השם המשפחתי Bedjai שייך למאגר הרחב של שמות הנושאים על ידי קהילות יהודיות בצפון אפריקה, ובמיוחד אלה שבאלג'יריה המערבית — האוראניה — שם הוא מתועד במהלך המאות התשע-עשרה והעשרים. כמו רוב השמות הספרדים והיהודים-מגרבים, הוא מופיע במספר צורות כתיב, כתוצאה ישירה מהעברה שהייתה בעל-פה זמן רב ואשר קובעה באיחור בידי המינהלות הקולוניאליות. הסמכות המרכזית בנושא זה, הרב וההיסטוריון Maurice Eisenbeth, מציין שם משפחה זה במילונו האונומסטי משנת 1936 ומתעד ארבע גרסאות כתיב שלו [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord — Démographie & Onomastique, 1936].
שאיפתו של כרך זה אינה ליצור עץ יוחסין רציף במקום שבו הארכיון חסר, אלא לעגן את שושלת Bedjai במסגרות ההיסטוריות, הגיאוגרפיות והאונומסטיות שהמחקר המלומד ביסס בצורה מוצקה. יש להבחין בהקשר זה בין מה שמתחום הארכיון — העדות המתועדת של שם בקהילה נתונה — לבין מה שמתחום ההשערה האטימולוגית, שטבעה אי-ודאי יותר. הספר הנוכחי מסמן גבול זה בקפדנות, מדור לדור.
תולדות יהודי אלג'יריה, ובמיוחד תולדות המשפחות האוראניות, מתפרשות על רקע של תמורות מרחיקות לכת: השרשוּת הימי-ביניימית והעות'מאנית, הכיבוש הצרפתי משנת 1830, צו Crémieux משנת 1870, המשבר האנטי-יהודי האוראני בסוף המאה התשע-עשרה, ולאחר מכן ייסורי המאה העשרים עד לגלות 1962. בתוך מארג קולקטיבי זה, המתועד בהרחבה בידי היסטוריונים כגון Benjamin Stora, Geneviève Dermenjian ו-Joseph Toledano, נרקמת בהכרח גם גורלה של משפחה כמו Bedjai.
הוודאות התיעודית הראשונה הנוגעת ללינאז' Bedjai היא ממין אונומסטי. Maurice Eisenbeth, במילונו המונומנטלי משנת 1936, פרי עיון שיטתי בפנקסי הקהילות ובמרשם האזרחי הילידי-ישראלי של צפון אפריקה, מרשם את שם המשפחה ורושם ארבע גרסאות כתיב שלו [Eisenbeth, 1936]. ריבוי גרסאות זה אינו אנקדוטי כלל: הוא מהווה את חותמם של שמות יהודי המגרב, שכתיבם הלועזי התקבע באיחור, לפי שיקול דעתם של פקידי מרשם האזרחי שתמללו פונטית שמות שעד אז נכתבו באותיות עבריות או הועברו בעל פה בלבד.
יעודו של חיבורו של Eisenbeth הוא בדיוק לרשום, עבור כל שם משפחה, את מקומות ההתיישבות, צורות הכתיב, ואת הדמויות הרבניות או הקהילתיות הקשורות ללינאז' — ככל שהן ידועות [Eisenbeth, 1936]. שיטה זו, שהפכה לבסיס כלל האונומסטיקה היהודית הצפון-אפריקאית, הורחבה ושוכללה על ידי Joseph Toledano, שעבודותיו מהוות כיום את עמודה השני של הדיסציפלינה [Toledano, Une histoire de familles, 1999] [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord, 2003].
השינוי האורתוגרפי בשם כגון Bedjai — לפי שמסמנים את הניקוד אם לאו, מכפילים עיצורים מסוימים אם לאו, מכתיבים את הסיומת -i, -aï או -ay — ממחיש תופעה כללית: שם משפחה אחד עשוי להתרבות בפנקסים לצורות שנראות נפרדות, בעוד שהן מציינות גזע משפחתי אחד ויחיד. משום כך דאג Eisenbeth לאסוף גרסאות אלו תחת ערך משותף, ובכך שיחזר את אחדות הלינאז' שריבוי הכתיב נטה להסתיר [Eisenbeth, 1936]. עבור המרחב המרוקאי הסמוך, מחיבורו של Abraham Laredo כלי דומה, ועיון בו מאשר כי סוג זה של אי-יציבות כתיב הוא הכלל, לא היוצא מן הכלל, בכל המרחב הספרדי המערבי [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, 1978].
