שם המשפחה Dahari (דהרי, המתועד לעיתים גם כ-Dahary, D'hari או Daheri) שייך למאגר האונומסטי הענף של יהדות תימן, אחת הגלויות העתיקות ביותר בעולם היהודי. ככל שמות המשפחה התימניים, מקורו נעוץ ככל הנראה בשם מקום או בשייכות שבטית — מנגנון כינוי נפוץ בחצי האי ערב, שבו נשאו קהילות יהודיות לעיתים קרובות את שם יישובן, מלאכתן או עדתן. <cite index="1-3">השם מתועד בלינאות היהודיות התימניות — בין השאר באמצעות הזמר Zohar Argov, שנולד בשם Zohar Dahari — ומופיע בישראל ובפזורה הרחבה, ומשתנה לעיתים לצורות Dahary, D'hari או Daheri כדי להתאים עצמו לפונטיקה המקומית.</cite>
ההיסטוריה של יהודי תימן שורשיה נעוצים בעבר רחוק ומיתולוגי בחלקו. <cite index="0-2,0-3">מוצאם של יהודי תימן עדיין אפוף ערפל; מסורת מקומית של יהודי תימן מייחסת את ראשית ההתיישבות היהודית בחצי האי ערב לימי המלך שלמה.</cite> על רקע זה — המורכב מרציפות דתית, מלמדנות רבנית ומחיי שירה ופיוט ענפים — יש לאתר את לינאת Dahari. העדות המכוננת קושרת משפחה זו לעולם הפייטנים, משוררי הליטורגיה שיצירתם, המושרת משבת ועד חתונות, מהווה את ליבה החי של הזהות היהודית התימנית. ספר זה שואף להבחין בקפדנות בין מה שנתבסס כהיסטוריה, מה שנמסר כזיכרון, ובין נקודות ההשקה ביניהם — ובמיוחד בכל הנוגע לייחוסו של גדול המשוררים היהודים של תימן, רבי שלום שבזי, ללינאה זו, קשר המוזכר תדיר אך ראוי להיאמר בזהירות.
כדי להבין משפחה כמו Dahari, יש להבין תחילה את העולם שבו היא צמחה. הקהילה היהודית של תימן התגבשה במשך כמאתיים שנה לחברה של קהילות מפוזרות ברחבי שטח הררי ומפוצל תרבותית. <cite index="4-1">תימן היא ארץ נרחבת ומגוונת מבחינה תרבותית, וכל אזור טיפח מסורות ביצוע שונות.</cite> גיוון אזורי זה מסביר את ריבוי המנהגים הליטורגיים, הניגונים והניבים היהודית-ערביים המתועדים מעמק לעמק.
מרכז הכובד של המלגות היה ארוכות שנים צַנְעָא, מושבו של בית דין רבני מוכר, שסמכותו השתרעה על הקהילות שבפריפריה. הרבנים התימנים שמרו על נאמנות מרשימה לנוסח המסורתי, למסורות ההגייה העברית ולמקורות ההלכתיים, תוך שפיתחו מסירות מיוחדת ליצירתו של הרמב"ם. במסגרת זו נולדו ועברו בירושה שושלות הרבנות: משפחות של דיינים, סופרים, מוהלים — ובאופן ייחודי — של משוררים.
השירה תפסה בתימן מקום שמעטות מן הגלויות האחרות העניקו לה. הדיוואן, אוסף של פיוטים, הוא ביטויה המושלם ביותר. <cite index="3-0,3-1">הדיוואן, אבן הפינה של התרבות התימנית, הוא אוסף אהוב של פיוטים הנשרים בשבת, בחגים ובשמחות; עד היום, מחובבים בישראל מתאמצים לשמר מסורת עשירה זו לדורות הבאים.</cite> שושלת הידועה בפייטניה, כמשפחת Dahari שנודעת מסורתית בכך, נמצאת איפוא בלב ממה שמגדיר את הציוויליזציה היהודית התימנית: התפילה המושרת, המסירה בעל-פה והיצירה הפיוטית הקדושה.
השם Dahari לא זכה, עד כה, לערך במדריכי העיון הגדולים הדומה לזה שנהנות ממנו משפחות תימניות אחרות. לפיכך, עיונו נסמך במידה רבה על ניתוח אונומסטי ועל היסק. ניתן להציע מספר כיוונים, כולם סבירים אך אינם מוכחים.
