השם Zibren משתייך לאותה קבוצה רחבה של שמות יהודיים איטלקיים שתיעודם המלומד היחיד נשען, עד כה, על הקטלוג האונומסטי של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שיצא לאור בפירנצה בשנת 1925. יצירה זו, שנותרה המפנה המכונן של האונומסטיקה היהודית האיטלקית, מונה את שמות המשפחה של יהודי חצי האי האיטלקי ומצרפת להם, במקרים המתאימים, ציון מקור — טופונימי, מקצועי, דתי או אישי [Schaerf, 1925]. נוכחות שמו של Zibren במדריך זה מספיקה כדי לשבצו בתוך ההיסטוריה המתועדת של היהדות האיטלקית, אולם אין היא פוטרת מזהירות מרובה: שם הרשום בקטלוג אינו בהכרח שם המתועד בשפע, וההיסטוריון חייב להבחין כאן בין מה שמבוסס לבין מה שנותר סביר או סתם השערה.
שחזור שושלת Zibren מחייב אפוא מהלך כפול. מצד אחד, להציב שם משפחה זה בתוך המסגרת הכללית של תולדות יהודי איטליה — קהילה קדומה, מגוונת, שעוצבה על ידי שכבות עוקבות של הגירה רומית, אשכנזית וספרדית. מצד שני, לשאול בנאמנות על גבולות הארכיון: במקום שבו נעדרת העקבה, לא נמלא את החסר בדמיון, אלא נצביע על אי-הוודאות. כפי שהראה Yosef Hayim Yerushalmi בצורה מופתית, הזיכרון היהודי וההיסטוריה היהודית אינם חופפים לחלוטין: הראשון מעביר, בוחר ומקדש, בעוד השנייה משחזרת, מבקרת ומטילה ספק [Yerushalmi, 1984]. החיבור הנוכחי מנסה להחזיק יחדיו את שתי הדרישות הללו.
היהדות האיטלקית מהווה, בין הגלויות, מקרה ייחודי. אינה אשכנזית לגמרי ואינה ספרדית לגמרי, היא מהווה ענף עצמאי — נוסח איטלקי או בני רומי — שאת שורשיו ניתן לאתר עד לתקופה הרומית הקדומה, הרבה לפני חורבן בית המקדש השני. בקרקע פורייה זו יכלו שמות כגון Zibren לצמוח, להיות מועברים מדור לדור, ולעיתים — להיכחד.
הנוכחות היהודית באיטליה היא מן העתיקות והרציפות ביותר בתפוצות המערביות. כבר בתקופה הרומית התבססו קהילות ברומא ובדרום חצי האי, וגיבשו גרעין שרציפותו עוברת דרך שלהי העת העתיקה, ימי הביניים והעת החדשה. על בסיס עתיק זה, המכונה italqi, נוספו במרוצת הדורות שני גלי הגירה מרכזיים: ההגירה האשכנזית, שבאה מהארצות הגרמניות ומעמק הריין החל מן המאה הארבע עשרה, וההגירה הספרדית, שבאה בעקבות גירושי חצי האי האיברי בשנים 1492 ו-1497 [Schaerf, 1925].
שכבתיות זו ניכרת באונומסטיקה. Robert Bonfil הראה עד כמה הייתה החברה היהודית באיטליה של תקופת הרנסנס מורכבת, מאורגנת בקהילות נפרדות לפי מנהג — איטלקי, גרמני, ספרדי, לבנטיני — שחיו לעיתים זו לצד זו באותה עיר [Bonfil, 1994]. שמות המשפחה משקפים פסיפס זה: חלקם טופונימיים (נגזרים משם עיר מוצא, איטלקית או זרה), אחרים מקצועיים, ואחרים עוד פטרונימיים או מקראיים.