המקור הסמנטי של שם Bedjai נשען יותר על השערה מנומקת מאשר על הוכחה ממשית. מספר כיוונים ראויים להצגה, ובלבד שנתייחס אליהם כמה שהם: השערות בלבד.
הכיוון המיידי ביותר מבחינה אסוציאטיבית הוא הטופונימי. השם מזכיר בחוזקה את Bgayet / Béjaïa (ה-Bougie של האירופאים), עיר נמל גדולה על חוף הקאביל שהייתה בימי הביניים מוקד אינטלקטואלי ומסחרי מן המעלה הראשונה, ובה שכנה קהילה יהודית עתיקה. באונומסטיקה היהודית-מגרבית, שמות משפחה הנגזרים משם מקום מוצא הם תופעה נפוצה ביותר: הם מעידים על נדידת משפחה מעירה הקשורה בה, כאשר השם הופך לזיכרון מאובן של תנועה. Toledano הראה בהרחבה כמה שמות ספרדיים ומגרביים הם למעשה "שמות-מקומות" המשרטטים את מסלולי המשפחות לאורך הים התיכון [Toledano, Une histoire de familles, 1999]. לפי השערה זו, ה-Bedjai יהיו צאצאי משפחה שמוצאה מ-Béjaïa, שהתפשטה מערבה לעבר אלג'יריה, דבר שיתיישב עם העדות האורנית לשם. יש להדגיש עם זאת כי יחוס טופונימי זה, אף שהוא מפתה, נותר השערה מערכתית ואינו מבוסס באופן פורמלי על המקורות.
כיוון שני הוא לשוני-ערבי-ברברי. שמות משפחה רבים בצפון אפריקה נגזרים משורשים ערביים או אמזיגיים המציינים מקצוע, תכונה גופנית, איכות או כינוי. בלא ודאות לגבי השורש המדויק, השם Bedjai משתלב במטריצה המגרבית שבה הערבית-יהודית סיפקה חלק ניכר ממלאי שמות המשפחה של הקהילות [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord, 2003].
במצב המקורות המאומתים, אין להצהיר על אף אחת מאטימולוגיות אלו בוודאות. הקורא ייטיב לשמור על ההשערה הטופונימית כסבירה ביותר, מבלי לראותה כמובנת מאליה — נאמן בכך לזהירות שהנחתה תמיד את גדולי האונומסטיקאים, מ-Eisenbeth עד Laredo [Eisenbeth, 1936] [Laredo, 1978].
ההוכחה האיתנה ביותר לגזע Bedjai נוגעת להשתרשותו באוראניה, אזור בצפון-מערב אלג'יריה שבו חיי היהודים פרחו באופן יוצא דופן במאה התשע-עשרה. Oran, Tlemcen, Mostaganem, Mascara ובעיקר Sidi Bel Abbès היו מוקדיה של קהילה דינמית, שהתעשרה עם הזמן בזרמים שהגיעו מפנים אלג'יריה ומן המרוקו הסמוכה.
נוכחות השם בקהילות אלו עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על הדמוגרפיה היהודית של האוראניה, שתועדה זמן רב בידי הארכיונים הרבניים המקומיים [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. Sidi Bel Abbès, עיר שנוסדה בידי הממשל הצבאי הצרפתי, ראתה את הקמתה של קהילה יהודית מאורגנת, בעלת מוסדות דת ופנקסאות משלה, המהווים כיום מקור יקר ערך לשחזור הגזעות של האזור [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].
