שם המשפחה Touitou משתייך למשפחה הגדולה של שמות שנשאו יהודי צפון אפריקה, שסיפורם שלוב בזה של הקהילות שהתבססו זה מכבר במרוקו, באלג'יריה, בתוניסיה ובלוב. על פי אוספי האונומסטיקה המרכזיים, שם Touitou הוא ממוצא יהודי צפון-אפריקאי, ובמדויק יותר — נושא על עצמו את חותמה של הקהילה היהודית הספרדית, שם המשפחה שרווח בקרב יהודי ספרד במדינות כמו מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. שייכות זו מציבת את הלינאג' מן ההתחלה בתוך המרחב התרבותי היהודי-מגרבי, שבו נפגשו וקופלו זו על גבי זו מספר שכבות של יישוב: היהודים הילידים, המכונים לעתים "ברברים" או Toshavim, הנוכחים מאז ימי קדם, וMegorashim — גולי חצי האי האיברי בעקבות הגירושים של 1492 ו-1497.
אטימולוגיית השם נותרת שנויה במחלוקת, וממש בשל אי-הוודאות הזו טמון עניינו. הרשומה הייחוסית שברשותנו מציעה שתי השערות: קרבה לערבית tûtû, המציינת "זרזיר קטן", או גזירה משם Touati. מילוני שמות המשפחה מאששים כפל-נטייה זה. שם Touitou נישא בידי יהודים ממוצא צפון-אפריקאי, ויתכן שהוא מקביל לערבית tûtû, בעוד שסמכויות אחרות מעדיפות את הפיליאציה הטופונימית עם ה-Touat. הרשומה שלפנינו מציגה אפוא בזהירות את שתי ההשערות, מבלי להכריע שרירותית היכן שהתיעוד עדיין חסר, נאמנה לעיקרון לפיו ההיסטוריה של שם היא גם ההיסטוריה של אי-הוודאויות שלו.
ה"ספר הגדול" הזה שואף לשרטט, ככל שהמקורות מאפשרים זאת, את מסלולה של לינאג' ששמה פושט כיום על פני שטחים נרחבים, מצפון אפריקה אל הדיאספורות הגדולות של ימינו — צרפת, ישראל, צפון אמריקה. המטרה אינה לייצר אילן יוחסין קווי, שאין להקים אותו ביסודיות על פני עומק זמן שכזה, אלא להחזיר לנגד עינינו את המסגרת ההיסטורית, הגיאוגרפית והתרבותית שבתוכה שם כמו Touitou יכול היה להיוולד, להימסר ולהתפשט.
האונומסטיקה היהודית-מגרבית היא תחום דיסציפלינה מדעית תובענית, שכן השמות בה נשמעים ללוגיקות מרובות: כינויים הנגזרים ממקצועות, הפניות מקראיות, שמות מקום כמקור, כינויי חיבה או שמות בעלי חיים. השם Touitou נמצא בצומת של שתי פרשנויות מוכחות היטב על-ידי המומחים.
ההשערה הראשונה, הנקראת זואונימית, קושרת את השם לערבית tûtû. השם המשפחתי, הנישא על-ידי יהודים ממוצא צפון-אפריקאי, עשוי להתאים לערבית tûtû, המציינת זרזיר קטן. מקור שכזה לא יהיה מנוגד להקשר המגרבי, שבו רבים מהשמות המשפחתיים היהודיים נגזרים משמות בעלי חיים או מכינויים ידידותיים, לעיתים קרובות באמצעות הכפלת הברה — תהליך נפוץ בהיפוקוריסטיקה הערבית והברברית. הכפלת ההברות Tou-Tou מזכירה בדיוק סוג זה של צורה חיבתית.
