Steinitz (Wilhelm)

משפחת Steinitz, כפי שהיא מתגלמת בדמותו של Wilhelm Steinitz, שייכת לאותה היסטוריה יחידה במינה של משפחות יהודיות ממרכז אירופה שמסלול חייהן נצמד לתנועות הגדולות של המאה התשע-עשרה: השחרור ההדרגתי של יהודי האימפריה ההבסבורגית, המשיכה של הערים הגדולות במערב, ולבסוף המעבר האטלנטי אל העולם החדש. בתוך הגירה קולקטיבית זו, אדם אחד התרומם מסמטה אפלה בגטו של Prague עד לפסגתה של דיסציפלינה אינטלקטואלית אוניברסלית, והפך לאחד הראשונים המוכרים כנושאי תואר עולמי — אלוף השחמט.

סיפורה של לינאג' זו אינו סיפורה של שושלת נכבדים או רבנים מפורסמים; הוא סיפורה של עלייה אישית פלאית, שיצאה מסביבה צנועה, ואשר הפכה את השם Steinitz לשם משפחה בעל הדהוד עולמי. Wilhelm Steinitz נולד ב-14 במאי 1836 בגטו היהודי של Prague, אז בירת בוהמיה וחלק בלתי-נפרד מהאימפריה האוסטרית. ממוצא מצומצם זה פרצה קריירה שעתידה הייתה לשרטט מחדש את היסודות התיאורטיים של אחד המשחקים הקדומים ביותר של האנושות.

כרך זה עוקב אפוא, ככל שהמקורות מאפשרים זאת, אחר השורשים המשפחתיים בפראג, ההמראה הווינאית, הבגרות הלונדונית וההתבססות האמריקאית של לינאג' זו, תוך הבחנה קפדנית בין מה שהארכיון מבסס לבין מה שהמסורת מוסרת.

מקורות שושלת Steinitz נמצאים ברובע היהודי של Prague, אתר זיכרון לאחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר באירופה. המשפחה השתייכה ליהדות הבוהמית שהייתה כפופה, עד לרפורמות של Joseph II ומעבר להן, למשטר של הגבלות נוקשות: נומרוס קלאוזוס נישואין, כליאה מרחבית וגישה מוגבלת למלאכות. במסגרת זו נקבעה נחלתו של אביו של Wilhelm.

Wilhelm היה הצעיר מבין שלושת-עשר הבנים שהיו לחייט Josef-Salomon Steinitz מאשתו הראשונה, והוא למד לשחק שחמט בגיל שתים עשרה. מקצועו של האב מגלה מעמד חברתי צנוע, האופייני לחלק גדול מן האוכלוסייה היהודית של Prague, שהייתה מוּדרת מן האיגודים הנוצריים ומוגבלת למלאכת הטקסטיל, המסחר הקטן והשירותים לקהילה. על פי כמה מקורות ביוגרפיים, האב מילא גם תפקיד בשירות בית הכנסת, דבר שהיה מעגן עוד יותר את המשפחה בחיים הדתיים המסורתיים של הגטו. Wolf — שנעשה לאחר מכן Wilhelm, ואחר כך William Steinitz — נולד בגטו של Prague ב-14 במאי 1836, למשפחה של חייט ושמש בית כנסת, הצעיר מבין שלושה עשר ילדים, וקיבל חינוך יהודי מסורתי.

שם הלידה, Wolf, מעיד על שורשים אלה: מדובר בשם יידישי נפוץ (המקביל ל-Benjamin, על פי הזיקה לזאב המקראי של השבט), שבעליו גרמניזה אותו לאחר מכן ל-Wilhelm, בהתאם לתנועת ההתבוללות שדחפה את היהודים המשוחררים לאמץ את הצורות השמיות של שפת היוקרה. מוטציה זו של השם הפרטי — מ-Wolf ל-Wilhelm, ואחר כך מ-Wilhelm ל-William — מהווה כשלעצמה קיצור דרך של כל מסלול השושלת: מעולמו הסגור של הגטו הבוהמי לתחום דובר הגרמנית, ומשם לעולם האנגלו-אמריקאי.

הרבים בני הבית, הדוחק החומרי והלמידה המאוחרת של המשחק — בגיל שתים עשרה, גיל שהסטנדרטים העכשוויים היו כבר רואים בו גיל מתקדם לאלוף עתידי — מרכיבים יחד את תמונת ילדות ללא יתרונות, שבה שום דבר לא ניבא גורל בינלאומי.

