השם המשפחתי Carmona שייך למשפחה הרחבה של שמות ספרדיים שמקורם נקרא ישירות מן הגיאוגרפיה של ספרד בימי הביניים. מדובר בשם אתני, כלומר שם הנגזר ממקום: העיר Carmona, באנדלוסיה התחתונה, לא הרחק מסביליה. כפי שמזכיר Joseph Toledano במילון האונומסטי שלו, שם זה ממוצא ספרדי הוא שם אתני של העיר Carmona באנדלוסיה, שנשאו אותו יהודים כנוצרים כאחד בחצי האי האיברי [Toledano, 1999]. השתייכות כפולה זו — יהודית ונוצרית — אופיינית לשמות מקום שהפכו לשמות משפחה: העיר סימנה את זהות תושביה, יהיה אמונם אשר יהיה, והשם ליווה אלו ואלו כאשר נפרדו דרכי הגלות וההתיישבות זו מזו.
תולדות משפחת Carmona נרשמות בתוך התנועה הגדולה של הדורות אשר, בעקבות הרדיפות, ההמרות הכפויות וגזירות הגירוש, פיזרה את יהדות ספרד על חופי הים התיכון. כפי שמוסיף Toledano, לאחר גירוש 1492, היה השם Carmona נפוץ יותר בבלקן ובאימפריה העות'מאנית מאשר במגרב, עם גרסת הכתיב Karmona [Toledano, 2003]. פיזור גיאוגרפי זה — מזרחי יותר מאשר מגרבי — מכוון מלכתחילה את סיפורנו לעבר קונסטנטינופול, סלוניקי ובעיקר איזמיר, Smyrne של הכרוניקות, שם מציבה הרשימה המשפחתית את מרכז התיישבותה של הלינאז'.
ספר זה מבקש לעקוב, בזהירות שמחייב מצבם החסר של הארכיונים הספרדיים, אחר חוט של לינאז' ששמו נושא בתוכו את הזיכרון של מקום אנדלוסי ואת גורלה של דיאספורה. נבחין בקפידה בין מה ששייך לביסוס תיעודי, בין מה השייך לניכוי סביר, ובין מה שנותר בתחום המסורת המועברת.
העיר Carmona, המוצבת על פסגת מצוק המשקיף על כפר Séville, הייתה אחד ממוקדי היהדות ההיספנית הקדומים. הנוכחות היהודית באנדלוסיה שורשיה בעת העתיקה המאוחרת, וידעה, תחת השלטון המוסלמי ואחר כך בעידן הרקונקיסטה הנוצרית, תקופות של שגשוג וקטסטרופה. Haïm Zafrani, במחקרו על יהודי אנדלוסיה והמגרב, הראה עד כמה הציביליזציה היהודית-אנדלוסית היוותה כור היתוך אינטלקטואלי ורוחני, שקרינתו חרגה הרחק מגבולות חצי האי [Zafrani, 1996].
המנגנון האונומסטי שממנו נולד שם המשפחה ידוע היטב למומחים. כאשר משפחה יהודית עזבה את מקום מוצאה — כדי להתיישב בעיר אחרת, או מאוחר יותר, כדי לצאת לדרך הגלות — היא כונתה לעתים קרובות בשם המקום שעזבה. כך נולדו עשרות שמות משפחה ספרדיים: Toledano (מ-Tolède), Cordovero (מ-Cordoue), Franco, Behar, וכמובן Carmona. Toledano מדגיש נקודה זו: הכינוי הגאוגרפי לא היה סימן דתי ייחודי, שכן נוצרים כמו יהודים מ-Carmona יכלו לשאת שם זה [Toledano, 1999].
ראוי להיות מדויקים כאן: קיומו של השם Carmona באנדלוסיה מבוסס, כמו גם הנוכחות היהודית בעיר זו לפני שנת 1492. לעומת זאת, יהיה זה פזיז לטעון שניתן לשחזר שושלת רציפה ומתועדת המקשרת משפחה יהודית מסוימת מ-Carmona של ימי הביניים אל ה-Carmona העות'מאניים של המאות שלאחר מכן. הארכיונים מן התקופה שקדמה לגירוש הם חלקיים, והשם התפשט בדרכים מרובות. מה שהאונומסטיקה קובעת בוודאות הוא המוצא הגאוגרפי של השם; את אשר היא אינה יכולה להבטיח הוא האחדות הביולוגית של כל נושאיו. זהירותו של Yerushalmi, שעמל רבות לפרום את סבך הזהויות המרניות והספרדיות, צריכה לשמש לנו כאן מורה דרך מתודולוגי [Yerushalmi, 1998].