ההשערה השנייה, הנקראת טופונימית, קושרת את השם לאזור Touat. על-פי המילונים הגנאלוגיים, השם Touati היה נפוץ בעבר באוכלוסיות היהודיות הברבריות ומציין את מי שמוצאו מ-Touat, קבוצת ואדיות בסהרה שבאלג'יריה; הווריאנטים שלו כוללים Tuati, Toati, Toaty. מנקודת מבט זו, Touitou יהיה צורה נגזרת או מקטינה של Touati. המסורת המשפחתית עצמה שומרת על מסלול זה: השם Touitou נגזר מהמילה Touati המציינת את מי שמוצאו מ-Touat, קבוצת ואדיות הממוקמת בסהרה שבאלג'יריה, אזור הידוע בנופי המדבר ובוואדיותיו. אותו מקור משפחתי מכיר עם זאת בהתקיימות הסימולטנית של שתי הקריאות, שכן פרשנות אחרת מקשרת את השם Touitou לערבית tûtû.
כאן, הזיכרון המועבר וההשערה המלומדת עונים זה לזה מבלי לשלול זה את זה. הזהירות מחייבת להציג את שני המסלולים כבעלי סבירות שווה: האחד מעגן את השם בגיאוגרפיה הסהרית, האחר באוצר המילים הוורנקולרי. אין לשלול שהם אף חיזקו זה את זה, כשהקרבה הפונטית בין הצורות הקלה על הדבקות ועל פרשנויות עממיות מחדש לאורך הדורות.
אם נקבל את ההשערה הטופונימית, מוצא השושלת נעוץ בטואת — מכלול נרחב של נאות מדבר בסהרה האלג'ירית, המשתרע סביב יישובים כגון אדרר, תאמנתית ותמנתית. אזור זה ידע, בשלהי ימי הביניים, נוכחות יהודית ניכרת, המעוגנת במקורות ערביים ובממצאים ארכיאולוגיים של בתי קברות ורובעים עתיקים. תאמנתית נחשבה זמן רב לבירתה היהודית של טואת, וכצומת מרכזי בסחר הטרנס-סהרי בזהב, במלח ובעבדים בין אפריקה שמדרום לסהרה לבין המגרב הים-תיכוני.
שגשוג זה נקטע באכזריות בסוף המאה ה-15. הפוסק והדרשן Muhammad al-Maghili, שנטה לעוינות כלפי הנוכחות היהודית, הטיף להריסת בתי הכנסת ולגירושן או להמרתן בכפייה של קהילות טואת בשנות ה-1490 — אירועים שהתרחשו, במקביל כרונולוגי מרשים, לגירוש ספרד בשנת 1492. בית הכנסת של תאמנתית נהרס והקהילה פוזרה. הניצולים היהודים חיפשו מקלט צפונה ומערבה, והתפזרו בערים ובעיירות של המגרב, שם הם עשויים היו להנחיל את זיכרון מוצאם בדמות השם טואתי ונגזרותיו.
הקשר כולל זה משתלב בתולדותיהן הארוכות של קהילות יהודי צפון אפריקה, שפניהן שונו עמוקות על ידי הגירושים מחצי האי האיברי. היהודים הספרדים הם בני הקהילות היהודיות ההיסטוריות שישבו בחצי האי האיברי, בעיקר בספרד ובפורטוגל, או שמוצאם משם; כיום מציין המונח לעתים קרובות את יהודי המגרב — מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב. פיזורם של יהודי טואת והגעתם הבו-זמנית של גולי ספרד תרמו לעיצוב הנוף האנושי שבתוכו עשוי היה שם משפחה כגון Touitou לבסס את עצמו ולהיות מועבר מדור לדור.
כדי להבין את התפשטות השם Touitou, יש להזכיר את השכבתיות של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. בימי הביניים, עוד לפני גירושם בשנת 1492 על ידי השלטונות הנוצריים בעקבות ה-Reconquista, השתתפו היהודים הספרדים בפריחה האינטלקטואלית של חצי האי האיברי. גירוש זה גרם לגל של גולים לעבר המגרב, שם נפגשו עם קהילות ילידיות קדומות אף יותר.
בתוניסיה בפרט, משפחות יהודיות מסוימות קדמות בכמה מאות שנים להגעתם של הגולים האיבריים. משפחות שהשתרשו בתוניסיה זמן רב לפני בואם של יהודי ספרד הקנו לאורך תולדותיהן שורה של דמויות חשובות, כגון הרופא היהודי Salomon Schemma, שחי במאה השמינית ומוזכר בהקשר להיסטוריון הערבי מימי הביניים Ibn Khaldoun. עומק היסטורי זה ממחיש עד כמה אין לצמצם את היהדות המגרבית לרכיב הספרדי שלאחר 1492 בלבד: היא מחברת שכבות ילידיות הנקראות toshavim ושכבות איבריות הנקראות megorashim.
