יוסף סיטרוק

מעטות הן הדמויות שגילמו בעוצמה כה רבה את תמורותיו של היהדות הצרפתית בסוף המאה העשרים כמו Joseph Haïm Sitruk. Joseph Haïm Sitruk, שנולד Joseph Sitruk בתוניס ב-16 באוקטובר 1944 ונפטר בפריז ב-25 בספטמבר 2016, כיהן כרב הראשי של צרפת במשך שלושה כהונות רצופות, מיוני 1987 עד דצמבר 2008. מסלול חייו — מבית ספרדי תוניסאי עד לתפקיד הרוחני הנעלה ביותר של יהדות צרפת — משקף את גורלה של קהילה שעברה תמורה עמוקה עקב גל ההגירה של יהודי צפון אפריקה בעקבות עצמאות מדינות האזור. יליד היהדות הספרדית, שימש כמנהיג הרוחני של הקהילה היהודית הגדולה ביבשת אירופה מבחינת מספר חבריה, לאורך כל שנות כהונתו.

הקדמה זו ממקמת את האיש בצומת של כמה מורשות: הזיכרון הספרדי של הים התיכון, נוקשות האורתודוקסיה, והשתלבות בתוך הרפובליקה הצרפתית שבה היה שחקן מוכר ומוערך. ספר זה נועד לשרטט, בהסתמך על מקורות תיעודיים ועדויות, את מסלולו של רב שהפך לדמות ציבורית מרכזית, שסמכותו המוסרית חרגה בהרבה מעבר למעגל הקהילתי-דתי. הרשויות עצמן הוקירו בו, עם מותו, לא רק איש תורה ואמונה, אינטלקטואל בקיא ובונה יצירות הקהילה היהודית, אלא גם שחקן בדיאלוג עם כל הדתות, מגן ערכי הרפובליקה ולוחם בלתי נלאה במאבק נגד הגזענות ואנטישמיות. [Ministère de l'Intérieur, communiqué du 25 septembre 2016].

Joseph Sitruk בא לעולם בכור הקוסמופוליטי של תוניסיה שלאחר המלחמה. נולד בתוניס בשנת 1944, לאב עורך דין ולאם מורה לגופניה, הרב Sitruk גאה בשורשיו והפגין געגועים לדו-קיום הבין-דתי. קשר זה למוצא, שהועבר כסיפור משפחתי, היה עתיד להזין לאורך כל חייו רגישות מיוחדת לדיאלוג בין קהילות ולדו-קיום בין הדתות.

כמו כל כך משפחות יהודיות רבות ממגרב, גורל משפחת Sitruk נהפך עם השחרור המדיני של המדינות שהיו בעבר תחת חסות. כמו אחרים רבים, עלתה משפחתו לצרפת בשנת 1958, עם עצמאות תוניסיה, והתיישבה ב-Nice. עקירה זו, שחלקו בה מאות אלפי יהודים ספרדים, עתידה הייתה לשנות עמוקות את דמותו של היהדות הצרפתית — שהייתה עד אז רוב אשכנזית — ולהפוך את צרפת לבית הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה.

על Côte d'Azur נארגו חוטי ייעודו. שם התמסר לתנועת EI ופגש את אשתו לעתיד, Danielle Azoulay, בגיל 14. תנועת Éclaireurs israélites de France היוותה עבור הצעיר כור היתוך ראשון של מחויבות קולקטיבית ויקיצה דתית. בהשפעתה של נערה דתייה מאוד זו, התקרב בהדרגה לדת, ובסופו של דבר פנה עורף לקריירת ההנדסה — שאביו ייעד לו — ובחר ללמוד לרבנות. סיפור ההמרה הפנימית הזו, המועבר דרך ההספדים שנישאו לו, מצייר דמות של אדם שאמונתו הייתה בחירה מחושבת ולא ירושה שנכפתה עליו. לפי הביוגרפיות, נחגגה נישואיו עם Danielle Azoulay בדצמבר 1965 ונוצרה ממנה משפחה ברוכת ילדים [Who's Who in France].

הייעוד הופך למקצוע בסיום מסלול לימודים תובעני. לאחר שהתחנך בבית הספר הרבני בפריז ועבר דרך ההשכלה הגבוהה, קיבל Joseph Sitruk את תעודותיו בסביבות שנות 1960–1970. לאחר שסמיכתו לרבנות הוענקה לו ב-1970 עם תום לימודיו בבית הספר הרבני, מונה לרב סטרסבורג ורב-צבאי לנוער, ולאחר מכן שימש כסגנו של הרב הראשי של סטרסבורג, Max Warchawski. סטרסבורג, בירתו של יהדות אלזסית עתיקה ומאורגנת, הציעה לרב הצעיר שטח לימוד המאופיין בקפדנות ובנאמנות למוסדות הקונסיסטוריאליים.

תפקידיו הראשונים מעידים על תשומת לב מתמדת לנוער ולמסירת המסורת. הערכים הביוגרפיים מציינים כי שימש כמנהל הפנימייה בבית הספר Maïmonide בבולון, ולאחר מכן כאחראי על הכשרת מנהיגים אצל Éclaireurs israélites de France, לפני שהתבסס בסטרסבורג כרב לנוער היהודי בין השנים 1970 ל-1975 [Who's Who in France].

