משפחת Schick משתייכת לאותה קבוצת משפחות רבניות שבלב אירופה המרכזית של המאה ה-19 עיצבו את האורתודוקסיה ההונגרית בשעה שזו התגבשה כתנועה מודעת לעצמה, נוכח האתגרים שהציבו האמנציפציה, הרפורמות הדתיות והמדינה המודרנית. שם המשפחה עצמו נושא בתוכו את הזיכרון של תקופת מפנה. על-פי מסורת אחת, בחרה המשפחה בשם זה בעקבות החוק שהוציאה הממשלה האוסטרית המחייב יהודים לאמץ שמות משפחה, והוא נבחר משום שניתן לקרוא בו ראשי תיבות. פרשנות אקרוסטית זו — קריאת האותיות העבריות כקיצור של נוסח אדיקות — ממחישה את הדרך שבה ביקשו משפחות יהודיות במרכז אירופה להשיב משמעות דתית לשמות שהושתו עליהן על-ידי הממשל הקיסרי.
דמות המופת של לינאג' זה, הרב Moshe Schick, הידוע בשם מהר"ם Schick (1807–1879), נותר אחד מגדולי הפוסקים של היהדות האורתודוקסית ההונגרית במאה ה-19. Moshe Schick (1 במרץ 1807 – 25 בינואר 1879), ששמו העברי נכתב גם Shick, Shik או Shieck, היה רב אורתודוקסי הונגרי בולט, המכונה בספרות הרבנית בשם מהר"ם Schick — "מהר"ם" ראשי תיבות של "מורינו" (רבנו).
כרך זה שואף לשחזר, מתוך המקורות התיעודיים הזמינים ומן המסורת המועברת, את תולדותיה של משפחה ששמה הפך בזיכרון היהודי לבלתי-נפרד מן הנאמנות להלכה ומן ההעברה התלמודית. ראוי להבחין מלכתחילה בין מה שנשען על ארכיון מבוסס, בין מה שמשתייך לזיכרון הגנאלוגי, ובין מה שנותר בגדר השערה. יושר אפיסטמי זה מנחה כל אחד מן הפרקים הבאים.
שם המשפחה Schick מכיל שכבה כפולה: גרמנית מחד גיסא, ועברית מפורשת מחדש מאידך גיסא. כשם משפחה גרמני ויהודי, Schick נגזר מהתואר "schick" (מנומס, הולם), שנשאל גם לצ'כית בצורה Šik. כשם משפחה גרמני, הוא מהווה גם גרסה של Schiek, שהיא עצמה גרסה של Schieck, הנובע מהגרמנית העילית התיכונה "schiec" (עקום, אלכסוני).
אולם בעניין משפחת הרבנים שבה אנו עוסקים, המסורה מעניקה בכורה לפרשנות האקרוסטיכונית. התקופה הרלוונטית תואמת את הגזירות היוספינאיות ותוצאותיהן: החל משנות ה-1780 ולאורך השליש הראשון של המאה התשע-עשרה, כפתה מלוכת ההבסבורגים על היהודים לאמץ שמות משפחה קבועים, ובכך הפכה כינויים פטרונימיים נזילים לרישומי מעמד אישי מוקבעים. במסגרת זו נוצר השם, כפי שמוסרת המסורת המשפחתית כפי שהיא מועברת על-ידי מקורות הייחוס.
הצמדת המקור הפילולוגי הגרמני לפרשנות המחודשת בעברית היא בדיוק אותה "הצטלבות": הארכיון הלשוני מעיד על מילה גרמנית שגורה, בעוד שהזיכרון המשפחתי מטיל עליה משמעות דתית. השתיים אינן שוללות זו את זו; נהפוך הוא, הן מעידות על התהליך שבו יהודי מרכז אירופה נכסו לעצמם באופן סמלי את המגבלות המינהליות שהוטלו עליהם. יהיה זה פזיז לפסוק נחרצות לטובת קריאה אחת על פני השנייה: הזהירות ההיסטורית מזמינה להחזיק בשתיהן יחד, כשתי שכבות של אותה מציאות אונומסטית אחת.