שמות המשפחה משקפים גיוון זה. לקסיקוני האונומסטיקה מסווגים את שמות המשפחה היהודיים-צפון-אפריקאים לפי מוצאם: ערבי, עברי, ברברי או איברי. ניתן לקרוא בהם, למשל, כי שמות מסוימים נגזרים מן הערבית, כגון Sebbagh שמשמעותו צַבָּע, או Sebti הבא משם העיר Ceuta המכונה Sabta בערבית, וכן כי שמות אחרים נגזרים מן העברית, כגון Hazan שמשמעותו חַזָּן או גזבר הקהילה. בטיפולוגיה זו, Touitou שייך או לקטגוריה הערבית הדוברת (על פי tûtû), או לקטגוריה הטופונימית הסהרווית (על פי ה-Touat), מה שהופך אותו לעד לסבכיות האריג האונומסטי היהודי-מגרבי.
הפיזור הגאוגרפי של השם Touitou וצורותיו הקרובות משקף את תפוצתן של הקהילות היהודיות הגדולות במגרב. אם מוצאו המקורי נמצא ככל הנראה במגרב המרכזי — אלג'יריה, ובמיוחד הספר הסהרי, בעקבות האטימולוגיה של Touat — הרי שהשם התפשט לאחר מכן לערי החוף ולמדינות השכנות.
נתוני הפיזור של השמות הקרובים מאשרים עיגון זה. לגבי הצורה Touati, שממנה נגזר Touitou לפי ההשערה, מוזכרת נוכחות במחוזות אלג'יר ואוראן ובמרוקו, עם וריאנטים כגון Toati, Toaty, Touaty. פיזור זה בפני אלג'יריה הקולוניאלית ומרוקו מעיד על ניידות פנים-מגרבית, שבה נעו משפחות יהודיות בעקבות הדרכים המסחריות, ההזדמנויות הכלכליות ותמורות הגורל הפוליטיות.
התקופה הקולוניאלית הצרפתית, החל משנת 1830 באלג'יריה ועם הכינון הבא של הפרוטקטורטים על תוניסיה (1881) ומרוקו (1912), שינתה עמוקות את מעמדן המשפטי והחברתי של קהילות אלה. בתוניסיה נשענה ההתארגנות הקהילתית על מוסדות רבניים מובנים: בערים הקטנות מונה דיין לשפוט את בני הקהילה, ובית הדין הרבני שימש כערכאת ערעור. אחת הסנקציות החמורות ביותר שעמדו לרשות משפט קהילתי זה הייתה החרם, או הנידוי. החרם, המקבילה היהודית לנידוי, הוכרז בפומבי בבית הכנסת. במסגרת מוסדית זו — של בתי דין רבניים, בתי כנסת וחברות — חיו המשפחות הנושאות את השם Touitou, התפללו והנחילו את זהותן.
מעבר למקורות התיעודיים, סיפורה של לינאה ניזון מהזיכרון שהמשפחות מטפחות ומעבירות הלאה. משפחות Touitou בנות זמננו יצאו בעצמן למלאכת עיגון סיפור מוצאן, ומעידות על תנועה רחבה יותר של שיבה אל השורשים הגנאלוגיים בקרב קהילות הגולה היהודית-מגרבית.
ממשפחה זו מעדיפה את השרשתה בשהרה. על-פי המסורת שנמסרה מדור לדור, שם המשפחה Touitou נגזר מן המילה Touati, המציינת את מי שמוצאו מן ה-Touat — מקבץ של ואחות הנמצא בלב הסהרה האלג'ירית, אזור הידוע בנופיו המדבריים ובאכסדריות פורחות. לסיפור זה מעמד של מיתוס מכונן: הוא קושר את הלינאה אל מקום מוגדר, הנושא עמו את הוד שבילי השיירות ואת קדמות היהדות הסהרית. זיכרון Tamentit וה-Touat, גם אם אינו ניתן לאימות פרט-פרט, משמש כנקודת עיגון זהותית.
