יחיאל מיכל הלוי אפשטיין

רבי יחיאל מיכל בן אהרון יצחק הלוי אפשטיין (בעברית יחיאל מיכל הלוי אפשטיין), שנולד בשנת 1829 ונפטר בשנת 1908, נמנה עם הפוסקים המשפיעים ביותר של היהדות הרבנית בליטא ובבלארוס במאה התשע-עשרה. הוא נודע בכל תפוצות ישראל, הן בזיכרון היהודי הן במחקר האקדמי, על שם חיבורו המופתי, הערוך השולחן (רמז לשולחן ערוך של Joseph Caro). קובץ הלכה מונומנטלי זה, שנכתב על פני עשרות שנים, נותר עד היום אחד מספרי הייסוד המצוטטים ביותר בישיבות ועל שולחנם של רבנים ברחבי העולם [Encyclopaedia Judaica, ערך « Epstein, Jehiel Michel »].

דמותו ניצבת בצומת היסטורית: זו של עולם יהודי במזרח אירופה, שעדיין היה מובנה ביסודו על-ידי ההלכה (הדין הדתי), אך כבר נסתער בסערות המודרניות — ההשכלה (נאורות יהודית), האמנציפציה האזרחית החלקית תחת האימפריה הרוסית, ראשיתו של הציונות ועלייתם של הזרמים הגדולים במחשבה היהודית. כרב העיר Novardok (Novogroudok) במשך כארבעים שנה, וחותנו של ההוגה הגדול Naftali Tzvi Yehuda Berlin (ה"נצי"ב"), היה Epstein כאחד איש מסורת ורוח פרגמטית, שחתר להנגיש את הדין ולהחילו בחיי הקהילות בפועל.

החיבור שלפנינו מבקש לשרטט, ביושר ככל שהמקורות מאפשרים, את מסלולו הביוגרפי של אדם זה, את הלידה וטיבו של יצירתו, ואת המורשת הרחבה שהותיר אחריו. יוקפד להבחין בין המבוסס על עדות מסמכים, בין הסביר הנגזר מן ההיקש, ובין מה שהזיכרון הקולקטיבי העביר מדור לדור.

יחיאל מכל הלוי אפשטיין נולד ב-24 בינואר 1829 בבובּרוּיסק, עיר במחוז מינסק, ששכנה אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית ונמצאת היום בבלארוס [Encyclopaedia Judaica, ערך « Epstein, Jehiel Michel »]. הכינוי « הלוי » הנלווה לשמו מעיד על שייכותו לשבט לוי — ייחוס גנאלוגי המועבר מאב לבן במסורת היהודית ונושא עמו זכויות טקסיות ייחודיות (ובפרט בעת קריאת התורה בציבור).

אביו, אהרן יצחק אפשטיין, היה סוחר אמיד ומשכיל, ודבר זה אפשר ליחיאל מכל הצעיר לקבל השכלה תלמודית מעמיקה בלא המגבלות החומריות שהכבידו על כה רבים מלומדי דורו. הסביבה שבה גדל הייתה עולם המתנגדות הליטאית — הזרם הרציונליסטי שהתמקד בלימוד התורה לשמה, שהתגבש בהשפעת הגאון מווילנה (אליהו בן שלמה זלמן, 1720–1797) כתגובה לתנועה החסידית [Encyclopaedia Judaica, ערך « Mitnaggedim »].

השכלתו של אפשטיין השתרשה בעולם הישיבות הליטאיות, שבהן ניתוח קפדני של הטקסטים ושליטה בפסיקה ההלכתית היו פסגות ההישג האינטלקטואלי. בגיל צעיר כבר נודע כעילוי, שכלל זיכרון יוצא דופן עם בהירות מחשבה משפטית מופלאה. תכונות אלו, המתועדות בביוגרפיות הרבניות המסורתיות, הן שיסבירו את מינויו בהמשך לתפקידים מן השורה הראשונה [Encyclopaedia Judaica].