המקורות מציבים את לידתו של Moshe Schick במרחב הסלובקי-הונגרי של ראשית המאה התשע-עשרה, שהיה אז חלק מממלכת הונגריה תחת כתר בית Habsburg. Moshe Schick נולד ב-1 במרץ 1807. על פי רשומה גנאלוגית, נולד Maharam Schick בשנת 1807 ב-Bresova שבסלובקיה; הוא היה מצאצאי Tossefot Yom Tov, אך לא נודע כמי שירש כשרונות אינטלקטואליים גדולים מאותו אב קדום מפורסם.
הערה אחרונה זו — ההיעדר הנטען של כישרונות טבעיים — שייכת לתחום הזיכרון המוסרי-החינוכי יותר מאשר לתחום הארכיון. היא נשענת על טופוס הגיוגרפי מצוי בביוגרפיות של גדולים: זה של התלמיד חסר הכישרונות הנראים לעין, שבכוח המאמץ ויגיעת התורה (העמלות בתורה) מגיע לשליטה. מסורת שכזו יש לקבל כמות שהיא: כסיפור מועבר הנושא ערך מוסרי, ולא כמימצא קליני הניתן לאימות.
הייחוס הנתבע לTossefot Yom Tov — רבי Yom-Tov Lipmann Heller (1578–1654), המפרש המפורסם של המשנה — מעגן את משפחת Schick בתוך יוחסין של אליטה רבנית אשכנזית. הרשומות הגנאלוגיות מקשרות יתר על כן את הלינייה לדמויות כגון רבי Meïr Katzenellenbogen, ה-Maharam מ-Padoue. ייחוסים שכאלה, שכיחים באילנות היוחסין הרבניים, יש לנהוג בהם בזהירות: הם מוּבנים לרוב בדיעבד, ואימותם התיעודי המלא נותר קשה. אנו מביאים אותם אפוא במסגרת הזיכרון הגנאלוגי המועבר, תוך ציון מעמדם.
השתרשות הגיאוגרפית, לעומת זאת, מובטחת ביתר בטחון: אזור Brezová (Bresova) ובאופן רחב יותר סלובקיה המערבית וצפון הונגריה היוו בראשית המאה התשע-עשרה מוקד צפוף של קהילות יהודיות אשכנזיות, שנבנו סביב הישיבות וסמכויות הרבניות המקומיות. בקרקע פורייה זו התגבשה שאיפתו של ה-Maharam לעתיד לבוא.
המרכיב המכונן ביותר בעיצוב דמותו של Moshe Schick היה שהותו בישיבת Presbourg (Bratislava, Pozsony), שעמד אז בראשה רבי Moshe Sofer, החתם סופר (1762–1839), דמות מרכזית של האורתודוקסיה ההונגרית בראשית גיבושה. הרשומה הביוגרפית המוקדשת למשפחה מציגה אותו במפורש כתלמיד מובהק של אותו רב, שהשפעתו הכוונה באופן מתמשך את חשיבתו ההלכתית [רשומה משפחתית; Encyclopedia.com, « Schick, Moses ben Joseph »].
החתם סופר היה התיאורטיקן והחומה של ההתנגדות האורתודוקסית לרפורמות הדתיות שכבשו את היהדות במרכז אירופה. המוטו שלו, הנשען על ניסוח תלמודי שפורש מחדש — «חדש אסור מן התורה» — הפך לסיסמתו של דור של פוסקים שהתנגדו לכל חידוש ליטורגי או דוקטרינלי. Moshe Schick, שחונך בתבנית זו, המשיך ושמר על הקפדתה המתודולוגית ועל עקרוניותה הבלתי מתפשרת.