ואולם המסורת המשפחתית אינה מוחקת את הפרשנות האחרת — דבר המעיד על יושרה מזכרתית מרשימה: פרשנות נוספת מקשרת את השם Touitou למילה הערבית tûtû. הדו-קיום של שני סיפורי מוצא — האחד טופונימי ויוקרתי, השני עממי וחיבה-טעון — ממחיש את הדרך שבה משפחות מנהלות משא ומתן עם עברן, שומרות על גרסאות מרובות במקום לכפות גרסה אחת ויחידה. ברישום הזיכרון המועבר, אין חשיבות מכרעת לאמת התיעודית המוחלטת, אלא לקוהרנטיות של הסיפור המחבר בין הדורות. כך הופך השם למורשת בלתי-מוחשית, המועברת מאב לבן, מפורשת מחדש בכל דור לאור הידע הנגיש ורגישויות הזמן.
המאה העשרים טלטלה את חייהם של יהודי צפון אפריקה. תהליכי הדה-קולוניזציה, הקמת מדינת ישראל ב-1948, ולאחר מכן עצמאות מרוקו ותוניסיה ב-1956 ועצמאות אלג'יריה ב-1962, גרמו לנדידה כמעט מוחלטת של קהילות יהודי המגרב. נושאי השם Touitou נסחפו עם גלי ההגירה הגדולים, בעיקר לצרפת, לישראל, לקנדה ולארצות הברית.
כיום השם מושרש היטב בארצות הקליטה החדשות, שבהן הוא נותר סמן של שייכות ליהדות צפון-אפריקאית. הפצה זו משתלבת בתהליך הכולל של הרחבת המושג "ספרדי" עצמו, שכפי שמציינות המקורות, בא לציין כיום פעמים רבות את יהודי המגרב — מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב — מעבר להפניה הבלעדית לספרד של ימי הביניים.
השתמרות גרסאות הכתיב — Touitou, ולשם הקרוב Touati הצורות Tuati, Toati, Toaty, Touaty — מעידה על תהפוכות תעתוק השמות הערביים והעבריים לאותיות לטיניות, כפי שבוצע על ידי הרשויות הקולוניאליות ולאחר מכן על ידי רשמי האזרחות במדינות הקליטה. הווריאנטים המתועדים של Touati כוללים את Tuati, Toati, Toaty, וכן צורות כגון Touaty שנמצאו במחלקות Alger ו-Oran ובמרוקו. גיוון כתיב זה, שאין לראות בו עניין שולי, מהווה מקור יקר ערך לחוקר הגנאלוגיה, שעליו לדעת לזהות מתחת לכתיבים מרובים את אחדותה של אותה לִגנָה.
בסיומו של מסע זה, השם Touitou מתגלה כתמצית של ההיסטוריה היהודית המגרבית. שם משפחה ממוצא ספרדי במובן הרחב, הנפוץ בקרב יהודי מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה, הוא נושא בתוכו את שתי ההשערות האטימולוגיות הגדולות שהזהירות אוסרת להכריע ביניהן סופית: דרור הסלעים הערבי tûtû והאוסיס הסהרתי של Touat, באמצעות השם Touati.
שושלת Touitou, בין שנניח כי מוצאה מיהודי Touat שפוזרו בסוף המאה החמש-עשרה ובין שנניח כי שורשיה נטועים בקרקע המקומית של הקהילות המגרביות, ממחישה את העומק ההיסטורי ואת תנועתיותו של יהדות צפון אפריקה רבת-הדורות. מ-Tamentit ועד ערי המטרופולין בנות-ימינו שבתפוצות, השם נדד, עבר שינויים כתיביים, וממשיך להסמן שייכות. על הקורא ועל הדורות הבאים להמשיך את החקירה מתוך ארכיוני מרשם האוכלוסין, פנקסי הקהילות והזיכרון המשפחתי, כדי להפוך לוודאויות מתועדות את מה שהמחקר אינו יכול להציג כיום אלא כסביר.