העלייה בדרגה הייתה מהירה. ב-1975 מחליף הרב Joseph Sitruk את Israël Salzer בתפקיד הרב הראשי של מרסיי. הוא מגיע לתפקיד זה עוד בהיותו צעיר: לאחר שכיהן תחילה בסטרסבורג, נבחר רב יוסף סיטרוק לרב הראשי של מרסיי ב-1975, בגיל 31. במרסיי, עיר שבה אוכלוסייה ספרדית משמעותית, פיתח פעילות הוראה ענפה, ובכלל זה ניהל את ה-Talmud Torah של אזור Alpes-Provence ומילא תפקידי כומר צבאי וכומר בתי-כלא [Who's Who in France]. שתים-עשרה שנות מרסיי אלה עיצבו את דמותו של פוסטור קרוב לקהילה, השרוי בתוך קהילה עממית ומלאת אמונה.

שנת 1987 מסמנת את שיא קריירה. נולד ב-16 באוקטובר 1944 בתוניס, התחנך בStrasbourg, ושימש תחילה כרב הראשי של Marseille, Joseph Sitruk נבחר לרב הראשי של צרפת לראשונה בשנת 1987, נבחר מחדש ב-1994, ולאחר מכן ב-17 ביוני 2001. הוא ממלא את מקומו של René-Samuel Sirat ומחזיק בתפקיד לתקופה יוצאת דופן בארכּהּ. Joseph Haïm Sitruk היה רב ראשי לשעבר של צרפת, תפקיד שבו כיהן מיוני 1987 ועד ה-22 ביוני 2008. נולד כ-Joseph Sitruk בתוניס, לאחר שעבר אירוע מוחי בשנת 2001 והחלים ממנו, הוסיף לשמו את השם "Haïm" בהתאם למסורת היהודית.

בחירתו העמידה בראש המוסד נציג של היהדות הספרדית — סימן לשינוי ההרכב הדמוגרפי שהתחולל מאז שנות ה-1960. יורשו נקבע בתום כהונתו האחרונה: ב-22 ביוני 2008 נבחר Gilles Bernheim לרשת אותו החל מ-1 בינואר 2009.

היקף מנהיגותו הודגש על ידי המשקיפים. לאורך כהונותיו השתרש כדמות מנחה של קהילה בתמורה מתמדת: על פי מודעות האבל, במעט יותר משלושה כהונות בנות שבע שנים, הוא היה הדמות הסמלית ביותר של כלל התמורות בקהילה הדתית היהודית, של אורתודוקסיה הולכת ומחמירה, ושל דרישת הלימוד [Le Monde, מצוטט אצל Babelio]. אריכות כהונה זו — נדירה בתפקיד נבחר — העניקה לו סמכות מוסרית רבה, והפכה אותו, במשך יותר משני עשורים, לאיש השיח המועדף של שלטונות הרפובליקה בכל הנוגע לענייני היהדות הצרפתית.

יצירתו של Joseph Sitruk מאופיינת ברצון להעצים את הפרקטיקה הדתית ולהחיות את לימוד התורה בתוך קהילה שראה בה צורך בהתחדשות רוחנית. תנופה זו באה לידי ביטוי בעצרות עם גדולות. הוא היה ביוזמת אירועי Yom HaTorah השונים (בלה בורז'ה ובפארק הפרחים של פריז), אירועים שאספו אליהם אלפי משתתפים. ימים אלה של תורה, שמיזגו הרצאות, לימוד וחגיגה, נותרים אחד מסימני ההיכר של כהונתו.

תפיסתו האורתודוקסית ההולכת ומחמירה הניעה אותו להקים ב־Neuilly-sur-Seine מסגרת שתשקף את שאיפותיו שלו. בשנות התשעים הקים ב־Neuilly-sur-Seine, מחוץ למסגרת ה־Consistoire central, את מרכז Aleph — מרכז קהילתי מחמיר בהלכה, שתאם את תפיסתו ביהדות טוב יותר מבית הכנסת הקונסיסטוריאלי של Neuilly. יוזמה זו ממחישה את הקפדנות ההלכתית שאפיינה את גישתו ואת נאמנותו המוצהרת לדין היהודי. המרכז נותר אתר מפתח גם לאחר כהונתו הרבנית: בשנת 2009 עמד בראשו הרב Ariel Gay, חתנו של הרב הראשי.

כאיש מסירת המסורה, היה Joseph Sitruk גם סופר. פרסומיו ביקשו להנגיש את המחשבה היהודית לקהל רחב, ובפרט דרך הספרים Chemin faisant (1999) ו־Les Dix Commandements (2000) [Who's Who in France ; Babelio]. זוכה להכרת המדינה, הועלה לדרגת קומנדור של לגיון הכבוד ואופיסייה של המסדר הלאומי לאות-הצטיינות, וקיבל את פרס ירושלים [Who's Who in France]. נישואין אלה בין קפדנות דתית ולהכרה אזרחית מסכמים את האיזון הייחודי שאפיין את דמותו הציבורית.