השתייכות זו לשרשרת המסורת של החתם סופר אינה נתון שולי: היא מעצבת את כל מהלך קריירתו של המהר"ם שיק. כפוסק, נשאל על ידי קהילות רחוקות; שו"תיו נסמכים בעקביות על שיטתו וסמכותו של רבו. הביוגרפיה המוסמכת מדגישה אף היא את תפקידו כפוסק מרכזי, כלומר כסמכות מוסמכת להכריע בשאלות הלכה [Encyclopedia.com, « Schick, Moses ben Joseph » ; Wikipedia, « Moshe Schick »]. פרק זה, המבוסס על רשומות אנציקלופדיות מתכנסות, ניתן להיחשב כמבוסס היטב בעיקרי דבריו: הקשר האינטלקטואלי חתם סופר–מהר"ם שיק זוכה להסכמה היסטוריוגרפית רחבה.
הקריירה הרבנית של Moshe Schick התפרשה על פני מספר קהילות בממלכת הונגריה. לאחר כהונה רבנית ראשונה, שימש בין היתר ב-Szent-György ובעיקר ב-Khust (Huszt), עיר באזור הקרפטים (הנמצאת כיום באוקראינה, בטרנסקרפטיה), שם עמד בראש ישיבה פורחת. שם נרקם עיקר זוהרו: ישיבתו משכה תלמידים רבים מכל רחבי הונגריה ומעבר לה, וכמה מתלמידיו הפכו בעצמם לפוסקים רבניים מובהקים [Encyclopedia.com, « Schick, Moses ben Joseph »].
מעמדה של Khust כמרכז לימוד תלמודי תחת הנהגתו של Maharam Schick ראוי להדגשה. בגיאוגרפיה הדתית של הונגריה האורתודוקסית, הישיבות הגדולות פעלו כמוקדי הכשרה והפצה של סמכות הלכתית. בעומדו בראש אחת מהן, נטל על עצמו Moshe Schick את תפקיד המורה המעצב של הדור הבא, וכך המשיך את הפונקציה שמילא Hatam Sofer בPresbourg.
אולם פרטי התאריכים ורצף המינויים מחייבים זהירות: המקורות האנציקלופדיים הכלליים מסכימים על השלבים העיקריים — לימודים בPresbourg, רבנות בהונגריה, עמידה בראש ישיבת Khust — אך פרטיהם הכרונולוגיים עשויים להשתנות. לפיכך פרק זה, שמסגרתו ההיסטורית מבוססת, מסומן כ"סביר" באשר לפרטי רצף הכהונות, בהמתנה לבדיקה שיטתית מול הארכיונים הקהילתיים ההונגריים ופנקסי הרבנים.
משה שיק הותיר אחריו יצירה רבת היקף, המורכבת בעיקרה משאלות ותשובות (she'elot u-teshuvot) — קובצי שאלות ותשובות הלכתיות המהווים את הז'אנר המובהק של הסמכות הרבנית. קובצים אלה, שיצאו לאור תחת הכותרת שו"ת מהר"ם שיק, מקיפים את ארבעת חלקי השולחן ערוך כולם ומעידים על רוחב היקף פסיקתו. כמו כן חיבר הגהות ופירושים, ובהם על תרי"ג המצוות. מעמדו כפוסק מעוגן באופן אחיד במקורות העיון [Encyclopedia.com, «Schick, Moses ben Joseph»; Wikipedia, «Moshe Schick»].
פעילותו של מהר"ם שיק נבחנת על רקע המשבר הפנימי הגדול שפקד את יהדות הונגריה, אשר הגיע לשיאו עם הקונגרס היהודי-הונגרי של 1868–1869 והפילוג שנתגבש בעקבותיו בין האורתודוקסים, הנאולוגים (הרפורמים המתונים) והקהילות הנקראות «status quo». כנאמן לקו של החתם סופר, נטל משה שיק חלק פעיל בוויכוחים שהתחוללו בין האורתודוקסיה לבין הזרמים המתחדשים, ועמד חומה בעד שלמות המסורת ההלכתית וסמכות ההלכה אל מול ההתאמות הליטורגיות והמוסדיות. ואכן, כתבי התשובות ההלכתיים שלו נוגעים בשאלות טקסיות וקהילתיות כאחד — ביטוי לתקופה שבה כל הכרעה עשויה הייתה להטביע חותמה על הזהות הקולקטיבית.