גזירת הגירוש שהוציאו המלכים הקתולים במרץ 1492 מהווה את נקודת השבר המכוננת של ההיסטוריה הספרדית. עשרות אלפי יהודים עזבו את ספרד, בעוד שאחרים המירו את דתם והצטרפו לקהל המעורפל והכואב של הconversos. André Chouraqui תיאר את ההתמוטטות הגדולה הזו ואת גלגוליה ברחבי העולם הים-תיכוני [Chouraqui, 1985]. Yerushalmi, מצדו, הקדיש עמודים מכריעים לגורלם של המרנים ולנוצרים החדשים ממוצא ספרדי-פורטוגזי, שגורלם נמשך הרבה מעבר לשנת 1492 [Yerushalmi, 1998].
לגבי נושאי השם Carmona, הנתון הגאוגרפי שביסס Toledano הוא מאיר-עיניים: השם מצוי בעיקר בבלקן ובאימפריה העות'מאנית, ולעיתים נדירות בהרבה בצפון אפריקה [Toledano, 2003]. פיזור זה אינו מקרי. האימפריה העות'מאנית, תחת Bayezid II, קיבלה בברכה את גולי ספרד, וראתה בהם העשרה אנושית וכלכלית למחוזותיה. סלוניקי, קונסטנטינופול, אדריאנופול, ובהמשך גם איזמיר, הפכו לבירות הספרד המזרחית החדשה הזו.
העובדה שצפון אפריקה — הקרובה גאוגרפית לספרד — קלטה פחות משפחות Carmona מן המזרח העות'מאני ראויה לעיון. עבודותיו של Hirschberg על תולדות יהודי צפון אפריקה ואלה של Eisenbeth על אונומסטיקה שלהם מאשרות את נדירותו היחסית של שם המשפחה בפנקסים המגרביים [Hirschberg, 1981] ; [Eisenbeth, 1936]. היעדרות יחסית זו מהווה, בניגוד לכך, טיעון a contrario לטובת הכיוון המזרחי של הלינאז': אל עבר האגאי והבלקן יש לחפש את Carmona, לא לעבר פאס או תלמסן. רשימות הביבליוגרפיה של Attal מאפשרות למדוד את היקפה, אך גם את מגבלותיה, של התיעוד הצפון-אפריקאי הזמין בנושאים אלה [Attal, 1973].
הרשומה המשפחתית ממקמת את מרכז פעילותם של Carmona בIzmir, היא Smyrne של האירופאים, נמל מרכזי של האימפריה העות'מאנית על חוף הים האגאי. מיקום זה עולה בקנה אחד עם כל מה שההיסטוריה מלמדת אותנו על יהדות Smyrne.
Smyrne ידעה, החל מסוף המאה השש-עשרה ובעיקר במאה השבע-עשרה, פריחה מסחרית מרהיבה שהפכה אותה לאחד מהמרכזים הגדולים של הלבנט. הסוחרים הספרדים מילאו בה תפקיד מוביל, כשהם משמשים מתווכים בין הפנים האנטולי לבין הסוחרים האירופאים — ונציאנים, צרפתים, הולנדים ואנגלים — שהתבססו בתחנות הסחר של הלבנט. הרשומה המועברת אלינו מתארת בדייקנות משפחה "פעילה במסחר הלבנטיני ובחיי הקהילה". כפל ייעוד זה — מסחר ומחויבות קהילתית — תואם את פרופיל המשפחות היהודיות הגדולות של Smyrne, שהמשגשגות שבהן נטלו על עצמן תפקידי הנהגה בתוך הקהילה.
כאן מתרחשת הצטלבות בין הזיכרון המשפחתי לבין הידע ההיסטורי: המסורת המציגה את Carmona כסוחרים ופרנסי קהילה ב-Izmir מקבלת תמיכה מהתמונה הכוללת שמצייר ההיסטוריונים של יהדות האימפריה העות'מאנית. אולם, בהיעדר עיון ממוקד בארכיונים המוקדשים ספציפית לשושלת זו — פנקסים רבניים, פנקסים קהילתיים, שטרות נוטריוניים של הקונסוליות האירופאיות ב-Smyrne — עלינו לאפיין התאמה זו כסבירה ולא כמבוססת. הוודאות הנסיבתית גבוהה; ואולם הראיה המסמכית הנומינטיבית נותרת, במצב המידע הנוכחי, עדיין לפנינו. יהיה זה בלתי הוגן להציג כעובדה מוכחת את מה שנשאר שחזור סביר המושתת על עקביות ההקשר.
