מעטים השמות המשפחתיים המגלמים בתוכם, בצורה כה מרוכזת, את ההיסטוריה האינטלקטואלית של יהדות ספרד כמו השם אבולעפיה. השם, שמקורו בערבית — Abū-l-ʿāfiya, "אבי הבריאות" או "בעל המזל הטוב" —, מעיד על הרקע האנדלוסי שבו השתרשה המשפחה, בתקופה שבה הקהילות היהודיות של אל-אנדלוס דיברו ערבית, עסקו בפילוסופיה, בדקדוק, באסטרונומיה ובשירה, ועיצבו את מה שנקרא העידן הזהב הספרדי. השם המשפחתי נמנה אף הוא עם השמות הספרדיים שנרשמו והועברו דרך הדיאספורות הים-תיכוניות [List of Sephardic Jewish surnames — Wikipédia].
שושלת אבולעפיה אינה משפחה במובן הצר של ייחוס רצוף ומתועד מאב לבן על פני מאות שנים; היא דומה יותר לאלומת ענפים הנושאים שם אחד, שחלקם קשורים כנראה לגזע משותף טולדאני, ואחרים נפוצו לקסטיליה, לקטלוניה, לפרובנס, לאיטליה, לאימפריה העות'מאנית ולמגרב. המאחד את הענפים הללו, על אף הפיזור, הוא נטייה מלומדת מרשימה בעקביותה: ניתן למצוא בהם פוסקי הלכה תלמודיים מהשורה הראשונה, מקובלים נועזים, משוררי חצר, מעוגנים בשירות מלכי קסטיליה, ובתקופות מאוחרות יותר — רבנים ומדפיסים בארץ עות'מאנית וצפון-אפריקאית.
שתי דמויות שולטות בזיכרון הקולקטיבי ובמחקר ההיסטורי. הראשונה היא מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה (בערך 1170–1244), המכונה הרמ"ה, שהיה הפוסק הגדול של טולדו ואחד מבעלי המצפון ההלכתי של ספרד במאה ה-13, ומתנגד בולט לעמדות מסוימות של הרמב"ם [Ben-Shalom, 2007]. השנייה היא אברהם בן שמואל אבולעפיה (1240–לאחר 1291), יוצר דרך מיסטית ייחודית, הקבלה המכונה "נבואית" או "אקסטטית", שהשפעתה חצתה מאות שנים הרבה מעבר ליהדות [Idel, 1988] [Wolfson, 2000]. סביבם נעים שמות נוספים: טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה, משורר ואיש חצר; טודרוס בן יוסף אבולעפיה, מקובל ודמות קהילתית; ובקצה הכרונולוגי האחר — יורשי השם בדיאספורות המאוחרות.
הספר הגדול הזה מבקש לעבור על אותה קבוצת כוכבים. הוא מבחין בקפידה בין מה ששייך לארכיון ולמחקר המבוסס, בין מה ששייך לזיכרון המועבר, ובין מה שנותר בגדר השערה. משפחת אבולעפיה, בשל גיוונה עצמו, מציעה קיצור דרך מרהיב להיסטוריה הספרדית: מתפארת טולדו לגלות, מהלכה למיסטיקה, מחצר המלך לבית הדפוס הדיאספורי.
השם Abulafia שייך לשכבה העתיקה ביותר של האונומסטיקה היהודית בספרד, זו שהתגבשה בסביבה דוברת ערבית. צורתו — כֻּנְיָה ערבית הבנויה על Abū (״אבי״) — ממקמת אותו לצד שמות אבות ספרדיים מפורסמים אחרים שנוצרו לפי אותו מבנה. סוג שם זה מעיד כמעט תמיד על משפחה שהשרישה שורשיה באל-אנדלוס לפני ההגירה הגדולה לממלכות הנוצריות שבצפון — הגירה שנגרמה במיוחד בשל הרדיפות האלמוהאדיות במאה ה-XIIᵉ, שהשמידו את הקהילות היהודיות בדרום המוסלמי ודחפו חלק מהאליטה הספרותית הספרדית לעבר Tolède, Burgos ו-Saragosse.