לאוראניה מאפיין היסטורי ייחודי: אוכלוסייתה היהודית ניזונה ממורשת כפולה — זו של יהודי אלג'יריה הילידים וזו של משפחות ממוצא מרוקאי — הטטואנים ומהגרים אחרים שבאו מ-Tétouan, Oujda, Debdou או Fès — שנמשכו לפתיחות הכלכלית של האזור לאחר 1830. צירוף זה מסביר את העושר האונומסטי של האוראניה ואת מחזור השמות בין שתי גדות הגבול האלג'ירי-מרוקאי [Toledano, Une histoire de familles, 1999] [Goldenberg, La Saga des Juifs d'Afrique du Nord, 2014]. שם המשפחה Bedjai, המתועד במרחב זה, שותף במלואו לתערובת האופיינית למערב אלג'יריה הקיצוני.
גורלן של המשפחות היהודיות האוראניות, ובהן משפחת Bedjai, עוצב עמוקות על ידי שני אירועים מרכזיים מן התקופה הקולוניאלית. הראשון הוא צו Crémieux מיום 24 באוקטובר 1870, אשר העניק באופן קולקטיבי את האזרחות הצרפתית ליהודים הילידים של שלושת המחוזות האלג'יראים. צעד זה, שנחקר בין היתר על ידי Benjamin Stora, הפך את המעמד המשפטי, החברתי והזהותי של קהילות אלה, והעביר אותן תוך דור אחד ממעמד של ילידים למעמד של אזרחים [Stora, Décret Crémieux et identité juive en Algérie, 1997]. הצרפות מרשם האזרחות שבאה בעקבותיו היא בדיוק אחד מן הרגעים שבהם איות שמות המשפחה — ומכאן הגרסאות שמונה Eisenbeth לשם Bedjai — נקבע על ידי הממשל [Eisenbeth, 1936] [Stora, 1997].
האירוע השני, האפל יותר, הוא המשבר האנטי-יהודי האוראני בסוף המאה התשע-עשרה. Geneviève Dermenjian שחזרה באופן מופתי את להבת האנטישמיות שטלטלה את אלג'יריה הקולוניאלית בין השנים 1895 ו-1905, ואשר Oran הייתה אחד ממוקדיה [Dermenjian, La Crise anti-juive oranaise (1895-1905), 1986]. הקהילות היהודיות האוראניות — אותן קהילות שבהן מתועד השם Bedjai — סבלו אז מאלימות, חרמות ומסעות עיתונות, באקלים שהוחרף בידי תשוקות פרשת Dreyfus ועל ידי היריבויות הפוליטיות המקומיות [Dermenjian, 1986].
שני ציוני דרך אלה מסגרים את החוויה ההיסטורית של משפחת Bedjai בתקופה הקולוניאלית: שילוב משפטי אלים מן השורה הראשונה, ואחריו דחייה אלימה מצד חלק מן החברה האירופית של אלג'יריה. בתוך מתח זה שבין שחרור ועוינות התגבשה זהותן של המשפחות היהודיות האוראניות של אותו דור [Stora, 1997] [Dermenjian, 1986].
הערך המוקדש לשם משפחה כמו Bedjai נועד לציין, כאשר הדבר ידוע, דמויות רבניות או קהילתיות הקשורות ללינאה [Eisenbeth, 1936]. בהיעדר מקור מאומת המייחס במפורש אישיות בכירה למשפחה זו, הזהירות מחייבת שלא להמציא דבר שאינו קיים. שתיקתו היחסית של הארכיון היא עצמה מלמדת: היא מאפיינת את רוב המשפחות היהודיות בצפון אפריקה, שהעברתן נעשתה בשקט של בתי הכנסת השכונתיים, חברות הלימוד והמלאכות, הרחק מן הכרוניקות הרשמיות.
החיים הקהילתיים בעיר Oran נשענו על רשת צפופה של מוסדות — בתי כנסת, ישיבות, אגודות צדקה — שבתוכן מצאו משפחות כמו Bedjai את מקומן. העברת הידע הדתי, עיסוק במלאכות המסחר והאומנות המסורתיות, הדבקות בחגים ובטקסי מחזור החיים: אלה היו המנופים הרגילים של זיכרון משפחתי שנרשם בכתב לעיתים נדירות, אך הועבר בעל פה בקפידה [Toledano, Une histoire de familles, 1999] [Goldenberg, La Saga des Juifs d'Afrique du Nord, 2014].