מעבר לSmyrne, שם המשפחה Carmona מופיע במספר מוקדים של היהדות העות'מאנית, דבר המעיד על התפשטותו הבלקנית והאנטולית כפי שתיעד Toledano [Toledano, 2003]. בקונסטנטינופול כמו בSalonique, נמצאים נושאי שם זה בין הנכבדים, הסוחרים ולעיתים גם האנשים הקרובים לשלטון.
Salonique, שאותה כינה Gilles Veinstein בצדק "עיר היהודים", העניקה לאוכלוסייה הספרדית צפיפות ואוטונומיה קהילתית ייחודיות בכל האימפריה: היהודים היוו בה במשך זמן רב רוב יחסי, מאורגן בקהילות שמקורן בערים שונות בחצי האי האיברי [Veinstein, 1992]. בסביבה שכזו, שם משפחה ממוצא אנדלוסי כדוגמת Carmona נשתלב באופן טבעי בפסיפס הקהילות המכונות "של המגורשים" (megorashim).
המסורת הבעל-פה וכמה כרוניקות מזכירות, בקונסטנטינופול, בני משפחת Carmona שכיהנו בתפקידים פיננסיים בחצר או אצל גדולי האצולה העות'מאנית — דמות הסראף (הבנקאי-השולחני) או מוכר הזכויות לגביית מסים, תפקידים שבהם רבו האליטות היהודיות והארמניות. אנו מביאים עובדה זו בזהירות רבה ביותר: במצבה הנוכחי, היא נוגעת יותר לזיכרון המועבר בעל-פה מאשר לארכיון שנבדק במסגרת החיבור הנוכחי. אי-אפשר, ללא עיון ישיר במקורות העות'מאניים, לייחס בוודאות פרק מסוים ומוגדר ללִינאָה שאנו עוקבים אחריה. הקורא יישמור בזיכרונו את הסבירות של הפרופיל החברתי-מקצועי — סוחרים, אנשי כספים, נכבדי קהילה — מבלי לקבוע מוקדם מדי את פרטיו הביוגרפיים.
זהירות זו מתחייבת ביתר שאת משום ששם המשפחה, הנשוא על-ידי מספר משפחות נפרדות, אינו מבטיח אחדות של שושלת. כפי שמזכיר שיטת האונומסטיקה של Toledano, אותו שם משפחה יכול לכסות לִינאָות ללא קרבת דם, המאוחדות רק על-ידי מוצא גאוגרפי משותף [Toledano, 1999].
כל משפחה ספרדית גדולה מספרת לעצמה את סיפורה דרך נרטיב — לעתים צבוע באגדה — המקשר את ההווה אל תפארתה האבודה של ספרד הימי-ביניימית. Carmona אינה יוצאת דופן מכלכלת הזיכרון הזו. המודעות למוצא אנדלוסי, הגאווה על השתרשות בשמירנה, זכר בתי הכנסת והתפקידים הקהילתיים — כל אלה הם מרכיבים שהועברו מדור לדור ומהווים את המורשת הבלתי-מוחשית של הלינאז'.
רישום הזיכרון המועבר הזה יש לקבל ביראת-כבוד, אך גם בשיקול-דעת. סיפורי המשפחה נוטים באופן טבעי להאציל על המוצאות, למלא את הפערים התיעודיים בדמויות מפוארות, ולאחד את מה שההיסטוריה אולי השאירה מפוזר. ההיסטוריון אינו דוחה אותם: הוא ממקם אותם. הם מבטאים אמת — אמת הזהות הנחווית והנתבעת — שאינה בהכרח אמת השטרות הנוטריוניים.