הרבנות של Joseph Sitruk התפרשׂה על פני הקשר מסומן בשיבת האלימות האנטישמית, שחילול בית הקברות היהודי של Carpentras בשנת 1990 היה סמלה הטראומטי. לאורך כל כהונותיו הטביע את עצמו כקול ערני. מכתב ההתאבלות הרשמי שנכתב עם מותו מדגיש בדיוק את מחויבות זו: הוא היה, לדברי שר הפנים, לוחם בלתי נלאה במאבק נגד גזענות ואנטישמיות [Ministère de l'Intérieur, 25 septembre 2016].

הרחק מכל סגירוּת עצמית, נאמנותו לשורשיו התוניסאיים נשאה אותו אל עבר האחר. קשרו לזיכרון הדו-קיום הים-תיכוני — אותו געגוע מוצהר לשותפות הבין-דתית — הזין פרקטיקה של דיאלוג עם הדתות האחרות, שזכתה להוקרת הרשויות הציבוריות שראו בו שחקן מרכזי בדיאלוג עם כל הדתות [Ministère de l'Intérieur, 25 septembre 2016].

השפעתו חרגה לבסוף מעבר לגבולות הלאומיים. משׂוּעבד לתיאום היהדות האורתודוקסית בהיקף יבשתי, הוא נטל על עצמו החל משנת 2000 את נשיאות ועידת הרבנים האירופאים [Who's Who in France]. מימד אירופי זה הפך אותו לשׂיח מוכר הרבה מעבר לגבולות צרפת, נושא דבר ליהדות היבשת.

החלק האחרון של חייו של Joseph Sitruk היה מסומן בניסיון גופני, שנחווה בנאמנות למסורת. בשנת 2001, שבץ מוחי הפך את קיומו על פיו. בהתאם למנהג יהודי עתיק, נוסף שם חדש לשמו: בהתאם למסורת יהודית, השם חיים (שמשמעותו "חיים") נוסף לשמו בשנת 2001 בתקווה להחלמה לאחר השבץ המוחי שממנו סבל. מחווה זו, הנמצאת על גבול הזיכרון וההיסטוריה המתועדת, ממחישה את האופן שבו האיש חרת עד בשמו שלו את הדקדוק הרוחני של היהדות.

חלש אך נחוש, הוביל את רבנותו עד סיומה. מסירת השרביט התחוללה בהמשכיות מוסדית, כאשר Gilles Bernheim בא אחריו ב-1 בינואר 2009. Joseph Sitruk נפטר בפריז מספר שנים לאחר מכן. M. Bernard Cazeneuve, שר הפנים, נודע בעצב רב על מותו של Joseph Sitruk, הרב הראשי לשעבר של צרפת. הודעת הרשמית הגישה מחווה לחיים שניצבו תחת סימן הדעת והאמונה.

הזיכרון שהותיר אחריו, המועבר הן על-ידי המאמינים הן על-ידי המוסדות, הוא של מנהיג רוחני יוצא דופן. ההוקרה הציבורית נשאה ברכה לכלל הצרפתים בני הדת היהודית, שעבורם היה במשך שנים ארוכות מנהיג רוחני [Ministère de l'Intérieur, 25 septembre 2016]. בעיתונות הצרפתית-לשונית של ישראל, הוא הוזכר כרב שלא ניתן לשכחו — נוסחה המסכמת את החותם המתמשך שהותיר הוראתו [The Jerusalem Post].

חייו של Joseph Haïm Sitruk מתארים קשת עקבית: מן הילד התוניסאי שגלה לNice ועד לרב הראשי של צרפת לשלושה כהונות, זהו מסלולו של איש שאימץ, ועיצב במידה מסוימת, את תמורות היהדות הצרפתית בת-זמננו. כספרדי העומד בראש מוסד שנושא זה מכבר את חותמו האשכנזי, הוא סמל את המהפך הדמוגרפי והרוחני של קהילה שנוסדה מחדש בגל ההגירה מצפון-אפריקה. כמקדם אורתודוקסיה תובענית, בונה מוסדות, סופר הנתון לדאגת ההעברה לדורות, שוקד על המשמר נגד אנטישמיות ואמן הדיאלוג, הוא תפס מקום ייחודי בצומת שבין הדת לאזרחות.

בסיום מסלול זה, ההיסטוריון מזהה דמות שסמכותה נשענת פחות על התפקיד בלבד ויותר על עקביות אישית בין האמונה המוצהרת לחיים שנוהלו. המקורות מתכנסים לזהות בו, על-פי הנוסח הרשמי, "איש תורה ואמונה, אינטלקטואל מלומד, בונה מפעלי הקהילה היהודית" [Ministère de l'Intérieur, 25 בספטמבר 2016]. זכרו נותר, עבור יהדות צרפת כמו עבור הרפובליקה, זכרו של מנהיג שחותמו נמתח הרבה מעבר לשנות נשיאתו.