הפנייה המכרעת של הלינאז' מתרחשת כאשר הצעיר עוזב את Prague לטובת Vienne, הבירה הקיסרית ומוקד של חיים אינטלקטואליים יהודיים שוקקים. Steinitz למד מתמטיקה ב-Vienne, אך עזב את האוניברסיטה כדי לשחק שחמט באופן מקצועי. בחירה זו — הקרבת השכלה לימודית למען קריירה במשחק — מסמנת את השבר המכונן: הלינאז' הצנוע של החייט מוליד איש מקצוע מסוג חדש, החי מכישרונו האינטלקטואלי בלבד.

העלייה הווינאית מסחררת במהירותה. Steinitz התקדם במהרה בשחמט בסוף שנות ה-1850, עולה ממקום שלישי באליפות עיר Vienne ב-1859 למקום ראשון ב-1861, עם ניקוד של 30 מתוך 31. בתקופה זו כונה "ה-Morphy האוסטרי", והישג זה פירושו שהפך לשחקן החזק ביותר באוסטריה. ההשוואה ל-Paul Morphy, המטאור האמריקאי שהרעיש את אירופה ב-1858, ממקמת מיד את Steinitz בשושלת התוקפנים הרומנטיים הגדולים — אסכולה שבסופו של דבר יהפוך אותה.

ההכתרה המקומית פתחה את שערי הזירה הבינלאומית. לאחר שזכה באליפות Vienne ב-1861, עבר ל-London והשתתף בטורניר הבינלאומי של London ב-1862, שם סיים במקום השישי וזכה בפרס היופי של הטורניר על ניצחונו נגד Augustus Mongredien. ראוי להדגיש את ההקשר ההיסטורי: Vienne הפכה אז, עבור הבורגנות היהודית המשוחררת, למקום של אינטגרציה וניידות חברתית; Steinitz הוא פרי פתיחות זו, אך גם מגבלותיה, שכן הוא בחר בגלות אל המטרופולין הבריטית כדי לנהל שם קריירה שאף מוסד ווינאי לא יכול היה לתמוך בה.

לונדון הופכת, למשך כמעט שני עשורים, למרכז הכובד של שושלת Steinitz. הבירה הבריטית, שהייתה אז ציר השחמט העולמי, הציעה מועדונים, מחזיקים, עיתונים ויריבים מהשורה הראשונה. כאן טווה Steinitz את מוניטין האי-ניצחון שלו.

לאחר הטורניר של 1862, הוא אתגר מיד את Dubois; הוא היה אמן אוסטרי ואלוף העולם הרשמי הראשון, שנותר בלתי מנוצח במשחקי מתח במשך יותר משלושים שנה, מ-1862 עד 1894. אריכות ימים זו ברמה הגבוהה ביותר היא אחד העובדות הבולטות ביותר בתולדות המשחק: במשך דור שלם, איש לא הצליח לנצחו במשחק רשמי.

אולם תרומתו של Steinitz ללונדון אינה מסתכמת בפרקטיקה בלבד. שם הפך לאיש עט, לתיאורטיקן ולפולמוסן. הוא כתב טור שחמט ב-The Field בלונדון. פעילות עיתונאית זו שינתה את מעמד השושלת: משחקן מקצועי שחי ממשחקי הימורים, נהפך Steinitz לסמכות אינטלקטואלית, לממפיץ של דוקטרינה. שחקן פורה היה, כמו גם סופר פורה; לאחר התיישבותו בארצות הברית, פרסם כתבי עת לשחמט, ובהם The International Chess Magazine.

בתקופה הלונדונית הזו הבשילה מהפכתו הרעיונית, שהפרק הבא יפרט את תוכנה. אך החיים היו קשים: מלאכת השחקן המקצועי נותרה פרקרית, תלויה בהימורי המשחקים ובשכר הכתיבה, ומעמד המהגר הבוהמי בחברה הוויקטוריאנית לא מחק לגמרי את חותם המוצא. שושלת הַחַיָּט מ-Prague חיה עתה מחשיבה טהורה, אך ללא הביטחון שמעניקה עמדה מוסדית מבוססת.

אם ליניית Steinitz הותירה חותם על ההיסטוריה האוניברסלית, הרי שזה נובע קודם כול מן המהפכה האינטלקטואלית שכפה Wilhelm על תורת השחמט. לפניו שלט הסגנון המכונה "רומנטי", המבוסס על הקרבות מרהיבות והסתערות מיידית על מלך היריב. Steinitz החליף אסתטיקה זו במדע.