העובדה שהשם מופיע עד היום במאגרי השמות הספרדיים מאשרת הן את עתיקותו והן את התפשטותו הרחבה בקרב הדיאספורות שצמחו מספרד של ימי הביניים [List of Sephardic Jewish surnames — Wikipédia]. לאורך הדורות ניתן למצוא אותו כרוך במשפחות שהתיישבו בתחומים מגוונים כגון Castille, איטליה, הבלקן העות'מאני, ארץ ישראל ומגרב. פיזור זה משקף את גלי ההיסטוריה הספרדית הגדולים: נדידת יהודי אל-אנדלוס צפונה לארצות הנוצריות, ולאחר מכן גירוש 1492 ושיקום הקהילות במזרח הים התיכון ובצפון אפריקה.
ראוי לנהוג כאן בזהירות. חזרתו של אותו שם אינה מוכיחה קרבה ביולוגית רציפה בין כל ענפיו. המחקר המודרני קורא להבחין בין הגזע התולדני המתועד היטב, שסביבו פועלים החכמים הגדולים של המאה ה-XIIIᵉ, לבין בעלי השם המאוחרים יותר, שקשרם הגנאלוגי המדויק נותר לעיתים קרובות בלתי ניתן להוכחה. לפיכך, ראוי לדבר ביתר דיוק על לינאז' במובן התרבותי-אונומסטי — רציפות של שם ושל ייעוד מלומד — מאשר על עץ יוחסין יחיד ומוסכם. זהירות מתודולוגית זו מנחה את כלל הספר הנוכחי: יועדף הארכיון כאשר הוא קיים, ותסומן ההשערה כאשר היא מתחייבת.
משפחת Abulafia בולטת כבר במאה ה-XIIᵉ בעקבות שקיעת אל-אנדלוס, כאשר חבריה נטעו את עצמם ב-Tolède שנכבשה בידי Castille בשנת 1085. עיר זו, שהייתה זמן רב לב קונביבנסיה שברירית בין נוצרים, יהודים ומוסלמים, הפכה במאה ה-XIIIᵉ למוקד מרכזי של התרבות היהודית, שבו נפגשו המורשת הרציונליסטית האנדלוסית עם הזרמים המיסטיים שבאו מ-Provence ומ-Gérone. בכור היתוך זה הגיעה לינאז' Abulafia לשיא פריחתה האינטלקטואלית, כפי שהראו המחקרים המוקדשים לחיים הרוחניים של Tolède במאה ה-XIIIᵉ [Idel, 1988] [Sáenz-Badillos, 1994].
מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה, הידוע בראשי התיבות רמ"ה, הוא הדמות ההיסטורית הגדולה הראשונה המתועדת היטב בשושלת. נולד סביב שנת 1170 ונפטר בטולדו בשנת 1244; הוא היה הפוסק המשמעותי ביותר של קסטיליה בדורו, ולפי המחקר העדכני — אחד המייסדים האמיתיים של הספרות הרבנית בחצי האי האיברי [Ben-Shalom, 2007]. לפניו, מרכז הכובד של המלאכה התלמודית הספרדית שכן בתחום האנדלוסי דובר הערבית; עמו הופכת טולדו הנוצרית למוקד סמכות הלכתי בדרגה בין-לאומית.
יצירתו המרכזית, יד רמ"ה, היא פירוש תלמודי נרחב בעל צפיפות אנליטית גבוהה, הממקם אותו בשורת גדולי מפרשי הגמרא. הוא נחשב גם לסמכות מוכרת בתחום המסורה ובנוסח המקרא: חיבורו מסורת סייג לתורה נועד לקבוע את האיות המדויק של נוסח התורה, והשפיע השפעה ממושכת על מסירתו המדוקדקת של הטקסט הקדוש בקהילות הספרדיות. הכשירות הכפולה הזו — תלמודית ומסורתית — הופכת את הרמ"ה לציר מעבר בין המלאכה האנדלוסית לסכולסטיקה הרבנית האיברית [Ben-Shalom, 2007].
הרמ"ה נכנס להיסטוריה של הרעיונות בזכות השתתפותו במחלוקת המיימונית הגדולה הראשונה. עודו צעיר, שלח אגרות ביקורתיות לחכמי Lunel שבפרובנס, שבהן עמד על כמה עמדות של הרמב"ם, ובמיוחד בשאלת תחיית המתים ובמעמד הגשמיות בתפיסת השכר לעתיד לבוא. חליפות אלו, שנאספו ופוזרו, עשו אותו לאחד מדובריה של אורתודוקסיה הדואגת לשמור על האמונה בתחיית הגוף, אל מול מה שראה כרוחניות יתרה של עולם האסכטולוגיה. המחלוקת, במקום לבודדו, אישרה את סמכותו: הוא הפך לאסמכתא עבור אלה שבספרד ובפרובנס ביקשו לאחד בין קפדנות אינטלקטואלית לנאמנות למסורת [Ben-Shalom, 2007].
