת אותו ומאשרת את משמעותו הנבואית [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, 1978]. נוכחות מרוקאית זו פותחת פתח להרהור על חדירוּת המרחבים היהודיים במגרב, שנהגו לאורך זמן להיחשב נפרדים זה מזה, אף שבמציאות הם היוו רצף אנושי ותרבותי אחד.
היהדות המרוקאית, עשירה במרכיביה — התושבים (ילידי הארץ, רבים מהם דוברי ברברית או ערבית) והמגורשים (גולי ספרד) — היוותה מאגר של משפחות שנעו בתנועה מתמדת, בין הפנים הארצי לבין הנמלים האטלנטיים והים-תיכוניים [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord, 1985]. שם משפחה המבוסס על שם פרטי נפוץ כזכריה יכול היה להיוולד באופן עצמאי משני עברי הגבול האלג'ירי-מרוקאי, כשם שיכול היה לנדוד עם משפחות שהיגרו מזרחה או מערבה. כאן טמון נקודת המגע שבה הזיכרון המשפחתי — הנוטה לאחד את הענפים תחת אב קדמון משותף — והארכיון — המצדד דווקא בהתהוויות מקבילות — נכנסים לדו-שיח שאינו תמיד מוליד הסכמה.
הסאגה הרחבה של יהודי צפון אפריקה, כפי שנרקמה במחקרי הסינתזה הגדולים, מספקת את ההקשר לתנועה זו: היא מגלה קהילות המחוברות זו לזו דרך שבילי המסחר, הרשתות הרבניות, ברית הנישואין, ובשעות האפלות — גם הגלות בכפייה [Goldenberg, La Saga des Juifs d'Afrique du Nord, 2014]. בנוף זה, נוכחותו של אותו שם הן במרוקו הן באלג'יריה אינה אנומליה שיש לצמצמה, כי אם עובדה הראויה לפרשנות זהירה: היא מעידה על עולם יהודי מגרבי שאחדוֹתו נבנתה על שפה, ליטורגיה וזיכרון משותפים — יותר מאשר פוצלה על ידי גבולות מדיניים.
גורלו של שם המשפחה Zekri, כגורלם של כל שמות המשפחה היהודיים של אלג'יריה, נחרת עמוקות על ידי הציוני הדרך הגדולים של ההיסטוריה הקולוניאלית וההיסטוריה בת זמננו. עיגון מרשם האזרחים, הענקת האזרחות הצרפתית בצו Crémieux של שנת 1870, ולאחר מכן מסכות המאה ה-XX — כל אלה היו רגעים שבהם נרשם השם, שונה, ולעיתים אף נותר בסכנה.
המבחן הדרמטי מכולם היה זה של מלחמת העולם השנייה. תחת משטר וישי, נשללה מיהודי אלג'יריה האזרחות הצרפתית עם ביטולו של צו Crémieux באוקטובר 1940, ולאחר מכן הוכפפו למעמד מפלה ולצעדי הדרה המתועדים במחקר ההיסטורי [Abitbol, Les Juifs d'Afrique du Nord sous Vichy, 1983] [Abitbol, Juifs d'Afrique du Nord sous Vichy, 1983]. המשפחות הנושאות את שם Zekri, ככל המשפחות היהודיות באזור, סבלו מאמצעות אלה: הדרה מתפקידים ציבוריים, numerus clausus בבתי הספר, ומפקדי אוכלוסין. רגע זה ממחיש עד כמה יכול שם להפוך, בהיסטוריה, גם לזהות וגם לסמן של רדיפה.
תקופת שלאחר המלחמה, ובעיקר עצמאות אלג'יריה בשנת 1962, גרמו לגלות הגדולה של יהודי צפון אפריקה לצרפת, לישראל וליתר ארצות העולם. נושאי שם Zekri נטלו חלק בנדידה המונית זו, ונשאו עמם את שם משפחתם ואת זכרם אל חופים חדשים [Goldenberg, La Saga des Juifs d'Afrique du Nord, 2014]. עבור ההיסטוריון בן ימינו, שחזורם של מסלולים אלה נסמך על מכשיר תיעודי נרחב, שהביבליוגרפיות המתמחות מספקות את מפתו [Attal, Les Juifs d'Afrique du Nord : bibliographie, 1993]. בתוך אוצרות אלה — פנקסים, מפקדים, רשימות קהילתיות — ניתן לעקוב אחר שושלת Zekri במידה הגבוהה ביותר של ודאות.