השפה עצמה הייתה נושא של מסירה זו. היהודית-ספרדית, או לאדינו, שדיברו יהודי איזמיר, סלוניקי וקונסטנטינופול, שמרה במשך יותר מארבעה מאות שנה על הזיכרון הלשוני של ספרד האבודה. לשאת שם של עיר אנדלוסית תוך כדי דיבור בשפה שנורשה מקסטיל של המאה ה-15 — בכך טמון כל מצבם הספרדי, עשוי מנאמנות עקשנית למדינה שבכל זאת גירשה אותם. הסאגה של יהודי צפון-אפריקה והמזרח, כפי שמתחקים אחריה חיבורי סינתזה עכשוויים, ממחישה דיאלקטיקה זו של האובדן והנאמנות [Goldenberg, 2014].
אנו שמים פרק זה אפוא תחת סימן הזיכרון והמועבר, לא תחת סימן הארכיון: הוא מוסר את מה שהמשפחה אומרת על עצמה ואת מה שהמסורת הוריש לה, מבלי לטעון לוודאות תיעודית.
המאה העשרים זעזעה את קהילות הספרדים במזרח ובמגרב. באיזמיר, השריפה הגדולה של 1922, שפרצה בעקבות המלחמה היוונית-טורקית וקריסת האימפריה העות'מאנית, החריבה את העיר וגרמה לעקירתן או לחורבנן של משפחות רבות. הקהילה היהודית האיזמירית, שידעה ימי שגשוג ממושכים, נכנסה מאז לשלב של דעיכה דמוגרפית, שהחמירה עוד יותר עם גלי ההגירה הרצופים לצרפת, ליבשת אמריקה, ובמשך הזמן גם לישראל.
עבור Carmona מן המזרח, כמו עבור כה רבות ממשפחות הספרדים, היתה זו מאה של פיזור: מאיזמיר לאירופה המערבית, מסלוניקי — שקהילתה הושמדה בגירוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה — אל מקלטים בודדים שהיו אפשריים. ההיסטוריה הטראגית של היהודים תחת משטרי הרדיפה תועדה לצפון אפריקה על ידי Michel Abitbol במחקרו על תקופת וישי [Abitbol, 1983], ולאזורים אחרים בספרות ענפה. לגבי הענפים שהתבססו אולי במרוקו או בעולם הערבי, עבודותיו של Robert Assaraf על ההיסטוריה העכשווית של יהודי מרוקו מאירות את הרקע של העשורים האחרונים [Assaraf, 2005].
אנו מגדירים פרק זה כסביר במובן זה שהוא מיישם על שושלת Carmona את תנועות הגדולות המוכחות של ההיסטוריה הספרדית במאה העשרים, מבלי שניתן לשחזר, בהיעדר ארכיונים משפחתיים הנדונים כאן, את מסלולו הפרטני של כל ענף וענף. מסלול הכולל — דעיכת מוקדי הקהילה ההיסטוריים, פיזור אל ארצות חדשות, עיצוב מחדש של הזהויות — מבוסס היטב; יישומו לפרטי המשפחה נותר היסק מנומק.
בסיכומו של מסע זה, מצטיירת לינאת Carmona כמראה נאמנה לגורלו של העם הספרדי בכללותו. שמה, שמקורו אתני אנדלוסי ונגזר מהעיר Carmona הסמוכה לSéville, נושא חרות בתוכו את זכר מקום המוצא; גיאוגרפיית התפשטותה, מזרחית יותר מאשר מגרבית, קושרת אותה למרכזי היהדות העות'מאנית הגדולים — Smyrne בראש ובראשונה, אך גם Salonique וConstantinople [Toledano, 1999] ; [Toledano, 2003].
מה שניתן לקבוע בביטחון שייך לתחום האונומסטיקה וההקשר ההיסטורי: מוצאו של השם, פיזורו הגאוגרפי, השתלבותה הסבירה של הלינאה במסחר הלבנטיני ובחיי הקהילה בSmyrne. מה שנותר בגדר זיכרון מסורת — הדמויות המפוארות, התפקידים המדויקים בצד השלטון העות'מאני, הרציפות הביולוגית מאנדלוסיה של ימי הביניים — ראוי להישמר כמורשת זהותית, אך אין לבלבל בינו לבין עובדה מבוססת. יושרו של ההיסטוריון מתבטא בדיוק בשמירה על הבחנה זו.
הספר הגדול של Carmona נשאר אפוא חיבור פתוח: הוא קורא לעיון מעמיק בפינקסים של Smyrne, בארכיוני הקונסוליות של הלבנט, במרשמי הרבנות של Salonique ושל Constantinople. במחיר זה תהפוך הזיכרון להיסטוריה, והסברה תפנה מקומה לוודאות.