יצירתו של Schaerf שואפת בדיוק למיין ולהאיר גיוון זה. הקטלוג שלו מבחין בין cognomi ממוצא איטלקי לבין אלו ממוצא זר, ומקדיש תשומת לב מיוחדת לשמות שהביאו עמם יהודים אשכנזים שהתיישבו בצפון איטליה — בVenezia, בPadova, בMantova, בFerrara — שם הצלצול הגרמני של שמות אב רבים מגלה מוצא שמעבר לאלפים [Schaerf, 1925]. בקטגוריה זו מוצא השם Zibren, שצלילו אינו איטלקי, את מקומו הסביר ביותר: צורתו מעלה על הדעת רובד גרמני או מרכז-אירופי יותר מאשר שורש לטיני או עברי ישיר. יש להדגיש, עם זאת, כי פרשנות זו נשענת על היסק אונומסטי ולא על הוכחה מסמכנית מוצקה.
תולדות שמות היהודים האיטלקיים הן גם תולדות משא ומתן ממושך עם השלטונות. תחת המדינות האפיפיורויות כמו גם בדוכסיות הצפון, נהנו היהודים לסירוגין מהגנה, חויבו במסים, הוגבלו לגטאות שנוסדו במאה השש עשרה, ולבסוף זכו לאמנציפציה במאה התשע עשרה. כל שלב הטביע את חותמו בפנקסים — פיסקליים, קהילתיים, נוטריוניים — המהווים כיום את החומר הגולמי לכל חקירה גנאלוגית.
לב התיק של Zibren נכלא בשורת קטלוג אחת. אלא שניתוח שם בודד מחייב שיטה זהירה, שבה הארכיון (האזכור אצל Schaerf) וההשערה הלשונית משיבים זה לזה מבלי להיטמע זה בזה.
הצורה Zibren מציגה מספר מאפיינים בולטים. הפתיחה ב-Z-, הצביר העיצורי והסיומת -en מכוונים לאופק גרמני או יידי יותר מאשר איטלקי-רומאני. שמות משפחה רבים שרשם Schaerf בקרב יהודים אשכנזים באיטליה חולקים פרופיל פונטי זה, בירושה ממקומות יישוב, ממלאכות או מכינויים שהיו נהוגים במרחב הדובר גרמנית טרם ההתיישבות בחצי האי [Schaerf, 1925]. לפי השערה זו, Zibren עשוי לנבוע משם מקום — מוצא גיאוגרפי שאוּיָּן לאיטלקית או פשוט שוּעתַּק עם ההגעה — או משם פרטי שנעשה לנחלת הכלל כשם תורשתי.
ואולם ראוי להציב כאן סייג אפיסטמולוגי נוקב: אף מקור שנתייעץ בו אינו מספק ל-Zibren אטימולוגיה מבוססת. Schaerf מעגן אותו בלקסיקון שלו, אך העיגון בקטלוג מעיד על השימוש בשם — לא על משמעותו הוודאית. כל פרשנות אטימולוגית מעבר לנתון זה תהא בגדר ספקולציה. לפיכך נסתפק במארג של הסתברויות: מוצא שאינו איטלקי ככל הנראה, רקע אשכנזי אפשרי, והעברה תורשתית המוכחת כבר מעצם קיומו של ה-cognome.
ריסון זה הוא כשלעצמו שיעור מתודי. Colette Sirat, בחוקרה כתבי יד, הזכירה עד כמה הידע ההיסטורי על היהדות תלוי בחומריות השברירית של המקורות ובפערים שהם משאירים בעינם [Sirat, 1983]. מקרה Zibren ממחיש שבריריות זו: שם יכול לשרוד בקטלוג תוך שאיבד את זיכרון מוצאו. ההצטלבות בין הרושם הארכיוני וההשערה המלומדת נותרת כאן פורייה אך בלתי שלמה — ומכאן מעמדו הסביר שנייחס לפרק זה.
אם אין ביכולתנו לכתוב את הביוגרפיה של Zibren בשל מחסור במסמכים נומינטיביים מספיקים, ביכולתנו לתאר במדויק את העולם שבו הייתה חיה משפחה הנושאת שם זה. הזזה זו מן הפרטי אל הכלל היא לגיטימית: היא משחזרת את הסביבה החברתית, הדתית והתרבותית של לינאז' יהודי איטלקי.