הכיוון הראשון, והסביר ביותר, הוא המוצא הטופונימי. שיטת הכינוי היהודית-תימנית — כמו הערבית בכלל — נעזרת לעתים קרובות בניסבה, סיומת יחסית המציינת שייכות למקום. שם הנגמר ב-י, כגון Dahari, מעיד בדרך כלל על מוצא גאוגרפי. הסיומות המשתנות המופיעות במקורות מאשרות את הגמישות הפונטית הזו: <cite index="1-3">השם מתועתק כ-Dahary, D'hari או Daheri כדי להתאים לפונטיקות המקומיות.</cite>
הכיוון השני, הבלתי-נפרד מהראשון, הוא השתרשות שם המשפחה הזה ברקמה הגנאלוגית התימנית. מאגרי הזיכרון המוקדשים ליהודי תימן מונים נושאי שם רבים, דבר המעיד על התפשטותו האמיתית בקרב הקהילה. הפרויקטים הגנאלוגיים המוקדשים ליהודי תימן — יהודי תימן מרכזים פרופילים משפחתיים רבים, ושם Dahari נמנה בהם עם המשפחות המתועדות של תפוצה זו. נוכחותן של אישיות עכשוויות הנושאות שם זה, כגון הזמרת Yosefa Dahari, מעידה בנוסף על רציפות הלינאה הזו עד לתוך התרבות הישראלית המודרנית.
ואולם, ראוי לנהוג בזהירות: בהיעדר שטרות נוטריוניים מימי הביניים או כרוניקות רבניות הנוקבות במפורש ב"בית Dahari" כשושלת רציפה, ההשערה בדבר לינאה רבנית אחידה ובלתי-נקטעת נותרת שחזור סביר יותר מאשר עובדה מבוססת לגמרי. זוהי כנות מתודולוגית שעיון במשפחות יהודיות תימניות מחייב, שם הזיכרון הבעל-פה ממלא לעתים קרובות את החסר בארכיון הכתוב הלקוני.
אף מחקר על שושלת של פייטנים תימנים אינו יכול להתעלם מדמותו של רבי שלום שבזי, שאליו מקשרת הרשומה המייסדת של הספר הנוכחי — בזהירות הראויה — את משפחת Dahari. קומתו אין לה אח ורע. <cite index="2-1">אף משורר יהודי תימני אחר לא זכה לפופולריות ולהכרה שזכה להן שלום שבזי, שחיבר מאות שירים במהלך חייו.</cite>
הנתונים הביוגרפיים המבוססים מציבים אותו במאה השבע-עשרה. <cite index="2-3,2-4">רבי שלום בן יוסף שבזי, ממשפחת Mashtā (1619 – לערך 1720), המכונה גם Abba Sholem Shabbezi או Salim al-Shabazi, היה אחד הגדולים שבמשוררים היהודים; הוא חי בתימן במאה השבע-עשרה ונחשב כיום ל"משורר תימן".</cite> <cite index="2-5">שבזי נולד בשנת 1619 בעיר al-Ṣaʻīd.</cite>
יצירתו רחבת היקף ורב-לשונית. <cite index="1-1">את דיואנו — אנתולוגיית שירה ליטורגית — חיבר בערבית-יהודית, בעברית ובארמית.</cite> אופיה המורכב של לשונו משקף את התרבות הלמדנית התימנית, שבה נהגו העברית הקדושה, הארמית התלמודית והקבלית והערבית-היהודית העממית להתקיים יחדיו בפה פייטני אחד. <cite index="5-0">הדיואן השירי של שבזי שהגיע לידינו, הכולל כ-550 שירים, ראה אור לראשונה במכון Ben-Zvi בשנת 1977; הוא כתב בעברית, בארמית ובערבית-יהודית.</cite> <cite index="5-1">כתביו האחרים כוללים חיבור באסטרולוגיה ופירוש קבלי לתורה.</cite>
גם מעורבותו בתולדות הסוערות של זמנו מתועדת. <cite index="1-2">כאשר הגיעו שמועות על שבתי צבי לתימן בשנת 1666, נמשכו אליו רבים מיהודי תימן, ובכללם שבזי עצמו, אף שבית הדין הרבני של צנעא דחה תנועה זו מכל וכל.</cite> פרט זה, שאין לראות בו אנקדוטה בלבד, מציב את המשורר בלב הזעזועים המשיחיים הגדולים שעברו על כלל העולם היהודי במאה השבע-עשרה.