מעבר להלכה, היה הרמ"ה מנהיג קהילתי ואיש רשתות, שניהל התכתבות עם מרכזי הקהילות היהודיות בפרובנס, בקסטיליה ובמזרח. הוא השתייך למשפחה שכבר הייתה בעלת השפעה — אביו טודרוס וסביבתו תפסו עמדות בכירות בטולדו היהודית — והוא תרם להפיכת העיר למרכז לימוד שמשך אליו תלמידים. קומתו מסבירה מדוע ציטטו את סמכותו בשו"ת הספרדיים דורות על גבי דורות. המחקר העכשווי הדגיש עד כמה היה מייסד: לא רק מחמת ספריו, אלא בשל ייסוד תרבות עצמאית של לימוד תלמודי באיבריה, שזינקה דמויות מרכזיות כמו הרמב"ן ולאחר מכן Salomon ibn Adret [Ben-Shalom, 2007] [Idel, 1988].
חשוב להבחין בין מאיר הלוי אבולעפיה זה, הפוסק, לבין קרוביו ובני שמו שצעדו בדרכים שונות — שירת החצר, הקבלה — ואשר יידונו בפרקים הבאים. הרמ"ה מגלם את הענף ההלכתי של השושלת: זה של הדין, הטקסט וסמכות הקהילה, המושתת על הארכיון ועל המסמך.
טולדו של המאה ה-13 ראתה את פריחתו, בתוך שושלת Abulafia, של סוג אדם השונה מאוד ממורה ההלכה: האיש החצר הלמדן, הקרוב כאחד לשלטון המלכותי הקסטיליאני ולחיים הקהילתיים היהודיים. שני אישים בשם Todros ממחישים ענף זה, והמחקר המודרני אפשר להבחין ביניהם ביתר דיוק.
Todros ben Judah ha-Levi Abulafia (1247 – לאחר 1300) היה אחד מגדולי המשוררים העבריים האחרונים של ספרד בימי הביניים. כשפעל במסלול חצרו של Alphonse X le Sage ולאחר מכן של Sanche IV de Castille, חיבר אסופה נרחבת, הGan ha-Meshalim ve-ha-Hidot (« גן המשלים והחידות »), שבה משתלבים שירת אהבה, סאטירה, פאנגיריקה ופיוטי אירוע. יצירתו מהווה עדות יקרת ערך על החיים האינטלקטואליים, החברתיים והמוסריים של יהודי החצר, הנתונים בין הדר השירות המלכותי למתחים הפנימיים של הקהילה. המחקרים שהוקדשו לו מראים שהיה מראה לתקופה שבה התרבות היהודית הטולדאנית שילבה מחד גיסא נועם חצרני ומאידך גיסא חרדה דתית [Sáenz-Badillos, 1994]. המשורר אף חווה את תהפוכות החסד המלכותי, ובהם המאסר הקולקטיבי של אנשי החצר היהודים תחת Alphonse X — ניסיון שיצירתו נושאת את עקבותיו.
לצידו, אך בסגנון שונה לחלוטין, ניצב Todros ben Joseph ha-Levi Abulafia (בערך 1220–1298), דמות בולטת בקהילת טולדו ואחד הנציגים המרכזיים של הקבלה בקסטיליה. אישיות משפיעה, הקשורה אף היא לחוגי החצר, היה בו-בזמן מנהיג קהילתי ומיסטיקן, ומחבר חיבורים קבליים כגון הOtsar ha-Kavod, פירוש לקטעי האגדה שבתלמוד לאור הדוקטרינה האזוטרית. הוא שייך לזרם הקבלה התיאוסופית הקסטיליאנית, שבמקביל להרפתקה הייחודית של Abraham Abulafia, הכינה את האופק שממנו עתיד היה לצמוח הZohar. המחקר הדגיש את תפקידה של קבלה טולדאנית זו כצומת בין אינטלקטואליזם פילוסופי לספקולציה מיסטית [Idel, 1988].