הוא ניתח את משחקיהם של האמנים, ניסח כללים והניח את יסודות האסכולה האסטרטגית והפוזיציונית המודרנית של השחמט, שהחליפה את הסגנון ה"רומנטי" המאופיין בהתקפות סוערות על המלך. לב תורתו נשען על הרעיון שניתן להעריך עמדה לפי קריטריונים אובייקטיביים, ושהמתקפה אינה מוצדקת אלא כאשר יתרון שצבר המשחק מתירה. Steinitz היה השחקן הראשון שהדגים במשחקו שליטה בשחמט הפוזיציוני, והרעיונות שפיתח נודעו בשם האסכולה ה"קלאסית" או ה"מודרנית".

העיקרון המנחה, המסוכם לעתים קרובות תחת השם "תורת האיזון", קובע שהתוקף חייב לתקוף כאשר ברשותו יתרון מספק, שאם לא כן היתרון מתפוגג; אך בעמדה מאוזנת, ההסתערות הטרם-עתית גזר דינה כישלון. לפי ניסוח זה, אם היתרונות שמחזיק שחקן מתאזנים עם אלו של יריבו, העמדה מאוזנת ואין לתקוף בנסיבות כאלה. Steinitz ייחס בנוסף חשיבות מכרעת לשליטה במרכז הלוח. הוא העריך את השליטה המרכזית האיתנה כיסוד גישתו הפוזיציונית.

עתידה של תורה זו היה עצום. כל אלוף עולם שבא אחריו בנה על יסודותיו של Steinitz: Lasker הוסיף את הפסיכולוגיה, Capablanca את הכישרון הטבעי, ואלופים מאוחרים יותר הכנה עמוקה יותר ויותר; אך הרעיון המרכזי — שעמדות שחמטיות ניתן להעריך לפי קריטריונים אובייקטיביים — מקורו ב-Steinitz. אפילו המתנגדים הגדירו עצמם ביחס אליו: האסכולה ההיפרמודרנית, שהתבססה בשנות ה-1920 עם Nimzowitsch, Réti, Tartakower, Breyer, Bogoljubov ו-Grünfeld, כולם יוצאי מרכז אירופה, פעלה כתגובה נגד אורתודוקסיה שהייתה זיקוק דוגמטי למדי של הרעיונות שגיבש החלוץ Wilhelm Steinitz. כך, אפילו במרדם, המשיכו יורשיו להנציח את מרכזיותו.

ההכרה הרשמית הגיעה עם הקמת תואר האלוף העולמי עצמו, שבו היה Steinitz לנושא התואר המוכר הראשון. Wilhelm Steinitz (1836–1900) היה שחקן שחמט שנולד באוסטריה, קיבל אזרחות אמריקאית בדרך האזרחות, והוא מוכר כאלוף העולם הרשמי הראשון, שהחזיק בתואר מ-1886 עד 1894 לאחר שגבר על Johannes Zukertort במשחק שייסד את האליפות הרשמית.

ההתבססות האמריקאית של הלינאה מתאשרת בשנות ה-1880. בשנת 1883 עלה Steinitz לארצות הברית, שם, בשנת 1886, הוכרז רשמית כאלוף העולם. הוא נולד בפראג כאזרח האימפריה האוסטרית, ולאחר מכן קיבל אזרחות אמריקאית בשנת 1888 — מועד שבו שינה את שמו ל-William. מעבר אונומסטי זה — מ-Wilhelm ל-William — חותם את ההשתרשות הטרנסאטלנטית: החייט מפראג הוליד אמריקאי.

שלהי הקריירה סומנו במסירת הלפיד לדור חדש. אליפות העולם החמישית התקיימה בNew York, Philadelphia ו-Montréal, בין ה-15 במרץ ל-26 במאי 1894; המחזיק בתואר William Steinitz איבד את תוארו מול המאתגר Emanuel Lasker, הצעיר ממנו בשלושים ושתיים שנה. הפסד זה לא היה תקרית מבודדת: Steinitz איבד את תוארו מול Emanuel Lasker בשנת 1894, ולאחר מכן הפסיד גם במשחק החוזר של 1896–1897.

שנותיו האחרונות הוכהו על ידי מחלה ועוני. שנותיו האחרונות סומנו בשקיעת בריאותו ובקשיים כלכליים, אך תרומותיו לתורת השחמט נשארו שלמות. הוא נפטר ב-12 באוגוסט 1900 ב-Wards Island שבNew York. המקום עצמו שבו מצא את מותו — מוסד באי Wards, שאכסן מוסדות חולים ופסיכיאטריים — מדגיש את הניגוד הטראגי בין ההדר האינטלקטואלי ובין הדלות החומרית שאפיינה את שלהי חייו.