החיים היהודיים בתקופת הרנסנס האיטלקי, כפי ש-Bonfil תיאר אותם, התארגנו סביב הקהילה (kehillah), מוסד שנהנה מאוטונומיה מינהלית ניכרת. הוא ניהל את בית הכנסת, החינוך, הצדקה, הדין הרבני ואת היחסים עם השלטונות הנוצריים [Bonfil, 1994]. משפחה כמו Zibren, שמוצאה האשכנזי משוער, הייתה ככל הנראה מתפללת באחד מבתי הכנסת של נוסח אשכנז בערי הצפון, שם נבדלו הליטורגיה, הגיית העברית והמנהגים מאלה של היהודים האיטלקים הילידים או הספרדים.
התרבות החומרית של סביבה זו הייתה עשירה ביותר. Giulia Tamani, בחקרה את כתבי היד העבריים המאוירים שיוצרו באיטליה, הראתה כי הקהילות היהודיות האיטלקיות היו, מן המאה ה-13 עד המאה ה-16, מן הפעילות ביותר באירופה בייצור ובעיטור ספרים עבריים — תנ"כים, מחזורים, חוזי נישואין (ketubbot) מקושטים [Tamani, 2010]. הספר עמד במרכז החיים היהודיים, כחפץ של אדיקות וכאות מעמד חברתי.
עושר תרבותי זה נלווה לחיים אינטלקטואליים עזים. הפילוסופיה, הקבלה, הפרשנות והרפואה שגשגו בחוגים היהודיים האיטלקיים, בדיאלוג עם ההומניזם הנוצרי. Maurice-Ruben Hayoun הזכיר כי איטליה הייתה צומת מרכזי של המחשבה היהודית, שבו נפגשו המסורות הפילוסופיות הספרדית והאשכנזית [Hayoun, 2023]. משפחה השרועה בתוך רקמה זו השתתפה, ולו באופן צנוע, בתסיסה זו.
הקמת הגטאות החל מ-1555 שינתה עמוקות את תנאי החיים הללו. הסגר הלילי, חובת ענידת הסימן המבדיל וההגבלות הכלכליות הטביעו את חותמם הממושך על הקהילות, מבלי לכבות את חיוניותן הפנימית. במסגרת מוגבלת אך צפופה זו עברו שמות כמו Zibren מדור לדור.
כל לינאג' שעקבותיו הכתובים רזים מעלה את שאלת היחס בין זיכרון להיסטוריה. אצל Zibren, כמו אצל משפחות יהודיות עניות רבות כל כך, התיעוד ששרד אינו מאפשר לפרוש שרשרת גנאלוגית רציפה. שתיקה זו אינה היעדר מציאות: היא תוצאת תהפוכות השימור, ההרס, הפיזור והשכחה.
המסורת היהודית פיתחה, מול סכנת המחיקה הזאת, תרבות זיכרון עוצמתית. Yerushalmi הראה שהיהדות, לפני העידן המודרני, העבירה את עברה פחות דרך חקר ההיסטוריה ויותר דרך הליטורגיה, הטקס וההנצחה: הזיכרון נשא על ידי הקהילה המתפללת יותר מאשר על ידי ארכיון הכרוניקאי [Yerushalmi, 1984]. משפחה כמו Zibren, גם אם לא השאירה אחריה גנזך תיעודי, קיימה בכל זאת בזיכרון החי הזה — שנאמר בשמות שניתנו לילדים, ב-yahrzeit המנציח את הנפטרים, בגנאלוגיות שבעל-פה.
Léon Askénazi הדגיש את התפקוד המבנה של העברה זו: השם העברי, שם המשפחה, הייחוס אינם תוויות בלבד, אלא נושאי זהות ורציפות רוחנית [Askénazi, 1999]. מנקודת מבט זו, השם Zibren, גם אם הצטמצם לאזכור קטלוגי, נותר עד: הוא מעיד שלינאג' כינה את עצמו, הכיר בעצמו והעביר את עצמו.
Armand Abécassis הדגיש מצדו שהמחשבה היהודית מעניקה לרצון ברציפות ולמתן השם ערך מכונן, ממדבר המקרא ועד הגלויות [Abécassis, 1987]. מעמדו של פרק זה הוא אפוא במפורש מועבר: הוא נוגע פחות לארכיון המבוסס ויותר להבנת משמעותו, במסורת, של נשיאת שם ושל הנצחתו. במקום שבו על ההיסטוריון להודות בבורותו לגבי העובדות, מציע הזיכרון נוכחות מסוג אחר.