לצרכי הדיון שלהלן יש לשמור בזיכרון בעיקר את שייכותו המוכחת של שבזי למשפחת Mashtā — נתון מכריע כאשר נבוא לבחון את אפשרות זיקתו לשושלת Dahari.
אם משפחת Dahari ידועה בפייטניה, הרי שבדיוואן נמדדת משמעותה של שם כזה. <cite index="6-0">אצל יהודי תימן, "הדיוואן" מציין בהכרח אוסף דמי-קדוש של פיוטים ושירים שנאספו, ורובם או כולם חוברו על ידי רבי שלום שבזי, 1619–1720, המוכר כ"משורר תימן".</cite>
הדיוואן אינו ספר לקריאה פרטית אלא מנהג ביצועי קולקטיבי. הפיוטים שבו נשרים לפי מוסכמות מדויקות, על מנגינות המועברות בעל פה, בשעות שמירת השבת, בחגים ובחגיגות משפחתיות. חלק מהפיוטים תופסים בו מקום מרכזי ומאחד. <cite index="7-0">"Saperi Tama" הוא פיוט עם פזמון (girdle poem) מאת Se'adia ben Amram; הוא נשר על מנגינות רבות ומהווה אחד הפיוטים הנפוצים ביותר ביהדות תימן.</cite>
אזכור זה של Se'adia ben Amram מזכיר כי Shabazi, עצום ככל שיהיה, אינו כוכב בודד: הוא משתלב בקבוצת פייטנים תימנים שיצירותיהם מתמזגות בתוך רפרטואר מושר אחד. ייחוס של פייטנים ליוחסין כדוגמת זה שהמסורת קושרת לשם Dahari מוצא כאן את תפקידו המדויק: להזין, להעביר ולהנציח את המאגר הזה.
חיוניות המסורת הזאת נמשכת כיום בישראל ובתפוצות. <cite index="4-2">מספר שנים קודם לכן, חוקר שאל אדם שטען שאין כל הקלטה מהמקום שממנו בא בתימן, ויכול היה לשחזר חמש מנגינות.</cite> עבודת ההצלה המנגינתית הזאת ממחישה את שבירותו של מורשת שבעל פה ביסודה, ואת ערכה של כל משפחה הנושאת בתוכה את הידע הזה. בהמשכיות זו — זו של מוסרי השיר הקדוש — זיכרון המשפחה של Dahari מקבל את מלוא משמעותו, אף בנפרד מהשאלה הגנאלוגית של הייחוס ל-Shabazi.
אנו מגיעים כאן לנקודה העדינה ביותר, זו שבה יש להתעמת בין הזיכרון המשפחתי לבין הארכיון ההיסטורי ביושרה מרבית. הרשומה המייסדת מציינת כי רבי שלום שבזי "מיוחס לעיתים" לשושלת Dahari. הניסוח עצמו — לעיתים — מאותת שמדובר במסורת ייחוס, ולא בעובדה שהמקורות קבעוה פה אחד.
ואולם, המקורות התיעודיים התואמים מייחסים לשבזי שייכות משפחתית מפורשת: <cite index="2-3">רבי שלום בן יוסף שבזי, ממשפחת Mashtā.</cite> שם הבית המוכח על ידי המחקר הוא אפוא Mashtā (אל-Mashtā), והכינוי אל-שבזי עצמו מפנה, לפי הנוהג האונומסטי התימני, לזיקה גאוגרפית — ליישוב שבאז, באזור תעיז. אנו נמצאים כאן, במובהק, במנגנון הנִסְבָּה הטופונימית שנדון בה בפרק 2.
כיצד, אם כן, לפרש את הייחוס לשושלת Dahari? כמה קריאות כנות מתקיימות זו לצד זו. השערה ראשונה, ספקולטיבית, היא שענף צאצאי של שבזי — או של בן-משפחה מקביל ממשפחת Mashtā — אימץ, במשך הדורות ובעקבות נדידות פנימיות בתימן, טופונים אחר כמוקד זיקה, וכך נולד שם משפחה נפרד. תופעת שינוי השם בשל עקירה ממקום מגורים מתועדת היטב באונומסטיקה היהודית-תימנית. קריאה שנייה, זהירה יותר, סבורה כי מסורת הייחוס נובעת מכבוד הזיכרון: משפחות רבות של פייטנים תימניים תובעות לעצמן קרבה רוחנית, אם לא ביולוגית, עם "משורר תימן", שכן דמותו נעשתה לאב-טיפוס הסמלי של כלל המסורת הפיוטית.