ממד ההעברה הזה נחקק במסורת האינטלקטואלית היהודית הרחבה יותר, שבה הנאמנות לטקסט ולתלמוד מהווה את לב הזהות. עבודותיו של Maurice-Ruben Hayoun מזכירות עד כמה הפכה המחשבה היהודית — מן Maïmonide ועד Mendelssohn — את ההעברה לציר של המשכיותה [Hayoun, La philosophie juive, 2023] [Hayoun, Maïmonide ou l'autre Moïse, 1994]. על רקע זה יש להבין את התמדתה של לינאה כמו Bedjai: פחות דרך מעשיהם הגדולים של יחידים, ואילו יותר דרך ההמשכיות השקטה של נאמנות קולקטיבית.
הפרק האחרון של ההיסטוריה האלג'ירית של Bedjai הוא זה המשותף לכמעט כלל יהודי אלג'יריה — גלות 1962. עם העצמאות, הקהילה היהודית — אזרחית צרפתית מאז צו Crémieux — עזבה את המדינה בהמוניה, בעיקר לצרפת המטרופולינית, ובמידה פחותה לישראל [Stora, 1997]. ניתוק זה שם קץ לנוכחות של מאות שנים ופיזר את משפחות Oran בערי המטרופולין, ובמיוחד בערי דרום הים התיכון.
מאז ועד היום השתדלה הדיאספורה של צאצאי משפחות Oran לשמר את הזיכרון של עולם שחלף: באמצעות אגודות ידידות של קהילות מוצא, במחקרים גנאולוגיים, ובעבודות סינתזה אשר, כדוגמת זו של André Goldenberg, מתחקות אחר ה"סאגה" הקולקטיבית של יהודי צפון אפריקה [Goldenberg, La Saga des Juifs d'Afrique du Nord, 2014]. המפעל האונומסטי עצמו שייסד Eisenbeth ואחריו המשיך Toledano נובע מאותו רצון שימור: להשיב למשפחות את ההיסטוריה של שמן פירושו להשיב להן את חוט הרציפות שהגלות איימה לנתק [Eisenbeth, 1936] [Toledano, 2003].
עבור שושלת Bedjai כמו עבור כה רבות אחרות, עתיד הזיכרון תלוי מעתה בהעברה פעילה זו: איסוף העדויות, העיון בארכיוני הרבנות השרדים [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès] והעבודה הסבלנית של הצלבת מקורות שביבליוגרפיות הייחוס מאפשרות [Attal, Les Juifs d'Afrique du Nord : bibliographie, 1993].
בסיום מסע זה, מתגלה שושלת Bedjai כמשפחה יהודית צפון-אפריקאית השרשה עמוק באזור Oranie, שאת שמה — המתועד בארבע גרסאות על-ידי Maurice Eisenbeth — חתומה עליו התנודוּת הגרפית האופיינית לכלל האונומסטיקה היהודית-מגרבית [Eisenbeth, 1936]. המבוסס כולל את עצם האישור של שם המשפחה ואת שיוכו למסגרת הגדולה של ההיסטוריה היהודית באוראן: האמנציפציה מכוח צו Crémieux, מבחן המשבר האנטי-יהודי, והגלות של שנת 1962 [Stora, 1997] [Dermenjian, 1986]. המשוער עדיין נוגע לאטימולוגיה של השם, שבה הנתיב הטופוגרפי המפנה אל Béjaïa נראה הסביר ביותר — אך עדיין לא הוכח [Toledano, 1999].
הספר הגדול של Bedjai אינו, אפוא, רומן של גנאלוגיה רצופה, אלא דיוקן כנה של שושלת הנתפסת בצומת שבין הארכיון לבין הזיכרון. הוא מזמין את צאצאיה להמשיך בחקירה, תוך שמירה מתמדת על ההבחנה בין מה שיודעים, מה שמסיקים ומה שמוסרים.