לאחר שקיבל סמיכה לרבנות, מילא Yechiel Mechel Epstein את תפקידו הראשון המשמעותי כרבה של העיר Novozybkov, במחוז Tchernigov. המייחד פרק זה בנתיב חייו הוא ההרכב המיוחד של הקהילה שעמד בראשה: ב-Novozybkov הייתה נוכחות משמעותית של חסידים ממחנה חב"ד-ליובאוויטש [Encyclopaedia Judaica, ערך « Epstein, Jehiel Michel »].

נסיבה זו ראויה לציון, שכן Epstein, שחונך במסגרת המתנגדית המתנגדת לחסידות, נדרש לממש את סמכותו בפני מתפללים בעלי רגישות דתית שונה משלו. המסורת מספרת כי בתקופה זו טיפח גישה של פתיחות וכבוד כלפי עולם החסידות, עד שהגיע ללמוד את ספרותה — גישה נדירה יחסית בהינתן המתחים שהאיבה בין שני הזרמות לאורך זמן. מסופר שרכש אף היכרות מסוימת עם הגות תנועת חב"ד, עדות למזגו המפשר ולדאגתו לאחדות הכלל היהודי מעבר למחלוקות הסיעתיות [ביוגרפיות רבניות מסורתיות; Encyclopaedia Judaica].

בתקופת הבשלה זו התעצבה אישיותו ההלכתית של Epstein: פוסק הנאמן לאות הדין אך ערני לישימותו המעשית, מקשיב למנהג החי של הקהילות (מנהג) ולנחיצות להפוך את ההלכה לפעילה בתנאים הממשיים של החיים היהודיים. דאגה פסטורלית ומעשית זו תהפוך לחותמה של יצירתו הכתובה.

בשנת 1874 נתמנה יחיאל מיכל אפשטיין לרבה של נובארדוק (נובוגרודוק, היום Navahroudak בבלארוס), תפקיד שמילא עד פטירתו בשנת 1908, כלומר קרוב לשלושים וארבע שנים [Encyclopaedia Judaica, ערך « Epstein, Jehiel Michel »]. בכינוי זה הוא מוזכר לרוב בספרות הרבנית: « רבה של נובארדוק ».

נובארדוק הייתה עיר בעלת משקל בכרטוגרפיה הרוחנית של ליטא ההיסטורית. כמה שנים לאחר פטירתו של אפשטיין עתידה הייתה העיר להפוך למרכזה של אחת מישיבות התנועה הגדולות של תנועת המוסר (האתיקה ההתבוננות שיסד ישראל סלנטר), עם ישיבת נובארדוק המפורסמת שייסד יוסף יוזל הורוויץ [Encyclopaedia Judaica, ערכים « Novogrudok » ו-« Musar Movement »]. בימיו של אפשטיין הייתה העיר מרכז של חיים יהודיים מסורתיים, שבו נהנה רב הקהילה מסמכות מרובה — משפטית, רוחנית וחברתית כאחד.

במסגרת תפקידו זה הכריע אפשטיין בשאלות הלכה (שאלות) שהובאו לפניו, עמד בראש בית הדין הרבני, פיקח על מוסדות הקהילה וניהל התכתבות הלכתית עם גדולי דורו. במסגרת משרה זו חיבר, שנה אחר שנה, את היצירה המונומנטלית שעתידה הייתה להנציח את שמו. הרציפות היוצאת דופן של כהונתו הרבנית — יותר משלושה עשורים באותה עיר — היא שמסבירה את היקפו ואחדותו של הפרויקט הספרותי שהצליח להגשים שם.

יצירת המופת של Yechiel Mechel Epstein, הAroukh HaShoulhan, היא פירוש ועיבוד מחדש של הShoulhan Aroukh, קובץ ההלכה הגדול שחובר במאה השש-עשרה בידי Joseph Caro והושלם בהגהות Moïse Isserles (ה"Rema") [Encyclopaedia Judaica, ערך "Caro, Joseph" ו"Shulḥan Arukh"]. הAroukh HaShoulhan נע על פי סדר ארבעת החלקים הקלאסיים של הShoulhan Aroukh: Orah Hayim (חיי היומיום והליטורגיה), Yoreh Deah (דיני איסור והיתר, מזון וטהרה), Even HaEzer (דיני אישות) וHoshen Mishpat (דין אזרחי ופלילי).