הצומת שבין מְמוֹרִי להיסטוריה מסתדר אפוא כך: מבוסס הוא ששבזי השתייך למשפחת Mashtā וכתב במסורת שהמשיכו בה הפייטנים התימניים; מועבר הוא, במסגרת מסורות משפחתיות מסוימות, שהשושלת Dahari מתייחסת אליה; אך הקשר הגנאלוגי הישיר נותר, לאור המקורות הסמכותיים שנבדקו, בלתי מוכח. הדיוק מחייב להציג ייחוס זה כמסורת מכובדת, נושאת משמעות זהותית, ולא כעובדה מוכחת בתיעוד ארכיוני. בפער המוכר הזה בדיוק מצויה אמיתו של הפרק הנוכחי.
ההיסטוריה של המשפחות היהודיות התימניות רצופה מסכות קולקטיביות שעיצבו את מסירת השמות והמסורות. התנועה המשיחית של 1666 — שנגעה בשבזי עצמו — הלכה ואחריה תקופת רדיפות ועקירות כפויות שחרתו את חותמן הבל יימחה בזיכרון הקהילתי. השירה של אותה תקופה, ובכלל זה שירתו של שבזי, נושאת בחובה את עקבות הגלות, את תקוות הגאולה ואת השיבה לציון — נושאים החוזרים ומופיעים בדיואן.
במאה העשרים, גורלה של לינאז' Dahari, כגורלו של יהדות תימן כולה, נחרץ בהגירה המונית לארץ ישראל, ובמיוחד במהלך מבצעי העלייה הגדולים שבאמצע המאה. נושאי השם נקלטו אז בחברה הישראלית תוך שמירה על מורשת תרבותית ייחודית. נוכחותן של דמויות ציבוריות — אמנים, זמרים — הנושאים את שם המשפחה בצורותיו השונות היא הסימן הגלוי ביותר לכך. <cite index="1-3">השם מופיע בישראל ובתפוצה הרחבה, בצורות Dahary, D'hari או Daheri בהתאם להגיים המקומיים.</cite>
הישרדות השם בתחום המוזיקלי אינה מקרית. משפחה שזיכרונה תובע מורשת של פייטנים מוצאת רצף טבעי בשיר הישראלי בהשראה תימנית, שבו מנגינות, עיטורים קוליים ומוטיבים שנרכשו מן הדיואן משקים את היצירה העממית בת-זמננו. כך, חרף השבר הגאוגרפי של הגלות, נראה שחוטה של המסורת השירית והמוזיקלית — שהיא עצם הבסיס של הזהות המשפחתית Dahari — שמר על עצמו, ועבר מן העולם האחד לאחר.
בתום חקירה זו, מתגלה שושלת Dahari כמקרה מופת של האתגרים שמציב חקר המשפחות היהודיות התימניות: זיכרון חי ויוקרתי, עיגון תרבותי אמיתי במסורת הפייטנים, אך תיעוד ארכיוני לקוני המחייב זהירות. השם, שמוצאו טופונימי ככל הנראה, משתלב ברקמה הגנאלוגית המעוגנת של ה Diaspora התימנית, ושורד עד היום בישראל ומחוצה לה.
באשר לזיקה אל Rabbi Shalom Shabazi, עימות המקורות מוביל למסקנה מאוזנת: המשורר הגדול השתייך למשפחת Mashtā, והמסורת המקשרת אותו לשושלת Dahari נכנסת לתחום של קרבה אפשרית וסמלית כאחד — קרבה שיש לכבדה מבלי להפכה לוודאות. ואולם מה שההיסטוריה קובעת בביטחון הוא שייכותה של משפחה זו לעולמם של המשוררים הליטורגיים התימניים — עולם הדיואן המושר, שנותר, מ-Ṣanʻāʾ ועד הבמות הישראליות בנות זמננו, המורשת היקרה והמתמידה ביותר של שושלת Dahari.