שני Todros אלה, שנטו להתבלבל ביניהם בביוגרפיות הישנות, מזכירים שהשם Abulafia כיסה על שאיפות מגוונות בתוך אותה הדור ואותה העיר. המשפחה הייתה לסירוגין, ולעיתים בו-זמנית, שומרת ההלכה, קול השירה ומוקד המיסטיקה. רב-גוניות זו אינה פרטנית בלבד: היא מבטאת את מקומם המרכזי של Abulafia בחברה היהודית הטולדאנית, שבה השתלבו קרבת השלטון המלכותי, עושר החיים הקהילתיים ורתיחת הספקולציה. המשורר והמקובל, כל אחד מהם, מעידים על רגע שבו שרתה השושלת בלב התמורות התרבותיות הגדולות של היהדות האיברית [Sáenz-Badillos, 1994] [Idel, 1988].
מבין כל דמויות השושלת, Abraham ben Samuel Abulafia היא המפורסמת ביותר, וזו שיצירתה עוררה, מאז Gershom Scholem ובעיקר מאז Moshe Idel, את ההתחדשות העמוקה ביותר. נולד ב-Saragosse בשנת 1240, ונפטר לאחר 1291, הוא פיתח דרך מיסטית מקורית ביסודה, נבדלת מן הקבלה התיאוסופית של הספירות: הקבלה הנבואית או האקסטטית, המושתתת על טכניקות של צירוף אותיות האלף-בית העברי, של חילופי השמות האלוהיים ושל תרגילי נשימה, שמטרתם להביא לחוויה של התרת הנפש ולאיחוד נבואי [Idel, 1988].
מסלול חייו של Abraham Abulafia היה מסלולו של נדודים. יצא לחפש את נהר ה-Sambation האגדי ואת השבטים האבודים, ונסע לארץ ישראל, ליוון, לאיטליה. מסלולו האינטלקטואלי הוביל אותו לסינתזה נועזת בין מורה הנבוכים של Maimonide — שעליו כתב פירוש וראה בו טקסט אזוטרי — לבין תורות מיסטיות של צירוף אותיות שירש בין השאר מ-ספר יצירה ומחסידי אשכנז. חיבור זה בין הרציונליזם המיימוני לבין החוויה האקסטטית מהווה אחד המאפיינים המרתקים ביותר של הגותו, שהמחקר עמד עליו לאורך זמן [Idel, 1988] [Wolfson, 2000].
הפרק הרועש ביותר בקורות חייו היה ניסיונו, בשנת 1280, לפגוש את האפיפיור Nicolas III ב-Rome, מתוך כוונה משיחית שנותרה עלומה — אולי כדי לפנות בשמו של העם היהודי, אולי מתוך שליחות נבואית אישית. המהלך כמעט עלה לו בחייו; לפי המסורת, מותו הפתאומי של האפיפיור הציל אותו. פרשה זו, וטענותיו הנבואיות ובעלות האופי המשיחי-כמעט של Abulafia, הביאו עליו את עוינותו של Salomon ibn Adret, הסמכות ההלכית הגדולה של Barcelona, שגינה אותו בחריפות. אף שהודר בחייו ממרכזי הכוח הרבניים הרשמיים, הפעיל Abraham Abulafia השפעה תת-קרקעית ניכרת [Idel, 1988].
המחקר המלומד בן-זמננו הצביע על עושר הרמנויטיקתו, תיאוסופיתו ותיאורגיתו, ועל הלכידות של מערכת שבה הלשון עצמה הופכת לכלי גאולה [Wolfson, 2000]. טכניקות המדיטציה על האותיות שלו, תפיסתו את הנבואה כחוויה הנגישה באמצעות התרגול הרוחני, ונועזותו לחצות גבולות בין-דתיים, עשו אותו הוגה ייחודי, שהשפעתו נמשכה בקבלת Safed, בזרמים מסוימים של החסידות, ועד לסקרנות של בני הזמן החדש כלפי הטכניקות המיסטיות של הלשון. Abraham Abulafia מגלם כך את הענף החזיוני של השושלת: לא עוד החוק, אלא החוויה; לא עוד פירוש הטקסט הקדוש, אלא תמורתו לדרך של אקסטזה [Idel, 1988] [Wolfson, 2000].