ייחודה של שיטת Epstein נעוץ בדרך הילוכה. במקום להסתפק בפסיקה הסופית בלבד, הוא משחזר את מסלולה של ההלכה: הוא שב אל שורשיה בתלמוד, בוחן את עמדות גדולי הפוסקים בימי הביניים — ובראשם הרמב"ם (Mishneh Torah) והTour של Jacob ben Asher —, עוקב אחר התפתחות הדעות דרך שו"ת, ומגיע לבסוף להכרעה מעשית. מבנה פדגוגי זה הופך את הAroukh HaShoulhan לא רק לקובץ הלכות, אלא גם למדריך לימודי אמיתי לחשיבה הלכתית [Encyclopaedia Judaica, ערך "Epstein, Jehiel Michel"].

החיבור מצטיין גם בתשומת לבו למנהגים הנהוגים בפועל ובמאמץ מתמיד ליישב בין הטקסטים הקדומים לבין הנוהג בזמן הזה. Epstein הקדיש בנוסף חלק נפרד, הAroukh HaShoulhan HeAtid ("הAroukh HaShoulhan לעתיד לבוא"), לדינים שאינם נוהגים עוד בהעדר בית המקדש בירושלים — דיני ארץ, דיני כהונה וטהרה — שעתידים, על פי המסורת, לשוב ולחיות בעידן המשיחי. חלק זה, שראה אור ברובו לאחר מות המחבר, מעיד על שאיפתו האנציקלופדית של המחבר, שביקש להקיף את כלל המערכת החקיקתית היהודית [Encyclopaedia Judaica; מסורת ההוצאה לאור הרבנית].

כתיבת החיבור נמשכה לאורך שלהי המאה התשע-עשרה, ופרסומו השתרע על פני שנים רבות, כאשר חלקים ממנו ראו אור לאחר פטירת מחברו בשנת 1908. הAroukh HaShoulhan מושווה תכופות ומוצב זה מול זה עם יצירה גדולה אחרת מאותה תקופה, הMishnah Beroura של Rabbi Israël Meïr Kagan (ה"Hafetz Hayim"): בעוד שהאחרון מעדיף סינתזה מחמירה של האחרונים וזהירות רבה, Epstein נוקט גישה עצמאית יותר, אינו נרתע מלהכריע על פי קריאתו הוא במקורות ומייחס ערך מרכזי למנהג המקובל [מסורת לימוד הישיבות; ספרות הלכתית עיונית].

מעמדו של Yechiel Mechel Epstein בעולם הרבני של דורו התחזק הודות לרשת קשרים משפחתיים ואינטלקטואליים יוצאת דופן. בתו נישאה לרבי Naftali Tzvi Yehuda Berlin, ה"נצי"ב", שעמד בראש ישיבת Volozhin היוקרתית, המכונה לעתים קרובות "אם הישיבות" הליטאיות [Encyclopaedia Judaica, art. « Berlin, Naphtali Ẓevi Judah »]. ברית זו הציבה את Epstein במרכז האליטה הרבנית של תקופתו.

מאיחוד זה נולד רבי Barukh HaLevi Epstein (1860–1941), אחיינו ובן שושלתו, אשר חיבר בעצמו יצירות מוערכות, ובהן הפירוש המקראי Torah Temimah והזיכרונות Mekor Barukh — מקור עשיר של ידיעות וסיפורים על עולמה היהודי-ליטאי ועל משפחתו שלו [Encyclopaedia Judaica, art. « Epstein, Baruch ha-Levi »]. כאן בדיוק נפגשים הזיכרון המשפחתי והארכיון ההיסטורי, ולעתים הם מסייגים זה את זה: חלק ניכר ממה שידוע על חיי היומיום ועל אישיותו של Yechiel Mechel Epstein מקורו בעדויות שהועברו בתוך משפחת לומדים זו, ובמיוחד דרך כתביו של Barukh Epstein.