ההיסטוריה של יהודי איטליה אינה מסתיימת בחצי האי. כבר בעת החדשה המוקדמת, משפחות איטלקיות פזרו זרעיהן אל חופים אחרים של הים התיכון, ותרמו להיווצרותן של קהילות חדשות. תופעה זו מאירה את המסלול האפשרי — אף שאינו מתועד בפרטיקולריות לגבי Zibren — של שם משפחה איטלקי בגולה.
המקרה של Livourne הוא מופתי. Lionel Lévy עקב אחר ההיסטוריה של "האומה היהודית הפורטוגזית" של Livourne, הנמל החופשי הטוסקני שמשך אליו במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה יהודים ספרדים, איטלקים וצפון-אפריקאים, ואשר הפך לצומת של הרשתות המסחריות והתרבותיות היהודיות של הים התיכון [Lévy, 1999]. מ-Livourne קרנו משפחות אל Tunis, Amsterdam ואל נמלי סחר אחרים, ונשאו עמהן את שמותיהן [Lévy, 1996]. כך נפוצו שמות המשפחה האיטלקיים על פני כל היקף הים התיכון.
תנועה זו הגיעה אף לצפון אפריקה. המחקרים המוקדשים לקהילות Tlemcen ו-Sidi Bel Abbès מגלים את מורכבות ההתערבבות, שבה משפחות ממוצאים שונים — ספרדי, איטלקי, מקומי — חיו זו לצד זו והתמזגו [Botbol, 2000] ; [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. יהיה זה בלתי זהיר, עם זאת, לטעון כי Zibren הלכו בדרך זו: שום מקור אינו מתעד זאת. אנו מציגים כאן מסגרת של אפשרויות, לא מסלול מוכח.
Isaiah Berlin הגה על מצב הגלות זה, המסומן בנדידה, בהסתגלות וברבגוניות השתייכויות [Berlin, 1973]. השם האיטלקי שהושתל בארץ זרה, בין אם נגע ל-Zibren ובין אם לאו, מגלם את הניידות המהותית של הקיום היהודי. מעמדו הסביר של פרק זה משקף את אופיו ההקשרי: הוא מאיר גורלות אפשריים מבלי לייחסם בוודאות ללינאז' הנחקר.
בסיום חקירה זו, תיק Zibren מציג עצמו כמקרה מופת של גבולות ומשאבים של ההיסטוריה של המשפחות היהודיות באיטליה. העוגן התיעודי היחיד והמוצק שנותר הוא אזכור שם המשפחה בקטלוג של Samuele Schaerf [Schaerf, 1925], המעיד על השימוש בו מבלי לחשוף את אטימולוגיתו הודאית או את יחוסו הגנאלוגי. מנקודת מוצא קבועה זו, שחזרנו סביבה — זו של היהדות האיטלקית בריבויה, בתרבות הספר שלה, בחיי הקהילה ובפזורות שלה — יותר משחזרנו שרשרת של אנשים בעלי שמות.
גישה זו מקבלת את צנועתה. שם Zibren, בפיזיונומייתו שאינה איטלקית ככל הנראה, משתלב כנראה בענף האשכנזי של יהודי צפון איטליה, מבלי שהשערה זו תוכל להיות מורמת לדרגת ודאות. השאר — הפנים, המקצועות, המסלולים המדויקים — שייך לתחום שתיקת הארכיונים, אשר המסורת היהודית של הזיכרון ממלאת אותה בחלקה. כפי שכתב Yerushalmi, במקום שבו ההיסטוריון חייב לעצור בהעדר מקורות, הזיכרון הקולקטיבי ממשיך לשאת את השם [Yerushalmi, 1984].
הספר הגדול של Zibren הוא אפוא, מתוך הכרח, ספר של מה שיודעים לא פחות מספר של מה שאינם יודעים. הוא משיב עולם ושם, תוך הבחנה קפדנית בין המבוסס לבין הסביר, בין המסור לבין המשוער. זוהי, כך אנו מאמינים, הדרך היחידה הנאמנה לכבד לִינְיָה שהיסטוריתה נשענת קודם כל על התמדתו של שם.