המורשת של בית Abulafia אינה מצטמצמת ליצירותיהם של חכמיה; היא נמשכת לאורך הזמן הממושך של המחשבה המיסטית הספרדית. הקבלה הקסטיליאנית של המאה הי"ג, שאליה תרמו Todros ben Joseph Abulafia, ובאופן הטרודוקסי, Abraham Abulafia, היוותה אחד המצעים שממנו צמחה הסינתזה התיאוסופית הגדולה שהגיעה לשיאה בZohar ומאוחר יותר בקבלת Safed. היסטוריונים של המיסטיקה היהודית שיחזרו את מקומה של Tolède כצומת שבה נפגשו הוגים רציונליסטים ומיסטיקנים, ושבה התגבשה חלק מכריע של הספקולציה הקבלית בימי הביניים [Idel, 1988].
ירושה זו ניתנת לקריאה במסורת הקבלית הספרדית כפי שסוכמה לאחר הגירוש. יצירתו של Meïr ibn Gabbay, למשל, מעידה על האופן שבו נאסף שיחה הקבלה הספרדית, סודר והועבר לדורות הגלות, ושילב את תרומתם של חכמי קסטיליה מן המאה הי"ג בסינתזה בת-קיימא [Goetschel, 1981]. באמצעות ממסרת זו, המשיכו האינטואיציות שנולדו בסביבה הטולדנית שבה בלטו בני Abulafia להשקות את המחשבה הספרדית הרבה לאחר שחלפו מן העולם.
יש כאן לקיים את ההיסטוריה ואת הזיכרון יחדיו. הארכיון קובע בוודאות את קיומם ויצירתם של גדולי Abulafia מן המאה הי"ג; אך המסורת, לעומתו, ארגה סביבם זיכרון קולקטיבי המגביר, מפשט ולעיתים מבלבל. Abraham Abulafia, למשל, נתפס בצורות שונות: הוּקע כמשיחי יהיר בחייו, ולאחר מכן שוקם בזרמים מסוימים כמאסטר של הדרך האקסטטית. ה-Ramah, מצדו, הוקם לדמות חסות של האורתודוקסיה האנטי-רציונליסטית, תוך סיכון של מחיקת מורכבות מחשבתו. פערים אלה בין הדמות ההיסטורית לבין זיכרונה הם בדיוק המקום שבו על ההיסטוריון לעבוד בזהירות, תוך הבחנה בין המסמך לבין האגדה שנתלתה בו [Idel, 1988] [Ben-Shalom, 2007].
אפילו התפשטות השם Abulafia לאורך הגלויות שייכת לאזור הצומת הזה. המתועד בין שמות המשפחה הספרדיים המועברים מדור לדור [List of Sephardic Jewish surnames — Wikipédia], נשאו אותו, לאחר 1492, משפחות פזורות בים התיכון, שהקשר המדויק שלהן לגזע הטולדני של ימי הביניים אינו תמיד ניתן להוכחה. רציפות השם אומרת אז פחות ייחוס מוכח ויותר זיכרון ספרדי משותף, שבו שמרה יוקרתם של האבות הגדולים הטולדנים על מעמד של נחלה סמלית משותפת.
גירוש 1492 פיזר את יהודי ספרד בכל רחבי האגן הים-תיכוני, ועמם נשאי השם Abulafia. אמנם התיעוד הרציף של ענף טולדו אובד בדורות הגלות, אך שם המשפחה מופיע מחדש בקהילות הספרדיות של האימפריה העות'מאנית, איטליה, ארץ ישראל והמגרב, כשהוא נקשר לרבנים, לחכמים ולנכבדים. פיזור זה הוא חלק מן התנועה הכוללת של הרשתות הספרדיות שלאחר 1492, אשר שיחזרו בארצות האסלאם ובאיטליה חיי קהילה עשירים, המסומנים בדפוס העברי, בישיבות תלמודיות ובקשרים מסחריים.
בעולם הגלות שמרה התרבות הספרדית גם על מורשתה הליטורגית והמוסיקלית, שתולדותיה עוקבו בידי המוסיקולוגים הגדולים הראשונים של היהדות: מסורות הטעמים והשירה הסינגוגלית הספרדיות, שנמסרו מדור לדור, הנחילו לדיאספורה את ירושת ספרד האבודה [Idelsohn, 1929]. במסגרת תרבותית זו מצויות הדמויות הרבניות הנושאות שמות ספרדיים מפוארים, שומרות זיכרון אנדלוסי המושקע מחדש בהקשרים חדשים.