מעבר לביוגרפיה האישית, תופסת שושלת Steinitz מקום מרכזי וסמלי בתולדות הגלויות היהודיות ותרומתן לתרבות העולם. Steinitz מוצג לעתים קרובות כיהודי הראשון שהגיע לפסגתה של דיסציפלינה אינטלקטואלית מקודדת בהיקף בינלאומי — המסורת הזיכרונית היהודית תובעת אותו אכן כדמות חלוצית, כפי שמזכירות הערות הביוגרפיה בעיתונות היהודית בת התקופה, החוגגות אותו כ"אלוף העולם הראשון בשחמט".

הארכיון והזיכרון נפגשים כאן בנקודה מהותית אחת: המוצא הצנוע מגטו Prague. המסורת שומרת את דמות הבן השלושה-עשר של חייט, והארכיון מאשש זאת. הצעיר שבשלושה עשר בניו של החייט Josef-Salomon Steinitz למד את המשחק בגיל שתים-עשרה — פרט המזין את הנרטיב של עלייה על פי כישרון אינטלקטואלי בלבד, בהתאם למוטיב החוזר בתולדות היהודית של האמנציפציה.

מסלולו של Steinitz ממחיש גם את תופעת הWanderung, ההגירה היהודית ממרכז אירופה לעבר המערב ולאחריו אל אמריקה. Prague, Wien, London, New York: ארבע תחנות אלה משרטטות את מפת המודרניות היהודית האשכנזית של המאה ה-XIX. אין זה מקרי שהאסכולה ההיפר-מודרנית שהמשיכה את תורתו וחלקה עליה נישאה, כפי שראינו, על ידי אדונים שאף הם מוצאם ממרכז אירופה, ומהם אחדים בני תרבות יהודית. שושלת Steinitz נחרתת כך בגניאולוגיה אינטלקטואלית רחבה יותר, שבה מצא רוח הניתוח, השיטתיות והוויכוח בשחמט קרקע ביטוי אוניברסלי.

נותרת עדיין שאלה פתוחה, שעל ההיסטוריון לקבלה כשערה: פרטי חייו הדתיים של Steinitz הבוגר, יחסו האישי לקיום המצוות, אמונותיו הפנימיות — כל אלה נותרים בגדר תעלומה. המסורת תובעת אותו; הארכיון מאשש את המוצא ואת המסלול, אך שותק בכל הנוגע לעולמו הפנימי. בגבול עדין זה בדיוק עומדת יושרתו של הספר הגדול הזה.

משפחת Steinitz מסתכמת במשפט אחד: מן הגטו אל כס המלכות האינטלקטואלי של העולם. נולדה בביתו הצר של חייט יהודי מ־Prague, והגיעה לשיאה באישיותו של Wilhelm-William Steinitz, אלוף העולם הראשון בשחמט ואבי החשיבה הפוזיציונית המודרנית. חייו משקפים את קווי הכוח הגדולים של ההיסטוריה היהודית במאה התשע עשרה — האמנציפציה תחת שלטון ה־Habsbourg, ההתבוללות התרבותית דוברת הגרמנית, ההגירה אל הערים הגדולות האנגלוסקסיות, האזרוח הרצוף — ובה בעת הם מתעלים מעליהם בזכות האוניברסליות של תרומתו.

הארכיון מבסס את העיקרי: המוצא מ־Prague, הפריחה בווינה Vienna, הבלתי מנוצחות הלונדונית London, המהפכה הדוקטרינרית, אליפות העולם שנכבשה ב־1886 ואבדה ב־1894, והמוות בדחקות ב־1900. הזיכרון מוסיף את ההדהוד הסמלי של הצלחה יהודית חלוצית. בין שני אלה, ההיסטוריון ממקם את תפקידו: לא אגיוגרפיה ולא צמצום, אלא שחזור מדוד של מסלול שאחריתו — המחלה והעוני של שקיעתו בניו יורק New York — מזכירה כי הזוהר האינטלקטואלי אינו מגן מפני תהפוכות האנוש. משפחת Steinitz נותרת, מעבר לסופה האפל, אחד הדוגמאות המזהירות ביותר לכך שהרוח, שיצאה מאפס, יכולה להוריש לאנושות כולה.