ואולם ההיסטוריונים קוראים לזהירות: זיכרונות רבניים מסוג זה, יקרי ערך בחיוּתם, שוזרים לעתים קרובות תצפית ישירה יחד עם עידוד מוסרי ועיטורים מסורתיים. לפיכך סביר — יותר משהוא מבוסס בוודאות — שחלק מתכונות דמותו של Epstein כפי שהיא מצטיירת — עדינותו, ענוותנותו, פתיחותו כלפי החסידים — נובעות לא פחות מן הדימוי שעיצבה הצאצאות המשפחתית מאשר מעדות מסמכית נייטרלית. הדמות ההיסטורית והדמות הזיכרונית מתקיימות כאן זו לצד זו, מבלי שניתן תמיד להפריד ביניהן בוודאות.

Yechiel Mechel Halevi Epstein נפטר בשנת 1908 בNovardok, שם כיהן כרב במשך יותר משלושה עשורים [Encyclopaedia Judaica, ערך « Epstein, Jehiel Michel »]. פטירתו חלה ערב התמורות הגדולות שעתידות היו לזעזע את העולם היהודי במזרח אירופה: מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית, ולאחר מכן, דור אחר כך, השמדת אותן קהילות בשואה. Novardok עצמה תראה את אוכלוסייתה היהודית נכחדת בתקופת הכיבוש הנאצי [Encyclopaedia Judaica, ערך « Novogrudok »].

אך יצירתו של Epstein שרדה את החורבן וזכתה להפצה הולכת וגדלה. הערוך השולחן מודפס מחדש ברציפות בימינו, נלמד בישיבות ומוזכר כסמכות בוויכוחים הלכתיים עכשוויים. מוניטינו אף גברו עם הזמן: פוסקים רבים בני דורנו עיונים בו באופן שיטתי, ויש המייחסים לו משקל מיוחד בתחום הדין האזרחי (חושן משפט), שבו הבקיאות ועצמאות השיקול הדעת שלו מוכרות במיוחד [ספרות הלכתית עיונית; מסורת לימוד הישיבות].

מורשתו של Epstein נמדדת גם בצאצאיו הרוחניים והמשפחתיים, שהמשיכו להאיר בעולם במאה העשרים. מקומו בתולדות ההלכה מבוסס כיום איתן: הוא מייצג, יחד עם החפץ חיים, את שיאה של המסורת הגדולה של פסיקת ההלכה ביהדות הליטאית, ערב תלישתה מאדמת מולדתה. שמו, הקשור בל-יינתק לספרו, נותר אסמכתא חיה בכל מקום שבו לימוד דיני התורה נמשך [Encyclopaedia Judaica].

המסלול של Yechiel Mechel Halevi Epstein מסכם תקופה ועולם שלם. נולד ב־Bobruisk בשנת 1829, עוצב בכור הרציונליסטי של המתנגדות הליטאית, שימש כרב במשך כמעט ארבעה עשורים ב־Novardok, היה חותנו של ה־Netziv ודמות חסות של שושלת מלומדים — הוא מגלם את טיפוסו של הפוסק הגדול של מזרח אירופה בשקיעת עידנה הזהוב [Encyclopaedia Judaica].

מורשתו העיקרית, Aroukh HaShoulhan, חורגת בהרבה מאוסף הלכתי פשוט: זוהי ניסיון שאפתני להפוך את כלל דיני התורה למובנים וישימים, תוך חזרה למקורותיהם ואורם על ידי המנהג החי של הקהילות. מתוך כך, Epstein היה לא פחות מחנך מאשר דיין, לא פחות מוסר מסורת מאשר מקדיף. אם הזיכרון המשפחתי תרם לעיצוב דמותו — דמות שיש לגשת אליה בשיקול הדעת של ההיסטוריון — הרי שהיצירה עצמה מדברת בעד עצמה, וממשיכה להזין את הלימוד הרבני יותר ממאה שנה לאחר פטירתו. בו נפגשים הארכיון והמסורת, הסמכות והענווה, קפדנות ההלכה ודאגת האדם.