ראוי לציין כאן מתח מאפיין הטבוע בתולדות חייו: אף שהיה נוקשה בעמדתו העקרונית בדבר ההפרדה מן הנאולוגים, גילה בשאלות מעשיות מסוימות שיקול דעת שלא נמנע מגוונים עדינים. מורכבות זו — שבין בלתי-מתפשרנות דוקטרינרית לבין פרגמטיזם פסטורלי — עושה את מהר"ם שיק לדמות שחקירתה מסרבת להכנע לסטריאוטיפים. שפע תשובותיו ורוחב הפצתן, שנדרשים אליהן עד היום בחוגי הלימוד האורתודוקסיים, הם הם שמניחים את היסוד המוצק לסעיף זה.
Moshe Schick נפטר ב-25 בינואר 1879 [Wikipedia, « Moshe Schick »]. פטירתו סימנה את סוף דורם של הגדולים שנתחנכו ישירות על ברכי החתם סופר, אך לא את כיבוי השפעתו. השפעה זו נמשכה בשני ערוצים: הפצה מתמדת של כתביו ופיזור תלמידיו, שתפסו כסאות רבנות ברחבי הונגריה, גליציה ומעבר להן.
הזיכרון של שושלת Schick שייך, בשלב זה, יותר למסורת המועברת מאשר לארכיון המבוסס בשיטתיות. הרשומות הגנאלוגיות מזכירות צאצאים וקרובי משפחה השזורים ברקמת הרבנות של מרכז אירופה, הקושרת את המשפחה הן לאבות יוקרתיים — התוספות יום טוב, בית Katzenellenbogen — והן לדורות מאוחרים יותר שנפוצו בגלל ההגירות ותהפוכות המאה ה-XX. פיליאציות אלה, שנאספו בין היתר על-ידי בסיסי הנתונים הגנאלוגיים העכשוויים, ראוי לקרוא ברוח ביקורתית: הן מציעות עקבות יקרות-ערך אך מצריכות אישור תיעודי.
בזיכרון הקולקטיבי של היהדות האורתודוקסית, שמו של מהר"ם שיק ממשיך לתפקד כאסמכתא חיה: מצטטים את « המהר"ם שיק » בדיונים הלכתיים עכשוויים כשם שמזמינים סמכות מן העבר שעודנה בת-תוקף. אולי זו הירושה המוחשית ביותר של שושלת רבנית: פחות בצאצאים ביולוגיים מאומתים, ויותר בהתמדת שם בתוך שלשלת מסירת התורה. סעיף זה, המשלב גנאלוגיה מועברת וזיכרון תורני, מסווג ביושר תחת רובריקת הזיכרון.
ההיסטוריה של שושלת Schick מתגבשת סביב דמות מרכזית אחת, הרב Moshe Schick, שמעמדו מאפיל — במצב המקורות הנגישים כיום — על זה של אבותיו ועל זה של צאצאיו. מלידתו במרחב הסלובקי-הונגרי בשנת 1807 ועד פטירתו בשנת 1879, מסלול חייו מקביל לקווים הגדולים של האורתודוקסיה ההונגרית: חינוך אצל ה-Hatam Sofer, כהונה רבנית משפיעה, הנהגת ישיבה ב-Khust, יצירת פסיקה הלכתית מרכזית, ומעורבות בוויכוחים שבאו בעקבות הקונגרס של 1868–1869.
כרך זה ביקש להבחין בקפדנות בין שכבות הידע: הארכיון המבוסס (ההכשרה, היצירה, התאריכים המרכזיים), הזיכרון המועבר (הגנאלוגיה, ה-topoi ההגיוגרפיים, הדורות הבאים), ומקום החפיפה בין השניים (האונומסטיקה, המוצא המשפחתי). מחקר עתידי, המבוסס על ארכיוני הקהילות ההונגריות והטרנסקרפטיות וכן על עיון ביקורתי בשאלות ותשובות, יאפשר לחזק את מה שנותר כיום בגדר ההסתברות. ה"ספר הגדול" של שושלת Schick נותר אפוא ענין פתוח לחקירה, כמידת משפחה שאת שמה, שהפך לראשי תיבות של יראת שמים, ממשיך להדהד בזיכרון היהודי.