המגרב מציע דוגמה מאלפת במיוחד לחיוניות דיאספורית זו. Abraham ben Mordecai Ankawa, רב ופוסק מרוקאי מן המאה התשע-עשרה, מגלם יהדות ספרדית צפון-אפריקאית זו, יורשת ספרד. כשפעל במרוקו, מילא תפקיד מרכזי בקידוד הדין והמנהג היהודי באזורו, ושמו נקשר לפריחת הדפוס העברי, ובמיוחד לזיקתו להוצאת Livourne — ציר מרכזי של הספר היהודי הים-תיכוני [Encyclopedia.com — « Ankawa, Abraham ben Mordecai »] [Fenton, 2012]. יצירתו אספה וקבעה קובצי מנהגים ושו"ת, ותרמה להנחלת מורשת הלכתית ספרדית, ירושת ספרד של ימי הביניים, לקהילות המגרב [Encyclopedia Judaica — « Ankawa, Abraham »] [Wikipedia — « Abraham Ankawa »].
דמויות הגלות הללו, בין אם הן נושאות ישירות את שם Abulafia ובין אם לאו, מתוות את המשך הדיאספורה של העולם שממנו היה ענף טולדו אחד מן הפסגות. הן מראות כיצד המורשת הספרדית — ההלכתית, המיסטית, הליטורגית והעריכתית — נמסרה והמציאה עצמה מחדש מספרד של ימי הביניים עד הקהילות העות'מאניות והמגרביות של העת החדשה [Idelsohn, 1929] [Fenton, 2012]. יש להזכיר עם זאת את הזהירות הנדרשת: הרציפות בין הענף מימי הביניים לבין נשאי השם המאוחרים נותרת לרוב בגדר הסביר ולא המוכח, ופרק זה מקשר בין הרגעים הללו בזיקה תרבותית לא פחות מאשר בגנאלוגיה מאומתת.
משפחת Abulafia, שנדדה מ-Saragossa האנדלוסית אל Toledo הקסטילנית ונפוצה בגלויות הגירוש, מציעה דיוקן מרוכז של ההיסטוריה הספרדית כולה. בלבה זוהרות שתי דמויות: Meïr ha-Levi Abulafia, הרמ"ה, פוסק ומייסד הספרות הרבנית האיברית, שומר ההלכה והטקסט [Ben-Shalom, 2007]; ו-Abraham Abulafia, הנביא הנודד ומחולל הקבלה האקסטטית, בשורה של מיסטיקה הלשון [Idel, 1988] [Wolfson, 2000]. בין שני קטבים אלה — ההלכה והאקסטזה — פרשה המשפחה גם את שירת החצר של Todros ben Judah ואת הקבלה התיאוסופית של Todros ben Joseph, ועדות לרב-גוניות שהפכה את Abulafia לאחת המשפחות המוכשרות ביותר ביהדות Toledo [Sáenz-Badillos, 1994] [Idel, 1988].
בסוף מסע זה מתחייבת הבחנה שהנחתה את כל הדיון. יש Abulafia של הארכיון — החיבורים, השו"ת, קבצי השירה, המסכתות הקבליות, המתוארכות והמתועדות — ויש Abulafia של הזיכרון, השם שנעשה מורשת סמלית של הספרדים המפוזרים, המועבר מדור לדור הרבה מעבר לכל יחוס שניתן להוכיחו [List of Sephardic Jewish surnames — Wikipédia]. יושרו של ההיסטוריון מחייבו להחזיק את שניהם יחד מבלי לערבבם: להכיר במה שהמסמך מבסס, במה שהמסורת מעבירה, ובמה שנשאר בגדר השערה.
כך מובנת, אין משפחת Abulafia רק סיפורה של משפחה; היא חלון אל תוך הציוויליזציה הספרדית בעומקה וגיוונה — הלכתה ושירתה, שכלה ואקסטזתה, הדרה הטולדאני וגלויותיה הארוכות. השם, שמשמעו "אבי המזל הטוב", נשא עמו לאורך הדורות מזל יוצא דופן משלו: מזל הרוח.