שחזור תולדותיה של משפחת Zekri מחייב שיטה קפדנית והיררכיה ברורה של מקורות. הצעד הראשון חייב להיות אונומסטי: לזהות, בעזרת מילונו של Eisenbeth, את מניפת אחת-עשרה הכתיבים המתועדים, כדי שלא להתעלם מאף ענף המסתתר תחת איות סמוך [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord — Démographie & Onomastique, 1936]. שלב מקדמי זה מתנה את כל יתר החקירה.
בא לאחר מכן הפנייה אל חיבורי הסינתזה האונומסטיים הגדולים, המאפשרים להציב את השם בהקשרו התרבותי ולבחון את ההשערות האטימולוגיות [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord, 2003] [Toledano, Une histoire de familles, 1999]. לענף המרוקאי, חיבורו של Laredo נותר הכלי ההכרחי [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, 1978]. מקורות מלומדים אלה מציעים בסיס איתן, שיש להבחינו בקפידה מן הטענות הבלתי מאומתות המסתובבות לעיתים בדבר מוצאם של שמות.
הרמה השלישית היא זו של המקורות הראשוניים: פנקסי מרשם אזרחי, מפקדי אוכלוסין קולוניאליים, שטרות רבניים, כתובות, רשימות בחירות ומסמכים קהילתיים. כאן מתרחש המעבר מן הסביר אל המבוסס. הביבליוגרפיות הייחוסיות מנחות את החוקר בתוך סבך תיעודי זה [Attal, Les Juifs d'Afrique du Nord. Bibliographie, 1973] [Attal, Les Juifs d'Afrique du Nord : bibliographie, 1993]. לבסוף, יש לשלוט בהקשר ההיסטורי הכללי — העת העתיקה וימי הביניים המוקדמים לגבי שורשיו הרחוקים של יהדות המגרב, התקופה הקולוניאלית והעכשווית לגבי הענפים האחרונים — כדי לפרש נכונה את הנתונים [Iancu (dir.), Juifs et judaïsme en Afrique du Nord dans l'Antiquité et le haut Moyen-Âge, 1985] [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord, 1985]. רק במחיר זה יכולה לינאה מסוימת של Zekri להיחלץ מכלליות השם ולמצוא את פניה שלה.
השם המשפחתי Zekri מרכז בכמה אותיות היסטוריה ארוכה: זו של שורש עברי של הזיכרון, זכר, « לזכור »; זו של שם פרטי נבואי, זכריה, « אלוהים זכר »; וזו של עולם יהודי צפון-אפריקאי שנשא אותו, תיעתק אותו והפיץ אותו מן האוראניה אל הקונסטנטינואה ועד מרוקו [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, 1978] [Toledano, Une histoire de familles, 1999]. העובדה המבוססת ביותר נותרת מיפוי אחת-עשרה הווריאנטות הגרפיות שערך Maurice Eisenbeth, שהוא הבסיס לכל מחקר עתידי [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord — Démographie & Onomastique, 1936].
מחקירה זו עולה לקח של שיטה ושל ענווה. כנראה שאין משפחה אחת Zekri, אלא לינאות Zekri, שנולדו מאותה אינטואיציה שמית — לתת לילד את שמו של זכריה, ואז להפוך אותו לשם משפחה — בקהילות שלעיתים היו רחוקות זו מזו [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord, 2003]. ההיסטוריה של לינאות אלה חופפת את זו של היהדות המגרבית כולה: שורשיה הקדומים, תרומתה הספרדית, השתלבותה הקולוניאלית, ניסיון וישי והעזיבה הגדולה של שנות ה-1960 [Abitbol, Les Juifs d'Afrique du Nord sous Vichy, 1983] [Goldenberg, La Saga des Juifs d'Afrique du Nord, 2014]. השם Zekri, אם כן, אינו מספר רק על משפחה: הוא מספר על עם שאשר לשורש שמו, עשה מן הזיכרון דרך קיום.
